מתוך: "מאמרים על ירושלים" > "מוסדות ציבור בירושלים"
מאפית ברמן היא יוזמה של אם המשפחה – קרישא (בובע קרישא) שעלתה עם בעלה טודרוס ושני בניהם – יהושע ואליהו מרוסיה בשנת 1875 והתישבו ליד חורבת ר' יהודה החסיד בעיר העתיקה.
קרישא חיפשה איזה רעיון שיעזור לפרנסת המשפחה. היא שמה לב שעולי הרגל מרוסיה לא אוהבים את הפיתות המקומיות ומתגעגעים ללחם הרוסי ולכן פתחה חנות לממכר לחם כזה ברובע היהודי. נוסף על הלחם מכרה גם עוגות דבש. הרעיון התברר כמבריק והלחמים נחטפו הן על ידי הצליינים הרוסיים והן על ידי אנשי הרובע.
הבן יהושע נכנס אל העסק בגיל 15. הוא בנה תנור בקרבת ביתם ועבד עם אמו באפיה ובחנות.
הבן יהושע היה אם כן הממשיך הטבעי של העסק כאשר אמו המשיכה להיות נוכחת. היא פיקחה על הייצור ודאגה שכמות הלחמים המיוצרים יתאימו לכמות הקמח שנצרך. בשנת 1880 נפתחה חנות במקום יותר מרכזי – ליד שער יפו – מצידו החיצוני, וזה הגדיל את מספר הקונים. הוא הקים גם תחנת קמח בשוק הכותנה, תחנה שעברה בשנת 1890 לשכונת ג'ורת אל עינב בגיא בן הינום (היום חוצות היוצר), שכונה בה גרו יהודים וערבים. עד שנת 1948 היתה התחנה באתר זה. אחר כך הקים את המאפיה ליד שכונת מאה שערים ואת בתי המשפחה, כולל את בית אחיו – אליהו, שהפך להיות שותף, הקים בסמוך – ברחוב הנביאים. דרך אגב מאחורי הבתים היה מגרש טניס אם כי הבתים עצמם לא היו מנקרי עיניים.
הסמל של המאפיה היה עוגן. הסיפור מאחורי זה הוא שבשנת 1917 נסע יהושע לאוסטריה לקנות כרכרות לחלוקת הלחם מעודפי הצבא האוסטרי. על הכרכרות היה מוטבע עוגן שהוא אולי הסמל של החברה שייצרה את העגלות או של היחידה האוסטרית שהשתמשה בהם, וכך הפך סמל העוגן לסמלה של המאפיה בירושלים.
בשנת 1938 נפטר יהושע ובצוואתו הוא דאג להמשך פעילות המאפיה על ידי צאצאיו.
בתקופת מלחמת השחרור היו המאפיות אנג'ל וברמן למאפיות היחידות שפעלו בירושלים.
בשנת 1965 עברה המאפיה לגבעת שאול – שם היא נמצאת עד היום. במשך השנים התפתחה המאפיה ורכשה מאפיות נוספות בארץ ולמעשה בגודלה היא שניה רק למאפית אנג'ל. את המאפיה על כל שלוחותיה מנהלים בני הדור השלישי והרביעי של המשפחה.
במאפיה כיום 400 פועלים, 60 משאיות ותפוקה של 3000 כיכרות לחם בשעה. כן מייצרת המאפיה לחמים מיוחדים ומיני עוגות המסופקים, יחד עם הלחמים לסופרמרקטים, חנויות מכולת ולחנויות ובתי הקפה של הרשת בכל הארץ.