מתוך: "מאמרים על ירושלים" > "שכונות בירושלים"
שכונות כנסת ישראל נמצאות באזור ה"נחלאות" בין הרחובות בצלאל, הנצי"ב והתבור.
החל משנת 1837 התחילו האשכנזים להפרד לפי כוללים, כאשר הכולל ייצג את היהודים שהגיעו ממקום מסוים: מדינה, עיר או חבל ארץ. עיקר הרעיון היה לדאוג שכספי החלוקה שהגיעו מאזור הכולל יגיעו אל אנשי הכולל. ראשון הכוללים היה כולל הו"ד (הולנד וגרמניה), ואחר כך התפצלו מהכולל האשכנזי הכללי גם הכוללים האחרים. בסופו של תהליך היו בירושלים למעלה מ – 30 כוללים שדאגו כל אחד לעצמו. בשנת תרכ"ו (1866) נוסד "ועד הכללי כנסת ישראל" שהורכב מנציגי הכוללים ותפקידיו היו לאחד את הכוללים האשכנזים (פרושים וחסידים) במה שאפשר, לטפל בצרכים המשותפים של כל הכוללים, לדאוג לאנשים שלא היו שייכים לאף כולל ולקבץ תרומות מקהילות בחו"ל שלא היתה להם נציגות בירושלים. החל משנת 1890 פנו הכוללים לבניית בתים עבור בני עדתם ובעיקר עבור העניים, וכך הוקמו בתי ורשא, בתי הונגרים, בתי מינסק ועוד. גם "ועד כל הכוללים" החליט לבנות בתים למעוטי יכולת וכך הוקמו באזור הנחלאות שלש שכונות שנקראו "כנסת ישראל א', ב' ו – ג'.
על בעיות הקניה מספר ספר מוסד היסוד:
כאשר חברה צרפתית תכננה את מסילת הרכבת לירושלים בשנת 1888 , תחנה סופית אמורה היתה להבנות באזור זה. כמובן שחברות בינלאומיות התחילו להתעניין בקרקעות בסביבה, ומחיר הקרקע עלה. ראשי ועד כנסת ישראל ראו בכך צרה צרורה שכן זה יגרום לאבדן הסיכוי להתישבות באזור וגם יהווה סכנה רוחנית לשכונות הקיימות שם.
כדי לבטל את רוע הגזרה קראו צום ותפילה, ויום אחד התבשרו שהתכנית התבטלה, ואז גם החברות הבינלאומיות משכו את ידם מהרצון לקנות אדמות במקום. רק גרמני בשם גיבלר לא ויתר על אדמתו במקום, אבל ביום שהלך להעביר ברשומות את הקרקע על שמו קיבל שבץ ומת.
מספר עיתון הצפירה כ"ד אדר ב' תרנ"א:
" על כל החברות הנכבדות האלה…… נוספה עוד חברה אחת כבודה אשר בה התקווה יותר נשגבה כי חפץ ה' בידם יצליח, באשר ראשי העדה עומדים בראשה. שם החברה הזו "כנסת ישראל", שהוגדרה חברת בניה לתשלומים קלים" (שכירות נמוכה).
את הכסף לבניה גייסו מנדיבים, אבל גם גייסו אותו על ידי מכירת חֲבֵרוּת בחברת הבניה (כמו מניות), כאשר החבר הוא נדבן ולא גר בבתים.
מסעיפי התקנון של החברים מביא פנחס גרייבסקי בחוברת זיכרון לחובבים ראשונים:
סעיף ג' – כל חבר יתן 25 פרנק (5 דולר או 9 רובל כסף).
סעיף ד' – כשיהיו 100 חברים יבחר ועד שיחוקק את חוקי החברה וינהל אותה.
סעיף ה' – אדריכל יעשה את התכנון לשכונה.(ברור שכאשר כתבו את הסעיפים האלו לא היתה תכנית, שכן חלק מהסעיפים לא רלוונטיים לתכנית שנעשתה לבסוף).
סעיף ו' – הרחובות יהיו רחבים וינטעו לאורכם אילנות.
סעיף ז' – לכל בית יהיה לכל הפחות שני חדרים ובית תבשיל ובית כסא וחצר לפניו ואולי גם מקום לגינה.
סעיף ח' – יהיו שלשה גדלים של בתים, והדייר יקבל את ביתו לפי גודל משפחתו.
סעיף י' – כשיבנו 10 בתים יקבץ הועד שמות עני הכוללים שיומלצו על ידי כולליהם, ויטילו גורל למגורים (לפחות לשלש שנים).
סעיף י"א – הנדיב יכול לקבוע מי יגור בבית ויוכל גם להוסיף לדיירים שנים. חובת הדייר להנציח בשלט את הנדיב, ואחר כך את זכרו כמקובל.
סעיף י"ב – גבאי שיקבץ סכום גדול ( 100 לירות טורקיות) מקבל זכויות של נדיב.
סעיף י"ג – מבין הבתים הבנויים יופרשו בתים לתפילה, לימוד, בית כנסת, בית הכנסת אורחים, בתי עבודה ולימוד מלאכה.
בשנת 1935 היו בכל שכונות כנסת 165 דירות עבור עניים שהתחלפו אחת לשלש שנים. רוב הבתים נתרמו על ידי תורמים אמריקאים, ומעוטם על ידי תושבי ירושלים.
השכונות הם שכונות חצר, הסגורות מ – שלשה צדדים ופתוחות בצד הרביעי. הסגירות היתה חשובה למתכננים, וצורת הבניה הזו מאפשרת לשכונה להיות מכונסת בתוך עצמה.
כנסת ישראל א'
כנסת ישראל א'
על ייסוד כנסת ישראל א' מספר פנחס גרייבסקי בספר היישוב:
"בשנת תרנ"א (1891) נוסדה ליד מזכרת משה מטעם הועד הכללי לעדת האשכנזים – פרושים וחסידים, שכונת כנסת ישראל. המגרש הראשון בן 70,000 אמה נקנה במחיר פרנק וחצי האמה."
השכונה נבנתה במשך 10 שנים, כלומר עד שנת 1902. היו בה 32 בתים. זכות קדימה לקבלת דירה היתה לעולים חדשים, וכאשר מספרם של אלו היה מועט, נתפסו הדירות על ידי בני ירושלים. רוב תושבי השכונה התפרנסו מ"חלוקה" ותמיכות מהישיבות, אבל היו גם כאלה שעסקו במסחר זעיר. הוועד הכללי ניהל את השכונה הן בחלוקת דירות והן בחלוקת מצות. את צרכי המכולת קנו בשכונה, בשר ודגים קנו בשוק של מאה שערים. (שוק מחנה יהודה טרם הוקם) בית ספר לא היה בשכונה והילדים התחנכו בסניף ישיבת "עץ חיים" בשכונת מזכרת משה.
בשנים הראשונות שלה השכונה ניזונה מבורות מים ציבוריים. כאשר היתה בירושלים בצורת השכונה התגברה על כך בצורה מיוחדת. הוועד רכש קרון מיכלית שהוצמד לרכבת והעלה מים מיפו. מתחנת הרכבת הובאו המים לירושלים על גבי חמורים.
על השכונה והעליבות שלה (שקיימת גם כיום) מספר יצחק שפירא בספרו "ירושלים מחוץ לחומה":
"בתי כנסת הישנה עושים בדלותם רושם של דירים לצאן: שני בתים ארוכים בני קומה אחת, אחד מול פני חברו, המחולקים בארכם לדירות בנות חדר אחד. במשך הזמן באו תיקונים וסופחה לכל דירה מעין אכסדרה עשויה קרשים דקים ומחולקת לשניים, שחציה האחד משמש מטבח וחציה השני חדר קידמי. גבהה של האכסדרה עד שידו של אדם בינוני מגעת.
אולם נראים שכלולים גם במעונות הללו: מרזב המחובר לקצה הגג של האכסדרה, ובימות הגשמים קולחים המים דרך המרזב לתוך פח המועמד תחת פיו. וארבעים תושבים צוהלים על השפע הרב שהגשם מעניק להם ללא עמל ויגיעה, לקיים מה שנאמר: "למטר השמים תשתה מים". מלבד זה מרזבים גדולים מחוברים לצינורות המונחים לאורך כל החצר, נסמכים על משענות יורדים לתוך הבור.
בית הכנסת "בית רחל" אינו עולה בהרבה על המעונות, ואינו יכול להתגדר ביפיו. מתפלליו שקועים תמיד בתורה ותפילה ובעיקר בתיקון עולם…. " (התורם של בית הכנסת קלונימוס דיוויס ממלבורן שתרם את הכסף לבניית הבניין על שם אשתו רחל .
כנסת ישראל ב'
כנסת ישראל ב'
הוקמה בשנת 1908 והיא בעלת שתי קומות. וכותב יצחק שפירא (בערך בשנת 1948):
"ב – "כנסת" החדשה שמעבר לרחוב הועלו בשנים האחרונות קומות עם נוחיות למחצה: בחדרים קבועים ברזי מים, לרבות חדרי רחצה."
הנדבן העיקרי בהקמת השכונה הזו היה שרגא פייביל יעקובסון, שהיה מעורב גם בהקמת בתי ברוידא. הוא בנה ב"כנסת ב'" 12 דירות.
יעקובסון עלה מליטא בשנת 1890 והיה פעיל במושבות ראשון לציון ורחובות. בירושלים בנה בתים עבור מוסדות צדקה וחסד, למען עניי העיר. על הקיר החיצוני של "כנסת ב'" (מול בתי ברוידא) יש שלט הקדש ובו כתוב בין השאר "אשר הקדישום הקדש עולמים לדור בהם עניים, דוקא לומדי תורה ויראי ה'" מספרים שהיו לו נכדים שגדלו בפריז ושלא היו ראויים לדעתו לרשת אותו (מגולחי זקן), ואולי זו הסיבה שרשם שהבתים מיועדים ליראי ה' ולומדי תורה דוקא.
בבנין פעלה במשך שנים מאפית המצות "הלפרין" שאותה מתאר יצחק שפירא:
"תופעה משמחת בחיי תושבי "כנסת" האפורים הוא בית החרושת למצות, התופס את כל הדיוטא התחתונה של אחד מבתי "כנסת" הבינונית, ואף שהוא עונתי, רב כוחו להפיג במקצת את רוח הבטלה והשעמום הנסוכה על המקום הזה, ולהמירו ברוח עבודה. בית החרושת מעסיק כ – 40 פועלים, כולם יראים ושלמים ומעוטרים זקן ופאות. זהירים הם גם בדברים שבין אדם לחבירו. יחסיהם לנותן העבודה תקינים כי מלחמת המעמדות מהם והלאה, ושלום וידידות שוררים בעולמם."
כנסת ישראל ג'
כנסת ישראל ג'
אבן הפינה הונחה בשנת 1925 בנוכחות הרב קוק. בשכונה זו כמו ב"כנסת ב'" יש שתי קומות. התורמת הגדולה ל"כנסת ג' היתה רבקה ראטברג.
כתב עליה פנחס גרייבסקי ("בנות ציון וירושלים"):
"כל איש מצוק ואובד, קשה יום ומחוסר עבודה, זקנים, גלמודים, תשושי כוח, אלמנות, יתומים, חולים, יולדות עניות, חלוצים רצוצים עוברים ושבים, כולם מוצאים בה אם רחמניה ואחות נדיבה. בכל מפעל טוב כללי ופרטי משתתפת היא בנדבותיה, בפעולותיה וברגשותיה העדינים. חברה פעילה בכל מוסדות התורה והעבודה, הצדקה והחסד, יד ושם לה בחומת ציון וירושלים.
ביחוד הצטיינה בתרומותיה ונדבותיה הקבועות והקיימות, בנייניה – בנייני עדי עד, בבתי תלמוד תורה וישיבת עץ חיים הכללית, בבית החולים הציבורי ביקור חולים הוספיטל, בשכונת כנסת ישראל, בית היתומים דיסקין, בית היתומות וייגרטן, ישיבת בר יוחאי ומושב זקנים במירון וכד'..