בתי מינסק

.

מתוך: "מאמרים על ירושלים" > "שכונות בירושלים"

.

בתי מינסק

.

"בתי מינסק" היא שכונה קטנה הנמצאת ב"נחלאות".  השכונה נראית עלובה – לא תואר ולא הדר לה.  הרבה מאמץ הושקע בהקמתה, והיום כמעט אין יודעים על קיומה, למרות שהיא נמצאת בלב ליבה של ירושלים, בין שכונת כנסת ישראל ב' ובין רחוב בצלאל.

שכונה זו נבנתה על ידי כולל מינסק.  אנשי הכוללים דאגו לעניי קהילתם, ואף בנו שכונות עבורם.  ידועות השכונות כמו: בתי ורשה ובתי אונגרין שנבנו על ידי כוללים עשירים.  גם כולל מינסק, שלא היה עשיר, רצה לבנות שכונה עבור אנשיו.  בראש הכולל עמדו ר' שלמה זלמן פורוש, ואחריו בנו – ר' נפתלי פורוש.  כאשר ניגשו ממוני הכולל, הם העסקנים שלו, לבנין השכונה, דבר ראשון היה צריך לדאוג למימון כספי.  השיטה היתה לפנות לעשירי הכולל בחו"ל, לעורר את ליבם ואת רחמיהם, ולנסות לפתוח את כיסם , כדי לגייס את הסכום הדרוש.  הממונים הפיצו "קול קורא" לגיוס התרומות, וכך הם כתבו:

"אדונים יקרים ונכבדים!!    שמעונו וישמע ה' אליכם.  תנו אוזן קשבת לקול אחיכם הקוראים אליכם מציון נוה הצדק.

העדה הקדושה – עדת כולל מינסק העתירו אלינו דבריהם, ותלונתם עלתה באזנינו לאמר, למה נבדל כוללנו לרעה משאר הכוללים הנמצאים פה.  הביטו נא אל כוללות: וילנא, הורדנא, אונגארן, גליציה וכו', אמרו עניי הכולל: לכולם נחלת בתים רבים בנויים לתלפיות אשר יהיו לדירות לעניי כולליהם, ולנו אין כל מאום, ומדוע?  הנתלה את האשם באחינו תומכינו אשר בחו"ל?  הנאמר כי גרועים הם מבני גילם אשר בשאר המחוזות?  חלילה!!   הן בני אברהם יצחק ויעקב הם, ומידת הרחמנות על אחיהם בארץ הקודש לא תמה מקירבם, אף לא נקעה נפשם מארץ החמדה, ולא נעלם מהם מה שהפליגו חז"ל בגדולת המצוה של " הבונה אחת מחורבות ירושלים כאילו נבנה בית המקדש בימיו".  ואם עד היום לא עשו כשאר אחיהם, אין האשם תלוי אלא בכם (כלומר בממונים), כי אתם הממונים!  ועליכם החובה לעורר את אחינו אלה לדבר הנכבד הזה, ואתם נרפים אתם, נרפים!  ואינכם יוצאים ידי חובתכם נגדינו."

אחרי שלקחו את האשם עליהם והחניפו לנדיבים שבגולה, בקשו הממונים את תרומתם.

אבל את עיקר המאמץ של גיוס תרומות הפנו הממונים אל האחים זלידוביץ.  האחים ברוך וברל זלידוביץ היו ה"רוטשילדים" של רוסיה הלבנה, וברצונם יכול היה המפעל להיות או לא.

על אף נדיבותם הרבה התמהמהו מלתמוך במפעל זה, בגלל הסיבות הידועות של "לא לעלות בחומה" כלומר לא להתגרות באומות העולם לפי הפסוק מ"שיר השירים": "השבעתי אתכם בנות ירושלים אם תעירו ואם תעוררו את האהבה עד שתחפץ".

אבל ה"מקרה" או ה"סייעתא דשמיא" היתה לטובת ר' נפתלי פורוש, שהחליף את אביו כראש הכולל.  ומעשה שהיה כך היה:

בערב פסח קיבל ר' נפתלי הודעה מנשיא הכולל ברוך זלידוביץ, לגייס עשרה אנשים, ללכת לכותל ולהתפלל עבור העלם – אליהו ברוך, שיצא לתרבות רעה.  בחור זה שהיה ממשפחתו של נשיא הכולל, התחבר עם חבורת נערים ריקים ופוחזים, ופרק מעל עצמו כל עול.  משלא הצליחה המשפחה להחזיר אותו לחיקה, בקשו מאנשי הכולל בירושלים להתפלל עבורו בכותל, אולי זה יעזור.  המפנה בנפשו של אליהו ברוך חל כנראה בליל הסדר, כאשר תוך כדי בילוי עם חבריו, נזכר בליל הסדר המסורתי אצל המשפחה, וזה כנראה עשה לו משהו.  הסיפור כפי שסופר בירושלים מתאר את לבטיו וייסורי הנפש שלו, ואת החלטתו לחזור לחיק משפחתו ולחיק היהדות.

כאשר נסתיימה הפרשה בכי טוב, נזכרו במינסק בבקשה ששלחו לירושלים להתפלל עבור הנער.  את הנס שקרה לו יחסו כמובן ליקירי העיר, לצדקתם לזכויותיהם ולתפילתם.  אז נזכרו גם בבקשתם  של אנשי ירושלים לתרום עבור בנית שכונה חדשה לאנשי הכולל, ואז כמובן גם נפתח ליבם, נפתחו כיסיהם והתרומות זרמו.

משפחת זלידוביץ עצמה תרמה 4000 רובל, כאשר את שטח הקרקע להקמת השכונה קנו מכסף זה.  השכונה נבנתה סביב שנת 1898.  בתחילה נקראה השכונה בית הלוי, על שם משפחת זלידוביץ – הלויים, אך כיום היא נקראת בפי תושביה "בתי מינסק".

בשכונה היו 18 דירות.  על חלק המגרש שלא בנו זרעו חיטה למצה שמורה שמתמורתה פרנסו את עניי הכולל.  בפינה המערבית נשאר מקום לתחנת קמח עבור המצה השמורה – תחנתו של ר' מוטל מילנר.   תחנה זו עלתה באש בשנות ה – 40 (עדותו של תושב השכונה – שמואל הומינר).  מצפון לשכונה התמקמה מאפית המצות המפורסמת  של ר' חיים ישראל הלפרין.

שמואל הומינר שגר בעבר בשכונה סיפר:  "לתחנת הקמח היו מביאים שקים של חיטה בעגלות.  העגלות היו עוברות מתחת לחלוננו אשר היה משקיף לעבר מאפית המצות של הלפרין. מול הבית היה שטח פתוח שהשקיף לעבר רחוב אוסישקין.  השטח היה בבעלותו של ערבי שהיה משמש גם כ – "שאבעס גוי" (גוי של שבת) ולאף אחד לא הפריע שהוא מגדל חיטה"