מתוך: "סיורים בירושלים" > "פינות חמד בירושלים"
חצר לורנצו נמצאת ברחוב אגרון 24, כאשר היא נמצאת על גבול שכונת מחנה ישראל (השכונה השניה שנבנתה מחוץ לחומה). כאשר נכנסים אל החצר רואים מצד ימין כניסה לבנין דירות שהוא חלק מהחצר כאשר על דלתותיו מפורזלים האותיות C ו – L. ה – L לקוחה מהמילה לורנצו שם המשפחה של בוני הבית.
כאשר נמשיך הלאה לכיוון פנים החצר נראה שער שאחריו נפתחת חצר עם מבני מגורים. המבנה שבחצר (ממול) היה שייך למשפחת לורנצו הנוצרית – ערבית. על הבית נמצא עד היום פסל של המדונה שאפשר לסובב אותו והמשפחה היתה עולה לעיתים את הגג לתפילה ומסובבת את הפסל לעברם. אבי המשפחה היה רוקח בעיר העתיקה. לא ברור מתי נבנה הבית הפנימי אבל אין ספק שהוא היה קיים כבר בשלהי המאה ה – 19. הבית החיצוני שדרכו נכנסנו, היה שייך גם הוא למשפחה, נבנה בשנות ה – 30 של המאה ה – 20 והוא נועד להשכרה. בבית הפנימי גרו רק ערבים ואילו בבית החיצוני גרו גם ערבים וגם יהודים. בבית החיצוני גרו משפחות עשירות של סוחרים, רופאים ובעלי מקצועות חופשיים ויש עוד כאלה שזוכרים את הפעמונים החשמליים שהותקנו בדירות ובאמצעותם אפשר היה לקרוא למשרתים.
ותיקי החצר עוד זוכרים את עפיפי לורנצו שהיתה רווקה ונשארה לגור בחצר גם כאשר שאר בני המשפחה עזבו במלחמת השחרור. לדבריה היא נשארה כדי לשמור על הרכוש. היא גרה בבית הפנימי ודאגה לטפח את החצר ואת הגן. בחצר היה בור ומעליו משאבה ומשם שאבה מים בדליים להשקית הגינה. החצר והגינה מילאו את כל עולמה ולמעשה הטיפול בה היווה את רוב עיסוקה.
הגינה היתה יפהפיה ועפיפי דאגה להביא אף פרחים נדירים שלא נראו כמותם בירושלים. ביום שישי מכרה פרחים למשפחות לכבוד שבת. בגינה היו גם עצי פרי כמו: שסק, שקד, זית וגולת הכותרת היה עץ פיסטוק חלבי (אלת הבוטנה) ענק שנתן פרי בכמויות גדולות והמחלקה לבוטניקה של האוניברסיטה העברית היתה שולחת משלחות לראות את הפלא ולחקור את העץ. העץ סיים את חייו בתחילת המאה העשרים ואחת. גם עצי ברוש נטעו בגינה וחלקם נמצאים שם עד היום.
בשנת 1956 נפטרה עפיפי והרכוש עבר למדינה ולחברת עמידר. לפי השמועה אחיה של עפיפי שעברו לחיות בצרפת פוצו כספית.
עד שנת 1977 (שלטון המערך) לא הסכימה המדינה למכור את הדירות שכן האזור יקר ויועד לבתי מלון בעיקר. כאשר הליכוד עלה לשלטון השתנתה התפיסה הוחלט לשמר את החצר והציעו לדיירים לקנות את הדירות בתנאי שכולם יקנו. בבניין החיצוני כל הדיירים הסכימו למעט דייר אחד ושאר הדיירים החליטו לקנות את חלקו אבל בסופו של דבר הוא התרצה. בבית הפנימי גרו אנשים ללא אמצעים ולכן הוא נמכר לקבלן בשם מזרחי. הדיירים המשיכו לגור שם בדמי מפתח. באופן טבעי הקבלן רצה לממש את הנכס ולכן השכיר בחצר כוכים ודירות קטנות לעובדים זרים ולדיירים ממעמד כלכלי נמוך וכיום לסטודנטים ולזוגות צעירים. הדיירים מתחלפים כל הזמן והתוצאה היא הזנחה שקיימת עד היום. בדירה המרכזית בבית הפנימי מתחת למדונה גר ישראל וולטוך שהיה אחד הנהגים המיטולוגיים של תחנת מגן דוד אדום בעיר והוא פנסיונר כבר שנים רבות. הוא מספר שפעמים רבות ביקשו ממנו גורמים חרדיים להוריד את הפסל והוא עומד בסירובו ואומר שהמדונה תשאר כאן עד למותו ואחר כך שיעשו בה מה שרוצים. חוץ מישראל עזר לי לכתוב כתבה זו גם אהרון מרקביץ שנולד בבית החיצוני והוא גר שם עד היום. תודה רבה לשניהם. מי שרוצה לבקר במקום צריך לקחת בחשבון שהחצר פרטית.
