.
מתוך: "מאמרים על ירושלים" > "שכונות בירושלים"
שכונת אבן ישראל
שכונת אבן ישראל נמצאת בין הרחובות יפו ואגריפס מתחת לבנין כלל. השכונה נראית כשכונת חצר כמו שנבנתה, אלא שבטבורה הוקם בשנים האחרונות מעין תיאטרון קטן, שהחליף גינת משחקים לילדים שקדמה לו. היום המקום משמש בעיקר למעבר אבל פעם היתה זו שכונה תוססת….. באחד מימי חדש שבט שנת תרל"ה 1875 התפרסמה מודעה בבתי הכנסת בירושלים שהכותרת שלה היתה "הודעה חשובה" "מן המיצר למרחביה". וכך נאמר במודעה:
"תהילה לאל עליון בונה ירושלים. אחרי עבודה עצומה וקשיים מרובים במשך זמן רב, עלה בידי אחדים מחברתנו לקנות שדה רחבת ידיים על יד דרך יפו, במהלך 15 רגעים משער יפו מערבה, בעד חברתנו "אבן ישראל", ותקוותנו נשקפה כמו שחר, בעזר צור ישענו, לגמור מקנת עוד שדה רחב בסמוך לשדה הנ"ל מערבה,על גבעת יפה נוף… כל החפץ להיות חבר בקנין נומער (יחידת דיור) שלם או חצי נומער, יזדרז להירשם בהקדם בבית ועד כל הכוללים בכל יום שני וחמישי משעה 9 עד 11 אחר הצהרים, וכל הקודם זוכה…. "
על החתום באו בין השאר בנימין סלנט, אריה לייב הורוביץ ויוסף ריבלין – כולם מבוני שכונת נחלת שבעה. (דרך אגב השעון שבידם לא היה השעון שבידינו כי בשעונים שלנו אין שעה 9 או 11 אחר הצהרים. היממה לפי השעונים שלהם החלה בשקיעה ולא ב – 12 בלילה כבשעונים שלנו.)
כך התחילה הפעילות לבנית שכונת "אבן ישראל".
שמה של השכונה לקוח מברכת יעקב ליוסף בה נאמר: "וַתֵּשֶׁב בְּאֵיתָן קַשְׁתּוֹ וַיָּפֹזּוּ זְרֹעֵי יָדָיו מִידֵי אֲבִיר יַעֲקֹב מִשָּׁם רֹעֶה אֶבֶן יִשְׂרָאֵל" יש האומרים ש"אבן ישראל" בגימטריה 53 כמספר יחידות הדיור המתוכננות בשכונה.
בספר התקנות לשכונה נאמר: "החיג'ה (קושן – שטר קנין) תכתב על שלשה או חמשה אנשים שיבחרו מבני החברה בדעות נעלמות, וכל אחד מהם ייתן כתב מקוים מאת בית דין הקונסול שלו שזהו בשביל החברה אבן ישראל והכתב יהיה בידי הועד או ביד מי שיבחר הועד." מחיר האדמה היה יקר שכן השכונה נבנתה על הדרך הראשית, ולמעשה לא כל היחידות נמכרו. לפי ספר התקנות הבניה היתה אמורה להסתיים לאחר 7 שנים, כאשר בכל שנה יבנו לפחות 6 דירות. כל שנה תיערך הגרלה שבה יקבע מי מבין החברים יקבל את הדירות שיבנו באותה שנה.
השכונה נבנתה כשכונת חצר מרובעת, כאשר המרכז לא נבנה והבתים היו סביב החצר ושימשו כחומה. לשכונה היו 4 כניסות שננעלו בלילה. שתי כניסות פנו לרחוב יפו ושתי כניסות לרחוב אגריפס. מרכז השכונה שלא נבנה שימש כחצרות לבתים, לבור ביוב ובור מים, לתלית כביסה וכמקום משחק לילדים. לשכונה יש גם בית כנסת הקטן שבעבר נכנסו אליו מתוך השכונה והיום נכנסים מכוון רחוב אגריפס.
על השכונה מספרת איטה ילין שגרה בה כילדה כבת ליחיאל מיכל ולצפורה פינס (מתוך הספר "לצאצאי"):
"הכיכר הפנויה אשר שורת בתים מקיפות אותה מארבעת איבריה היתה נקיה… משתרעת לצד הרחוב המרכזי רחוב יפו ומולה גנים גדולים ובהם נטועים עצים ופרחים. במרכז השכונה היה בור גדול. רוב התושבים לא העזו לגור בדירות גדולות מ – שני חדרים, פרט למספר משפחות של אמידים כמו משפחת פינס שהיו להם ארבעה חדרים. לפני הדירה היתה חצר קטנה, בחלק ממנה היה מטבח ובחלק מעין פינה מקורה ששימשה חדר אוכל. ברצפת אחד החדרים היתה דלת שנפתחה אל מרתף ששימש לאגירת פחמים, יין, שמן שומשומין וכו' שמשפחות היו מכינות משך השנה. חלק מהמרתפים פנו לרחוב יפו, ומשמשים היום חנויות. הכניסה לדירות היתה מן החצר, כך שטורי הבתים יצרו מבחוץ כעין חומה."
כשגדלה איטה והתחתנה עם המורה דוד ילין, שוב גרה באבן ישראל וכך היא מתארת:
"דירתנו החדשה היתה בעלת שני חדרים ולפניהם חצר קטנה, ולמטה בית כסא ומטבח קטן בנוי מעץ בתקרת רעפים. בימי הקיץ הלוהטים ובימי הגשמים והקור היה קשה לי לעבוד בבישול, ברחיצת כלים ובכביסה במקום צר זה. הדבר היותר קשה לי בזמן הראשון היה שהייתי צריכה לרדת אל המטבח ולעלות ממנו פעמים רבות ביום בכמה מדרגות רעועות אל דירתנו. שני החדרים היו: אחד קטן וממנו נכנסים אל החדר השני הגדול והמרווח, שחלונותיו פונים אל דרך יפו. ענין החלונות הנשקפים לדרך יפו נחשב בימים ההם לדבר יקר, כי לכל תושבי ירושלים שימשה דרך יפו מקום תענוג, במקום גן ציבורי. בשבתות ובחגים ובבואם של נסיכים, היה הרחוב הזה הומה מאלפים אלפים של מטיילים, ערבים, יהודים, כמרים ותיירים מכל האומות. פעם בפעם היתה עוברת התזמורת הצבאית התורכית והוסיפה נחת רוח ושעשועים לדיירים הגרים בבתים שחלונותיהם נשקפים אל אם הדרך…. "
יעקב יהושע מתאר את השכונה בתקופת המנדט בספרו "ילדות בירושלים הישנה" חלק ד':
"שכונת אבן ישראל שונה היתה משאר שכונות. שערי ברזל לא הוקמו בכניסותיה ושימשה מעין קפנדריה לכל מי שרצה לעבור מרחוב יפו לרחוב אגריפס, וכן להפך…. זו היתה שכונה מעורבת, משפחות של פועלים, בעלי מלאכה ואלמנות זקנות בצד סוחרים אמידים רבנים ועסקני ציבור. כן התגוררו בה סמינריסטים ו"אליאנסיסטים" (תלמידי אליאנס) – תרבות צרפת ותרבות עבר דרו בכפיפה אחת. בין שאר תושביה היו גם צעירים סלוניקאים…. ולצידם חלוצים רוסים לובשים "רובשקות".
החיים עברו עלינו בחצר הגדולה של השכונה. ניצב בטבורה של החצר, מפנה הייתי פני לעבר הבית בו התגוררו אחדים מחברי, וכך היינו מסיחים זה עם זה, אני למטה והוא למעלה…. ובהגיע השעה לחזור הביתה, די היה בקריאה יחידה מפי אימותינו שבקעה מתוך החלונות הפונים אל החצר וכבר היינו נושאים רגלינו לרוץ הביתה…..
תגרים, רוכלים וסוחרים למיניהם עברו דרכה בשעות הערב והבוקר, וחשנו כאילו שותפים הננו לעסקיהם. הם לא שהו זמן רב בשכונה, אלא באו, קראו את קריאותיהם ונעלמו, וכשרצו אחיותינו ואמותינו כי יסורו לבית, היינו רודפים אחריהם דרך ארבעה הכניסות של השכונה כדי להחזירם. היכרנום לפי קולותיהם: את מוכר הבוזה (הגלידה) את הגורג'ים מוכרי הבדים, את הרוכלים, או סוחרי הבגדים הבלויים. בקיץ הסתובבו נשים מרוקניות מתושבות העיר העתיקה עם נפות בידיהן וקראו "סווי כוסכוסו", לאמור עושות כוסכוסו, המאכל הלאומי של תושבי מרוקו, אנו ישבנו על ידן במרפסות הבתים שטופות השמש ועקבנו אחרי מעשיהן. מסתכלים היינו כיצד הן הופכות את הקמח המהול בביצים ובשמן לגרגירים קטנים שירדו דרך חורי הנפה כטיפות שלג לבנות אל תוך הסדין הלבן."
בית הכנסת של השכונה נקרא "בית צבי" על שם התורם ונבנה לפי שלט ההקדשה לפני 1890. נוסח התפילה כפי שנקבע על ידי התורם הוא נוסח אשכנז, גם כן לפי שלט ההקדשה (נוסח הפרושים). בנוסח זה מתפללים ב"בית צבי" עד עצם היום הזה.
השכונה נכללת גם בתוך "סיור בנחלאות"