מתוך: "זכרונות אנשי ירושלים"
החרם על יחיאל מיכל פינס (על פי "לצאצאי" – איטה ילין)
אדון מרכוס מהעיר בוסטון רצה לתרום כסף כדי להנציח את אשתו המנוחה. הכסף יועד עבור משהו מועיל עבור יהודי ירושלים. הוא פנה ליחיאל מיכל פינס (עסקן,סופר, איש רוח ונציג הקרן להנצחת משה ויהודית מוטיפיורי) והוא הציע לו להקים כעין בית מדרש שבו צעירים יבואו להתפלל בבוקר, אחר כל ילמדו מקצוע ויעבדו ובערב יקבלו אוכל חם וילמדו תורה אצל תלמידי חכמים. האדון מרכוס הסכים ופינס הוציא את תכניתו אל הפועל והקים את בית המדרש בשכונת אבן ישראל בירושלים. הרבנית מבריסק, אשתו של הרב יהושע לייב דיסקין, מגדולי הקנאים בירושלים, לא אהבה את השילוב הזה של תורה ועבודה ושלחה והודיעה לפינס שהיא דורשת לקבל את המפתח לבית המדרש, כלומר לחסל את המפעל, ואם לא כן יטילו עליו ועל משפחתו חרם. לשליח שהגיע אליו עם האיומים אמר פינס רק מילה אחת: "שמעתי". ואכן החרם הוטל והיו מתפללים מבית המדרש שספגו מלקות. מכיון שאיימו גם בשוט ה"חלוקה" על באי בית המדרש, כלומר מי שימשיך לבוא לשם ישללו ממנו את כספי ה"חלוקה", החלו האנשים שלא להגיע לשם יותר. פינס החליט לא להכנע אבל תלמידים לא באו וכתוצאה מהלחץ אשתו סבלה סבל רב וגם בריאותה נפגעה וגם הבנות בלכתן ברחוב שמעו צעקות וגידופים והאנשים צעקו אחריהן: "הנה המשומדות התרחקו מהם". וכך התחסל המפעל שכל מטרתו היתה שאנשים יוכלו להתפרנס מעמל כפיהם ותוך כדי זה להשאר נאמנים ל – ה' ולתורתו.
