מתוך: "זכרונות אנשי ירושלים"
רפואה עממית (על פי "שלשה עולמות" – חיים המבורגר)
מספר חיים המבורגר בספרו: "שלשה עולמות" :
חיים המבוגר מספר שכאשר היה בן שנה חלה במחלה קשה שלוותה בשלשולים קשים. הזמינו את "ה – סלנטער דוקטור" שלא היה באמת רופא אבל התעסק ברפואה עממית. הוא נתן לו ביסמוט (יסוד כימי ששימש גם להקל על כיבי קיבה) וזה לא עזר. אז הציע רעיון אחר לעשות לילד אמבטיות חמות ובתוך האמבטיה לשים מוח ושומן של רגלי צאן. המים החמים ימיסו את השומן שיכנס כך לגוף וירפא אותו. הרבה טרחה טרח אביו כדי להשיג את השומן המבוקש אבל גם הוא לא עזר.
פעם נרדמה האם ובחלומה בא אביה ושאל אותה למה היא בוכה והיא ענתה לו שזה בגלל בנה החולה ואז הוא לקח כפית ומילא אותה מן כד המים שעמד בפתח הבית ונתן לילד לשתות. האם התעוררה וכמובן לא ראתה דבר אבל לאט לאט הילד החל להבריא כאשר האם בטוחה שאביה הביא לילד רפואה מגן עדן.
באותו זמן גידלה המשפחה חתולה שהיתה לחברתו הטובה של חיים הקטן ואף ישנה איתו בלילה. בגיל שנתיים חלה חיים בצהבת והתרופות שנתנו לא עזרו. בוקר אחד ראה אותו אביו כשהוא ישן במיטתו ונשימתו היתה קשה. החתולה ישנה עליו כאשר פיה כנגד פיהו. לקח האב את החתולה והניחה בקרן זוית ואחרי שעה ראו שהיא מתה ואילו הילד התחיל הילד להתרפא עד שהחלים לגמרי. בני המשפחה היו בטוחים שהחתולה שאפה מהילד את המחלה ולכן מתה והוא הבריא.
מחלה שהיתה נפוצה היתה האדמת. במחלה זו היה נהוג שאם ילד אחד חלה במחלה זו השכיבו את שאר ילדי המשפחה במיטתו כדי שידבקו ויתחסנו. המבורגר מספר שבמחלה זו היו קוראים ליעקב סידיס והוא השקה את החולים במי סלק והאכיל אותם לחמניות קטנות עם סוכר ושקדים בצבע אדום והשכיבו אותם במיטה עד שהבריאו או עד שנהיו חולים יותר ואז נלקחו לבית חולים.
אם ילד נחלה בדלקת גרון או דלקת שקדים קראו לחובש נוצרי ארמני. הוא הכניס את אצבעו המזוהמת לפי החולה ואם היה מדובר באודם לקח חלב עיזים והכניס לתוכו שומים קלופים וצואה יבשה של כלב, מרתיח את התערובת ומסנן ואת החלב המסונן נתן לחולה לשתות. אם השקדים התנפחו הכניס את אצבעו ומעך אותם עד שיצא דם ואחר כך ציווה לשטוף במים קרים ולגרגר את התערובת לעיל ואם הנפיחות לא ירדה בא עוד כמה פעמים וחזר על הפעולה הזו.
אחד מהמרפאים בירושלים נקרא יהושע יונה רופא. הוא החזיק עלוקות אותם היה מצמיד מאחורי אוזן החולה, הם היו מוצצות את דמו לצורך ריפוי. כאשר ניתק את העלוקות שם על ובו כעין מים בצבע צהוב ובהם חתיכות שחורות קטנות. במים האלה הוא השתמש לפצעים, למכות, לנפיחות, להגלדת פצעים ולדלקות עיניים. אף אחד לא ידע ממה מורכבים המים האלה. התהלכו שמועות שהמים עשויים משתן ובו חיפושיות או נמלים מרוסקות אבל האמת היא שאף אחד לא ידע באמת מה יש בהם וכל הנסיונות להוציא ממנו את הסוד לא הועילו וכשמת לקח איתו את סודו לקבר.
קמע
מספר יעקב יהושע (מתוך "ילדות בירושלים הישנה" ב')
למחלת לב הכינו כופתאות מכבד של צב, לחרשות השתמשו בנבלת עכבר: את העכבר שמו בשמן עד שהצטמק ואחר כך טפטפו כמה טיפות מהשמן לאזנו של החולה. הרעיון הגיע מכך שידוע שחוש השמיעה של העכבר מפותח מאד.
לצהבת לוקחים כדור קטן ממרה של פרה, מניחים בחוץ כדי שירד עליו טל, מהמשקה שנוצר מטפטפים לגרונו של החולה תוך כדי הזכרת שמם של האבות.
נגד פחד, עין רע וכד' עשו "ליויאנוס": מתיכים עופרת ומכניסים אותה למים שם היא התקשתה ונוצרו צורות שונות. לתוך המים הוכנסו גם עלי "מיוראנה" (אזובית- זעתר) לפי הצורות והדמויות שנוצרו פירשה האשה שעשתה את הטכס ממה סובל החולה למשל אם נוצרה דמות כלב סימן שכלב נשך את החולה או שיש לו פחד מכלבים, אם נתפס הצמח בעופרת סימן שלחולה יש מחושי רגל או זרוע וכד'.
אחת התרופות הבדוקות היא שמן קיק שטובה למחלות רבות. בדרך כלל נערכה מלחמה בין הילדים שנגעלו מהשמן ובין אימותיהם שהיו בטוחות שזוהי התרופה לכל דבר. בסופו של דבר האימהות ניצחו כמובן לאחר בכיות, צעקות ותחנונים.
בעיה קשה במיוחד היתה דלקות עיינים ומחלות עיינים אחרות שהנפוצה היתה הגרענת. לטיפול בעיינים השתמשו בתרופות שונות כמו אבקה עשויה מלחם יחד עם גבישי סוכר ומכניסים אותם לתנור. הסוכר מצטמק ואז טחנו אותו לדק ומסננים. את האבקה מערבבים עם אבקה לבנה ממצרים. לעיינים השתמשו גם בחלבון של ביצה שיצקו לתוך העיינים.
אפשר עוד להמשיך רבות בנושא זה של תרופות עממיות ויעקוב יהושע ממשיך ומספר על כוסות רוח ועוד….