מתוך: "מאמרים על ירושלים" > "ירושלים בראי ההיסטוריה"
המאמר נמצא בגרסת שמע (פודקאסט) בסוף הדף
שער הרחמים
בספר יחזקאל מופיע השער המזרחי כשער חשוב וזה מה שנאמר עליו:
א "וַיּוֹלִכֵנִי אֶל-הַשָּׁעַר שַׁעַר אֲשֶׁר פֹּנֶה דֶּרֶךְ הַקָּדִים. ב וְהִנֵּה כְּבוֹד אֱלֹהֵי יִשְׂרָאֵל בָּא מִדֶּרֶךְ הַקָּדִים וְקוֹלוֹ כְּקוֹל מַיִם רַבִּים וְהָאָרֶץ הֵאִירָה מִכְּבֹדוֹ." (יחזקאל מ"ג א' – ב')
א "וַיָּשֶׁב אֹתִי דֶּרֶךְ שַׁעַר הַמִּקְדָּשׁ הַחִיצוֹן הַפֹּנֶה קָדִים וְהוּא סָגוּר. ב וַיֹּאמֶר אֵלַי יְהוָה הַשַּׁעַר הַזֶּה סָגוּר יִהְיֶה לֹא יִפָּתֵחַ וְאִישׁ לֹא-יָבֹא בוֹ כִּי יְהוָה אֱלֹהֵי-יִשְׂרָאֵל בָּא בוֹ וְהָיָה סָגוּר. ג אֶת-הַנָּשִׂיא נָשִׂיא הוּא יֵשֶׁב-בּוֹ לאכול- (לֶאֱכָל-) לֶחֶם לִפְנֵי יְהוָה מִדֶּרֶךְ אוּלָם הַשַּׁעַר יָבוֹא וּמִדַּרְכּוֹ יֵצֵא."
(יחזקאל מ"ד א' – ג')
בימי בית שני היה בצד המזרחי שער בשם שער שושן ועליו נאמר:
"שער המזרחי , עליו שושן הבירה צורה , שבו כהן גדול השורף את הפרה ( ופרה ) וכל מסעדיה יוצאים להר המשחה ": (מידות א' ג')
השער היה מול בית המקדש והחומה שם היתה נמוכה יחסית, כך שכל תהליך שריפת פרה אדומה נראה מן המקדש.
שער נוסף במזרח היה שער שממנו שעיר המשתלח ביום הכיפורים היה נשלח לארץ גזירה.
שני שערים אלה היו כנראה מדרום לשער הרחמים.
לאחר החורבן ובעיקר בתקופה המוסלמית היו מתפללים על הר הזיתים, משם נצפה הר הבית, וכן התפללו ליד השערים ובעיקר ליד שער הרחמים. בתקופה הזו שער הרחמים, כמו שאנחנו מכירים אותו, כבר היה בנוי. גם השם "שער הרחמים" הוא מהתקופה המוסלמית, והם אלה שקראו לו כך.
יש שראו בשערים האלה, מהם מורכב שער הרחמים את שערי שלמה המלך. וכך נאמר במסכת סופרים: (מסכת חיצונית לש"ס שנכתבה בתקופת הגאונים):
"והיו ישראל הולכים בשבתות ויושבים בין השערים הללו. הנכנס בשער החתנים היו יודעים שהוא חתן והיו אומרים לו השוכן בבית הזה ישמחך בבנים ובבנות. הנכנס בשער האבלים היו יודעים שהוא אבל והיו אומרים לו השוכן בבית הזה הוא ינחמך." (סופרים י"ט י"ב)
אשתורי הפרחי כתב בספרו "כפתור ופרח" (מאה 14):
"יש בכותלו שני שערים גבוהים מאד בכפות מחוץ, ודלתותיהם ברזל והם סגורים לעולם וקוראים להם ההמון שערי רחמים, ומסתבר שהם אותם שערים שעשה שלמה לגמול חסדים: אחד לחתנים ואחד לאבלים…. ושמא לזה קוראים להם שער הרחמים."
במחצית הראשונה של המאה ה – שביעית התחלף השלטון בארץ ישראל. הביזנטים הנוצרים הלכו, והגיעו המוסלמים. זה היה גם זמן בנייתו של שער הרחמים המוכר לנו, ולכן יש ויכוח בין החוקרים מי בנה את השער. אין ספק שמי שבנה אותו נתן לו חשיבות גדולה ולכן גם פאר אותו. אם נשווה את העיטורים המפארים את שער הרחמים לעיטורים שמפארים את שערי חולדה נמצא דמיון רב. העיטורים של שערי חולדה הם מוסלמיים ואולי גם עיטורי שער הרחמים. אם המוסלמים בנו את השער מדוע פארו אותו? התשובה נעוצה כנראה במסע הלילה של מוחמד לירושלים ומקום כניסתו אל ההר. אמנם משך השנים ובעיקר במאה ה – 19 "הוחלט" שמקום הכניסה היה בכותל המערבי, אבל זה כנראה רעיון פוליטי שמטרתו להשתלט על הכותל וסביבתו. יכול להיות שבתקופה המוסלמית הקדומה חשבו שמוחמד נכנס אל ההר דרך שער הרחמים.
מי שחושב שהשער ביזנטי טוען שהאמנות המוסלמית בתחילת דרכה שאבה את השראתה מהאומנות הביזנטית ובהחלט אפשר לראות דמיון רב בין השתיים. השער מפואר בגלל שממנו נכנס ישו לירושלים ולכן הוא נקרא במסורת הנוצרית "שער הזהב". מסורת נוצרית נוספת הקשורה בשער זה היא שמכאן נכנס לירושלים בשנת 628 הקיסר הרקליוס שהחזיר את הצלב המקורי שנשבה על ידי הפרסים. לפי הסיפור הרקליוס ניסה להכנס דרך השער על סוסו בגאווה, והשער נסגר ולא נתן לו להכנס. כאשר ירד מעל סוסו, חלץ את נעליו ופנה אל השער בצנעה נפתח לפניו השער. הבעיה עם הרעיון שהשער ביזנטי-נוצרי הוא, שאין כל סימן נוצרי על השער כמו צלב. בכל אופן בין אם השער מסוף התקופה הביזנטית או מתחילת התקופה המוסלמית, גילו כ – 1300 שנה.
בתקופה הצלבנית היה השער סגור, ונפתח רק פעמיים בשנה. ביום הכנסו של ישו לעיר – ביום א' של הדקלים, וביום הכנסו של הרקליוס לעיר (14 לספטמבר).
לפי המסורת המוסלמית הר הזיתים, הקידרון והר המוריה יתחברו ביום הדין ותחית המתים ולכן השער כונה על ידם "באב אל צהרה" (חיי נצח). הקמים מן המתים יחיו חיי נצח, ולכן הוקם כאן בית קברות ומתיו יהיו הראשונים לעמוד לדין. תחילתו של בית הקברות המוסלמי מחוץ לשער הרחמים הוא מן התקופה האיובית במאה ה – 13. לפי האגדה הקימו המוסלמים את בית הקברות במקום זה כי שמעו שמשיחם של היהודים יכנס בשער הזה, וכדי למנוע זאת הקימו שם בית קברות, כי המשיח לא יעבור במקום טמא טומאת מת. כמובן שזו אגדה בעלמא, מה גם שלפי ההלכה היהודית אין יהודי נטמא לגוי. מה שנכון הוא שיש מסורת יהודית שאומרת שדרך השער הזה גלתה שכינה וממנו עתידה לשוב.
השער עצמו מחולק לשנים על ידי טור עמודים פנימי. לשני צידי השער קראו המוסלמים: באב אל רחמא (שער הרחמים) ובאב אל תאובה (שער התשובה) כלומר בצד אחד מבקשים רחמים ובצד השני נענים.
כאמור לעיל בתקופה הצלבנית השער היה סגור על ידי שערים ונפתח פעמיים בשנה. וכתב הנוסע היהודי פתחיה מרגנסבורג (1185 לערך):
"ואותו שער היה ממולא אבנים וסיד ואין שום יהודי וכל שכן שאין גוי רשאי לבוא שמה. ופעם אחת רצו הגויים להסיר ולפתוח את השער, ונתרעשה א"י והיתה מאומה בעיר עד שחדלו."
אחרי התקופה הצלבנית לא נפתח השער יותר, ושעריו נשארו סגורים עד שבוצעה אטימה על ידי בניה. את האטימה ביצע סולימן המפואר – בונה החומה, במאה ה – 16.
הסיבה היא ששער הוא מקום תורפה, ואין סיבה שיהיה שער כזה שיוביל ישירות מהחוץ אל תוך המקום המקודש. למעשה כל השערים שהובילו ישירות מן החוץ אל הר הבית נאטמו, כמו שערי חולדה. סיבה נוספת לביטול השער היא שהבאים אל החראם מבחוץ ראוי להם שיכנסו בשער רגיל, יתנקו, יחליפו בגדיהם ויתארגנו ורק אחר כך יגיעו אל המקום הקדוש. את הסיבה לסגירת השער ואחר כך גם לאטימה הסביר ההיסטוריון והשופט המוסלמי מוג'יר א דין (1495):
"השער נסגר כנראה בשל חשש להתקפה על החראם מכוון זה על ידי האויבים הכופרים, וכן בשל כך שהשערים פונים לא בכוון העיר אלא אל השדה, ואין תועלת לכך שישארו פתוחים"
וכעת נראה את מבנה השער:
בחזית המזרחית של שער הרחמים יש : 4 שקעים לכתובות (שלא נכתבו), 5 עיגולים לקישוט, 1 עגול גדול לקישוט, כותרת כורינתית אחת וארבעה חרירי ירי. החזית עצמה נראית כמו "לוחות הברית עם קישוטים צמחיים נרחבים שנעשו בזמן בנית השער. הקישוטים שחוקים כיוון ששיני הזמן פגעו בהם. מבנה השער מלבני וגדלו 24X17 מטר. לארכו הוא חצוי לשניים על ידי טור עמודים. בתקרתו ישנם שתי כיפות. מבנה השער המערבי דומה למזרחי וגם הוא נראה כמו "לוחות הברית" עם קישוטים צמחיים שחוקים. בצד הפנימי יש שערים שניתנים לפתיחה. השערים הפנימיים הוצרו בגלל תמיכות מאוחרות שנבנו לחיזוק. כל מבנה השער נמוך ממפלס הר הבית, ולכן ממנו יש מערכת מדרגות שעולות למפלס ההר.
לאחר שמבנה השער סיים את תפקידו והשער נאטם, השתמשו בחלל לצריפת לבנים עבור שיפוצים שנעשו בהר. תנורי הצריפה היו קיימים עוד במאה ה – 19. כיום באולם השער נערכים הרצאות ושעורי דת.