מתוך: "זכרונות אנשי ירושלים"
זכרונות מחצרו של עורך החבצלת – ישראל דב פומקין (על פי "דרך שופט בירושלים" – גד פרומקין)
יום העבודה של ישראל דב פרומקין
הזכרונות האלה הם זכרונותיו של גד פרומקין בנו של עורך עיתון "החבצלת" – ישראל דב פרומקין המספר על יום עבודתו של אביו.
יום העבודה התחיל מוקדם בבוקר ומתחיל בקריאת הגהות, עריכת חומר, כתיבת מאמרים או ספורים לעיתון החבצלת וכד'. מיד לאחר מכן מוזגים לו כוס תה וכן ומכינים לו נרגילה. כאשר הוא מסיים את כוס התה או שהנרגילה כבתה מכינים לו חדשים. כאשר החומר היה מוכן לדפוס היה מודיע לחדר הדפוס ומיד הגיע השליח לקחת את החומר. אחר כל מגיעה שעת תפילה. בתום התפילה ירד ישראל דב לבית הדפוס וראה שהכל כשורה. השלב הבא ביומו של ישראל דב הוא ארוחת הבוקר. היום המשיך בקבלת אורחים. הצהריים הוקדש לחברות שהיו תחת חסותו: "עזרת נידחים" ו"מושב זקנים" הוא היה הולך למשרדיהן ומטפל בצריך טיפול. לקראת ערב התישב בחצר עם עיתונים ונרגילה ומידי פעם שוחח בענייני עבודה או משפחה.
בית הכנסת בחצר ישראל דב פרומקין
חצרו של ישראל דב פרומקין בעל החבצלת היתה ברובע המוסלמי. היה זה בית גדול ומדורג בעל שלש קומות. שם גר עם משפחתו, שם היתה המערכת ובית הדפוס של עיתונו – "החבצלת" וגם שם היה לו בית כנסת משלו. לבית הכנסת היה גם שמש – שמואל, שכמובן עשה גם דברים אחרים. לפני התפילה בבוקר היה עורך סיור בבתי הדואר בעיר וכשחזר צעק "דאווענען" כלומר "לתפילה" ואז ירד ישראל דב מחדרו. אם לא היה מניין נעזרו בפועלי בית הדפוס. אחרי התפילה הגיעו אל החצר הסמוכה עניים שידעו שזו שעת הרצון ויש סכוי שיקבלו את מבוקשם. פעמיים בשנה היה המקום מתמלא ואז בית הכנסת הפך להיות כעין משרד. ישראל דב עמד בפתחו וחילק פתקאות לקבלת מצות מן המאפיה בעיר העתיקה, עליה השגיח ודאג לרמת כשרותה. הפתקאות חולקו לפי העני, רמת עניו וגודל משפחתו. ישנם עניים שקבלו גם פתקאות לקבלת יין. פעם נוספת שישראל דב חילק פתקאות היתה בחורף כאשר הקור העז פגע בתושבי ירושלים ובעיקר בעניים. הוא חילק אז פתקאות עבור פחמי עץ שעזרו לחמם את בתיהם הפרוצים של עניי העיר.
הכנת יין בחצרו של ישראל דב פרומקין
בחודש אלול היו דורכים את הענבים אותם הביאו מחברון. כשהגיעו הענבים אל החצר היו מבררים אותם לפי סוגיהם השונים: מצומקים, עסיסיים ודבשיים (מלשון דבש). היו מזמינים דורכים מקצועיים שהיו באים עם כליהם ועם גיגיות. הם חלצו את נעליהם וגרביהם, ניקו את הרגליים טוב טוב ונכנסו אל הגיגיות המלאות ענבים והוציאו את המיץ בעזרת דריכה. רגלי הדורכים, עד גובה מסוים, היו אדומים בגלל הענבים אותם דרכו בעונה יום יום. את המיץ הכניסו לתוך חביות שם התבצעה התסיסה במשך כמה שבועות. בסיום התסיסה חתמו את החביות. יין זה הספיק לכל השנה: יין אדום ויין לבן, יין חמוץ ויין מתוק. כל שנה הגיעה גם חבית קטנה של "יין מלגה" מצפת וראש פינה אותה שלח הידיד יוסף פרידמן ממייסדי ראש פינה. כל יום שישי היו יורדים למלא בקבוקי יין לכבוד שבת. אל החבית הוכנס צנור מיוחד אחרי ניקוי יסודי ולשם תחילת התהליך היו שואבים בעזרת הפה בכל הכוח וכשהתחיל הקילוח הוכנס הצד השני לתוך הבקבוק.
ה"טלפון" של ישראל דב פרומקין
כמובן שאז לא היו טלפונים ולכם מר גיני – לימים מהנדס העיר ירושלים – המציא פטנט שאיפשר לישראל דב ליצור קשר ממשרדו עם בית הדפוס שהיה קומה מתחתיו מבלי שיהיה חייב להגיע לשם. הוא משך צנור מנחושת מחדרו של ישראל דב אל בית הדפוס. לשני הצדדים של הצינור הוצמד צנור מלבד ירוק ועליו שפופרת עץ. למטה היתה משרוקית נתונה בתוך השפורפרת. כשרצה להתקשר נשף ישראל דב לתוך השפורפרת והמשרוקית שלמטה השמיעה קול צפצוף. או אז הסיר ר' יהודה גרובר מבית הדפוס את המשרוקית וקרב את אזנו אל השפורפרת כדי לשמוע את רצונו של ישראל דב. כאשר רצה לדבר השתמש באותה שפורפרת כך שזו נדדה כל הזמן מהפה לאוזן אצל המדברים בשני החדרים. כמובן שבחדרו של ישראל דב לא היתה משרוקית כי מי יעז להטריד את מנוחתו. כאשר רצו הפועלים דבר מה מישראל דב נאלצו לשלוח שליח.