מתוך: "מאמרים על ירושלים" > "שכונות בירושלים"
בית פין בשכונת כרם אברהם
כאשר נכנסים לרח' עובדיה בשכונת כרם אברהם בירושלים, ומפנים מבטינו לצפון, מיד נתקלים בבית בולט מאד, ונראה שנבנה שנים רבות לפני שאר הבתים ברחוב.
על הבית כתוב "בית ברכה" שהוא מוסד חינוכי לבנות השייך לחסידי קרלין – סטולין.
בית זה נחשב לבית הראשון שנבנה בירושלים שמחוץ לחומות, ושימש כבית מרכזי בחווה שפעלה במקום, והוא מתחרה על תואר הראשוניות עם בית ספר גובאט הנמצא על הר ציון.
בונה הבית הוא ג'יימס פין – הקונסול האנגלי השני בירושלים. פין נמנה עם חברי "האגודה הלונדונית להפצת הנצרות בקרב היהודים".
פין החליט לבנות חווה על מנת לעזור לעניי היהודים להתפרנס בכבוד. הוא ביקש לנתק את היהודים מן התלות בכספי החלוקה ולהעביר אותם לעבודה יצרנית, עליה יקבלו שכר. לידו עזרה, בצורה פעילה ביותר, אשתו – אן פין.
בשנת 1852 רכש כ – 40 דונם בשטח שנקרא "כרם אל חליל", כלומר כרם הידיד שהוא כינויו של אברהם אבינו. בעברית השם הוא "כרם אברהם" עד היום הזה.
השטח נמצא במקום מרוחק ומבודד מן העיר ירושלים שהיתה סגורה אז בתוך חומותיה.
במושגי ירושלים המודרנית כרם אברהם נמצאת מצפון לשכונת גאולה, ורחובותיה נקראים על שם "תרי עשר" : רח' צפניה, זכריה, עמוס, עובדיה, יונה וכד'.
גם לנשים דאג הקונסול פין,כשעל ידו עוזרת אשתו אן. הם פתחו מתפרה בעיר העתיקה עבור נשים יהודיות שניהלה אותה הגב' קופר. גם מתפרה זו היתה קשורה עם האגודה המסיונרית הבריטית. את זכרונותיו כתב בספר בשם: stirring times . בעברית השם תורגם ל – "עיתות בסופה". וכך הוא סיפר בספרו:
הופצה מודעה בקרב היהודים שאפשר לקבל עבודה בשכר בחווה אשר בכרם אברהם. המשגיח היה יהודי פולני ששרת בעבר בצבא הרוסי.
בדרך כלל יהודים שהסתובבו הרחק מן העיר העתיקה היו צפויים להתנכלויות מצד הערבים הכפריים, אבל כאשר הקונסול נתן את חסותו, הרי היהודים היו מוגנים.
אחד מהשכנים הערבים שמכר לפין חלק מאדמת החווה, והקרקע שברשותו גבלה בקרקעות החווה, ניסה להתאנות לעובדים ואף פלש לקרקע החווה. הוא לא הסתפק בכך, וגם תקף באבנים, קילל והשמיע איומים שונים. ג'יימס פין התלונן בפני הפחה, והלה הכניס תוך יום את המתנכל לבית הסוהר. משהבטיח שלא יחזור לסורו, שיחרר אותו פין לאחר מספר ימים מבית האסורים. ערבי זה חזר לחווה ברוח נמוכה, ואף עזר בעבודות במקום.
היהודים עסקו ב – סיקול, גידור, חציבת אבנים וסיתותם. הם נטעו גפנים, עצי תות וזיתים וגם עסקו בתעשיה כמו – יצור שמן, יצור מטאטאי קש, יצור יין. ויותר מאוחר גם יצור סבון.
עם סיום העבודה מידי יום, עלה אחד הנערים למקום גבוה, והשמיע בקול את האות המבשר זאת.
אז יצאה תהלוכה מכרם אברהם אל העיר העתיקה. משהגיעו לשם נכנסו אל האופים, וקנו לחם בהקפה. בסוף שבוע מידי יום שישי שילמו את חובם לכל השבוע מן המשכורת השבועית אותה קיבלו.
בעיר העתיקה חששו פרנסי הקהילה מן העבודה אצל פין המסיונר, ואכן הם באו לבדוק את הנעשה בחווה. אבל רבים מן העובדים היו תלמידי חכמים ומלמדי תנוקות, וידעו לשמור על עצמם ועל דתם, ולא ראו את מעשיו של פין כמעשים שתכליתם מסיונרית, אלא עזרה לשמה.
אחרי תקופה מסוימת התברר לפין שהאנשים הגיעו לעבודתם כשהם בצום מחמת המחסור, וחלק מהם לא הצליחו להגיע אל החווה והתמוטטו בדרך. פין החליט לתת לכל אדם לפני תחילת העבודה כיכר לחם ושתי ביצים שלוקות, ולצוות עליהם לאכול לפחות חלק מזה לפני תחילת העבודה. את המים לשתיה הביאו בחביות שהועמסו על גבי חמורים.
גם נשים ביקשו לעבוד בחווה, אבל המדיניות היתה להעסיק גברים בלבד, והמתפרה של מיס קופר תיתן עבודה לנשים.
פין מספר שפעם הגיעה אליו אשה והתחננה שיתן לה עבודה בחווה, שכן היא שכלה את 18 ילדיה, מלבד האחרון הגווע ברעב.
לפין היתה מלחמה קבועה ברבנים הקיצוניים בירושלים , ובראשם הרב ישעיהו ברדקי ששימש כמנהיגה של הקהילה האשכנזית – פרושית בעיר. רבנים אלו לא ראו בעין יפה את עבודת היהודים אצל מסיונר, וגם לא האמינו בתמימות כוונותיו.
הם הוציאו מכתבי שטנה נגד בית הספר של מיס קופר ונגד החווה, ואף העמידו בעלי שוטים בשער יפו כדי שימנעו בכוח מהיהודים ללכת לעבודה אצל פין. החזקים עקפו את בעלי המגלבים ויצאו דרך שערים אחרים, אבל החלשים נאלצו לוותר על העבודה.
פין הצהיר בספרו שלא היתה לו שום כוונה לנצל את מצבם הקשה של היהודים לצורך תעמולה מסיונרית, הוא כתב שפעולה כזו אילו היתה מתבצעת על ידו, היתה נחשבת למעשה לא מוסרי.
הוא מוכיח את דבריו ואומר שהוא נתן להם זמן להתפלל מנחה על חשבון העבודה, וגם לא נתן לחביריו המסיונרים, למרות בקשותיהם, לבוא ולהטיף בזמן שהותם של הפועלים בחווה.
הקונסול פין הועבר מתפקידו בשנת 1865 בשל הסתבכויות כספיות, אבל אשתו המשיכה את מפעלו, ועשתה כך גם לאחר מותו בשנת 1872.
החווה המשיכה לעבוד עד מלחמת העולם הראשונה, אבל דעכה לאט לאט, הן בגלל שאפשרויות התעסוקה בירושלים שנעשו רבות יותר, והן בגלל שגב' אן פין התקשתה לנהל את החווה בדרך ראויה מביתה שבאנגליה.
בתקופת המנדט שימש הבית כמקלט לנוער עברין, ובתקופת מלחמת העולם השניה שימש לכליאת חיילי אויב מאיטליה.
בשנות ה – 30 נקנתה אדמת החווה על ידי חי אלישר בשם "החברה לעזרת יהודים נרדפים" שבלונדון. השטח חולק לחלקות, נבנו עליו בתים והוקמה שכונת "כרם אברהם".
אחרי קום המדינה שימש בית החווה כבסיס משמר הגבול וכבסיס גדנ"ע. כל אלו לא תרמו למצב הבית שהלך והתדרדר.
אגודת "בית ברכה" שרכשה את המבנה עבור מוסד חינוכי לבנות, שיפצה אותו ואף "גיירה אותו. בכניסה כתבו הבונים פסוק מן הברית החדשה: "יראת אלהים מועלת לכל". הפסוק נמחק ובמקומו נכתב: "יראת ה' מקור חיים" (משלי יד' כז').
תמונות מהחווה בכרם אברהם
