מתוך: "זכרונות אנשי ירושלים"
זכרונות ילדות משכונת הבוכרים (תקווה שריג – "אמא אגדה")
בחג הסוכות כשהייתי בת חמש וחצי, לקחה אותי אמא לטיול בשכונת הבוכרים, שכונה קרובה לשכונתנו, "בית ישראל הישנה". רחובות רחבים היו בה, וישנם גם היום, כפולים, ואולי גדולים פי שלשה, מסמטאות "כרם" ו"בית ישראל". לא ראיתי כמותם. בתים גדולים התנשאו שם, בני שתי קומות רובם. בתי אבן ורדרדים שגזוזטראות ומרפסות ענק להם. מדהימים מהכל היו הגנים. על יד כל בית צמחו עצים גבוהים סגורים סביבם בחומה, מבצבצים לעינינו , ההולכות בצילה. כאן התהלכו גברים ונשים כמגדלים, גבוהים ושמנים לבושים, אלו גם אלו, גלימות משי מבריקות. הנשים – בכל קשת הגוונים והגברים – בלבן, לבן, אבנטי משי צבעוניים למתניהם. כובעי פרווה שטוחים היו על ראשי הגברים מטפחות משי צבעוניות חבושות לראשי הנשים.
אמא – שאלתי: אלה הם נפילים?
לא, תקוותי – צחקה לי אמא,
בכל אופן לא הנפילים ההם שירדו מהשמיים ב"בראשית,.
אלה הם פשוט יהודים בוכרים,
גזע כזה, יפה וחסון כארזים.
הם גם עשירים מאוד הבוכארים האלה.
יש להם שטיחים יקרים בבתיהם
והם אוכלים בידיהם אורז עם בשר
מתוך פיילות ענקיות מנחושת קלל….
ולמה הם כל כך לבנים ושפתיהם אדומות
והם שמנים ומקושטים כמלכים ומלכות, אמא?
הלא אמרתי לך, הם עשירים שבעים ויפים.
ככה הם וכך הם אוהבים להיות.
התבוננתי בבוכרים המתהלכים ברחובות כאילו נפלתי לארץ "אינכמוה" של סבתא שלי לפני אותו יום, לא ראיתי יהודים יושבים בבתים מוקפים גנים. רק ערבים כאלה ראיתי, בשכונת הערבים העשירים בשייח' ג'ראח.
