מתוך: "סיורים בירושלים" > "פינות חמד בירושלים"
הרחוב הפונה מרחוב אוסישקין אל בית הספר אווילינה דה רוטשילד נקרא על שמה של המורה אסתר ציילינגולד שנפלה במלחמת העצמאות. בדרך כלל בפינה זו אני מספר על פינות חמד בירושלים. הפעם לקראת יום הזיכרון אספר את סיפורה של אסתר ציילינגולד המונצחת בפינה זו של העיר.
אסתר נולדה ב-29 ביוני 1925 בלונדון לחנה ומשה ציילינגולד, קיבלה חינוך דתי וכבגרה פעלה במסגרות התנדבותיות שונות באנגליה.
עלתה לארץ בשנת 1946 ומיד החלה לעבוד כמורה בבית הספר על שם אוילינה דה רוטשילד.
במכתב לחברה בלונדון כתבה: "אנגליה אינה ארצי, לונדון לא ביתי: ירושלים היא הבית שלי".
מלחמת העצמאות החלה למחרת הצבעת האו"ם ב -29/11/1947 ואסתר הצטרפה ל"הגנה" לגדוד הירושלמי – גדוד מוריה. לאחר אימון בסיסי שובצה במוצב צובה (קיבוץ צובה של היום) והיתה שם טבחית. זה לא מצא חן בעיניה כי היא שאפה להיות לוחמת.
ההזדמנות לה חיכתה הגיע כאשר המוצב הותקף והיא לקחה נשק ונלחמה כמו כל הבחורים במוצב.
גם כשהגיעה לשרת ב"נוה יעקב" שובצה במטבח אבל בעת הצורך אחזה ברובה ולא נפלה מאף אחד מן הבחורים.
אסתר הצליחה לחדור לרובע היהודי בעיר העתיקה באחת השיירות כמורה אבל היא רצתה לקחת חלק פעיל בתפקידי לחימה והוטל עליה לעבור בין העמדות ולחלק מזון ותחמושת.
ב – 13/5/48 עזבו הבריטים את העיר העתיקה והרובע היהודי הותקף קשות על ידי כוחות ערבים שתוגברו בכוח מהליגיון הערבי.
ב – 16/5 נפצעה אבל מיד עם תום הטיפול בה חזרה אל העמדות. היא נהגה לרוץ על הגגות בין העמדות ללא כל מורא ופחד.
ב – 20/5 נפצעה אנושות באחת העמדות הקדמיות ופונתה לבית החולים "משגב לד"ך".
ב – 28/5 פונה הרובע, והפצועים יחד עם אסתר פונו לרובע הארמני ושם נפטרה אסתר.
במכתבה האחרון להוריה ששה ימים לפני שנפטרה כתבה:
"אמא, אבא וכולם יקיריי. אם תקבלו בכלל את המכתב הזה, הוא יהיה, אני משערת, אופייני לכל המכתבים המהירים, המבולגנים שלי. אני כותבת אותו כדי להפציר בכם, שיקרה לי מה שיקרה, אתם תעשו מאמץ לקבל זאת ברוח שאני רוצה, ולהבין שבי עצמי אין שום חרטה. היה לנו קרב מר, טעמתי את טעם הגיהנום, אך המאמץ היה כדאי, כי אני משוכנעת שבסוף תהיה מדינה יהודית ויתגשמו כל מאוויינו. אני אהיה רק אחת מרבים שנפלו קרבן… אני רוצה שתראו את הדברים באור אחר, שתזכרו שהיינו חיילים, ושנלחמנו למען המטרה הגדולה והנאצלת מכל. אלוקים עימנו, אני יודעת, בעירו הקדושה, עירו שלו, ואני גאה ומוכנה לשלם את המחיר שעלול להידרש כדי לגאול אותה…
"אני מקווה שיזדמן לכם להכיר מישהו מחבריי הלוחמים ששרדו אם אני לא אשרוד, ושהדיבורים שלהם עלי יגרמו לכם סיפוק, לא עצב. אנא, אנא מכם, אל תהיו יותר עצובים מכפי שאתם חייבים להיות. חייתי חיים מלאים אם גם קצרים, ואני חושבת שזו הדרך הטובה ביותר – קצרים ומתוקים. מאוד מתוקים הם היו בארצנו שלנו…אני מלאת שמחה שיום יבוא, ובקרוב מאוד אני מקווה, וכולכם תבואו ותיהנו מפרות המטרה שלמענה אנחנו נלחמים. המון המון אהבה, היו מאושרים, וזכרו אותי רק מתוך שמחה. שלום ולהתראות. אסתר האוהבת אתכם".
