מתוך: "זכרונות אנשי ירושלים"
זכרונות משכונת עזרת ישראל (על פי "ילדות בירושלים הישנה ד' – יעקב יהושע)
שכונת "עזרת ישראל", בה גר המספר מספר שנים בתקופת ילדותו, נבנתה בעשור האחרון של המאה ה – 19 השכונה היא רחוב אחד ללא מוצא המתחיל ברחוב יפו ומסתיים בכנסיה אמריקאית כאשר בכניסה מרחוב יפו היה שער גדול. בתחילה, לפני בנית הכנסיה, השכונה היתה פתוחה משני צידיה ואפשר היה לחצות את השכונה מרחוב יפו ולהגיע לשכונת זכרון משה, אבל כאשר החלקה נמכרה למיסיון האמריקאי ונבנתה הכנסיה, הפך הרחוב לרחוב ללא מוצא. בשכונה גרו ספרדים דתיים ומסורתיים אבל לאט לאט חדרו אליה, כמו גם לשכונות אחרות באזור, עולים מרוסיה. היו אלה צעירים וצעירות – חלוצים שחיפשו שכונות ליברליות יחסית שלא כמו השכונות האשכנזיות הקנאיות. הם לבשו רובשקות (חולצה רוסית מסורתית) מכנסים מטולאים, על ראשם קסקטים ולרגליהם סנדלים. הם לא היו דתיים או מסורתיים אבל שכניהם הספרדים העלימו עין שכן הם חיבבו אותם. הרוסים היו מאד רציניים והיו מרבים בויכוחים אידיאולוגיים, אבל מידי פעם במוצאי שבתות השתתפו במסיבות עליזות בבית העם הסמוך. תלמידי הסימינר הספרדיים נמשכו אל הבנות הרוסיות ואלה מצידן אהבו את הביישנות של אותם בחורים. אחד מדיירי השכונה היה הרב בן ציון מאיר חי עוזיאל שהיה ה"ראשון לציון". הוא היה מתמיד גדול. כל בוקר רכב על חמורו לעבודה בבית המטבחיים וכשחזר התרחץ וסעד את ליבו ואחר כך ישב ללמוד. מספרים עליו שלא התעסק בענייני הבית עד כדי כך שגם כאשר עלה המטבח שלו באש לא התערב והמשיך להיות שקוע בלימודו. רב נוסף שהתגורר בשכונה היה הרב יעקב מאיר, גם הוא כיהן לימים כ"ראשון לציון" (מקביל לרב קוק). הצד האחורי של בית החולים "ביקור חולים" נמצא בקצה השכונה וכאשר בנו אותו סבלו תושבי השכונה מגניבות. הגנבים לא בחלו גם בתבשילים. כאשר התופעה נמאסה על התושבים שכרו חג' ערבי בעל חזות מפחידה ששימש כשומר והוא הסתובב עם נבוט בעל ראש מסומר וזה פתר את הבעיה.
