מתוך: "זכרונות אנשי ירושלים"
זכרונות משכונת אהל משה (על פי "ילדות בירושלים הישנה ד' – יעקב יהושע)
השכונה היתה מפורסמת באווירה הצח ויש האומרים שזו הסיבה שתושביה האריכו ימים. היא היתה מוקפת בשדות דבר שאפשר לרוחות לצנן את התושבים בימי הקיץ החמים. לצידי הבתים היו גינות קטנות ובמרכז השכונה היתה גינה גדולה. מכיוון שהסמטאות היו מרוצפות, יכלו לשמוע כל היום את קול פסיעתן של הנשים שנעלו קבקבים. בשעות אחר הצהרים הוציאו התושבים דרגשים אל פתחי הבתים שם ישבו ושוחחו ביניהם. הסמטאות של השכונה היו מרוצפות אבנים והיא נחשבה לאחת השכונות הנקיות ביותר של אותם ימים. לאחר פורים התחילו עקרות הבית בנקיונות שלפני פסח וחנותו של מוכר הסיד היתה מלאה קונים. מכולת לא היתה בשכונה (השוק עוד לא היה קיים) ואת המצרכים קנו בחנות שהיתה בשכונה הסמוכה – מזכרת משה. בשערי השכונה בתחילת דרכה היו שערים שהיו נסגרים בלילה פרט לשער ליד בית הכנסת הגדול שנשאר פתוח עבור המאחרים להגיע לביתם. בכניסה מכיוון רחוב אגריפס היה שער גדול וכבד ולכן הותקנו בו בחלקו התחתון שתי דלתות דרכם היו יכולים להיכנס אם כי לצורך הכניסה היו צריכים להתכופף. השכונה נבנתה לכתחילה עבור הספרדים ( השכונה לידה – מזכרת משה נבנתה עבור האשכנזים) והתושבים הגיעו מכל סוגי האוכלוסיה – רבנים, פועלים, סוחרים ובעלי מקצועות חופשיים, חלקם הגדול יוצאי הבלקן ותורכיה. לאחר מלחמת העולם הראשונה הגיעה קבוצה של עולי יוון שהקימו להם בית כנסת לפי הנוסח שלהם. בית כנסת בית הכנסת המרכזי בשכונה נקרא בית הכנסת הגדול ובו התפללו חשובי השכונה. בית הכנסת נוסף נקרא בית הכנסת הקטן או ישיבת טראנטו ובו התפללו פשוטי העם ואלה שהשכימו עם שחר לעבודתם. משך היום המקום היה פתוח וישבו בו אנשים ואמרו תהילים ובקשות. שמו של בית הכנסת בא לו משמו של הנדבן – אפרים טראנטו, שתרם אותו כסגולה לבנים זכרים שלא היו לו. בית כנסת זה היה קטן ולא היתה לו עזרת נשים ולכן הן ישבו לפתחו וכאשר נשאו את ספר התורה כדי לקרוא בו עברו ליד החלונות והנשים נשקו אותו. בראש השנה ויום כיפור הקימו סככה כדי להצל על הנשים בחוץ (כיום יש בסמטה ליד בית הכנסת קרוי קבוע, וספסל עומד שם כל הזמן עבור הנשים). מתחת לבית הכנסת הגדול היה התנור שנועד לאפית הלחם והטמנת החמין בשבת. בתפילת השבת עלה ריח של עשרות סירי החמין אל בית הכנסת והמתפללים שהתקשו לעמוד בגירוי הזה התחננו לפני החזן שלא יאריך בתפילתו. רבים מתושבי השכונה גידלו תרנגולות ובמשך היום היו חופשיות להסתובב בשכונה. לעת ערב כל תרנגולת ידעה את מקומה וחזרה לביתה לבד. בעלות הבית לא סמכו על האינטואיציה של התרנגולות וסימנו אותם. בשכונה היו כמה בורות מים והחלוקה היתה במשורה לפי פתקים. בורות המים היוו גם מקום מפגש לנשים, שם היו נפגשות, משוחחות, מחליפות מתכונים ודואגות להתעדכן בכל מה שקורה בשכונה ולא רק. לפעמים המים היו מזוהמים ומלאים תולעים ואז היו הולכים אל השקאים אלו שואבי המים הערבים שהיו מביאים את המים במין שק גדול – נוד, שהיה עשוי מעורה של בהמה. כאשר לא נותרו מים בבורות הועד הזמין אנשים מיוחדים שירדו אל הבורות כדי לנקות אותם וזה היה יום חגם של הילדים שכן המנקים מצאו בתוך הבורות את כל מה שנפל לתוכם. לפעמים נקרעו החבלים והכד היה צונח אל הבור ואז הזמינו את אחד השכנים שהיה לו כעין מכשיר (ג'נג'ירה) שתפקידו להעלות את הכד שנפל. המכשיר היה מורכב משרשראות ובקצה של כל אחת כעין אנקול. היו מורידים את המכשיר אל הבור ומנדנדים אותו בתקוה שאחד האנקולים ייתפס בכד.
כאשר נזקקו התושבים לבית חולים פנו ל"שערי צדק" או ל"רוטשילד" הקרובים, ולא בחלו בבית החולים הכי קרוב – בית החולים המסיונרי האנגלי שנמצא ליד כיכר הדוידקא של היום. משעות הבוקר צבאו תושבי השכונות על דלתות בית החולים כדי לקבל מספר לכניסה אל הרופא או לבית המרקחת שרות שעלה כסף. רופא בית החולים האנגלי היה בא לשכונה עם העוזר שלו כשהם רוכבים על חמורים כדי לעשות ביקורי בית.
אחד מדיירי השכונה היה שלמה ישראל שיריזלי שכונה שי"ש. הוא היה מו"ל מדפיס מתרגם ואיש הלדינו. הוא הדפיס את עיתוניו של אליעזר בן יהודה ה"צבי" ו"ההשקפה". לימים החזיק חנות קטנה שהיו בה ספרים ומכשירי כתיבה והוא השאיל ספרי קריאה בלדינו. הוא היה אחד מגבאי השכונה, דיבר עברית צחה וקרא לבניו בשמות עבריים כמו: אחינועם, אחיטוב, אחיעזר, אחירם, אחימלך, אחיה. ביתו היה באהל משה (היום בבניין הזה שוכן מלון "חצר השוק" אבל הרחוב על שמו נמצא בשכונה הסמוכה – "מזכרת משה".