מתוך: "מאמרים על ירושלים" > "ירושלים בראי ההיסטוריה"
המאמר נמצא בגרסת שמע בסוף הדף
שער הפרחים הוא השער המזרחי מבין שלשת השערים על חומתה הצפונית של ירושלים. הוא נבנה על ידי סולימן המפואר בשנת 1539. השער נבנה כשער זוויתי כמו שאר השערים שנבנו על ידי העותומנים במאה ה – 16. הכניסה אליו היתה דרך פשפש ממזרח, ובתוך השער, הנכנס, היה פונה דרומה אל תוך העיר. בתחילת המאה ה – 19 נחסם השער באבנים כדי למנוע כניסה דרכו, כנראה כדי לחסוך בשומר, אבל בסוף אותה מאה הוא נפתח לבקשת התושבים שגרו סמוך לשער, הן מצידו הפנימי והן מצידו החיצוני, שרצו קשר קל משני צידי השער. התורכים נענו בחיוב לבקשה כי היה זה גם אינטרס שלהם להקל על המעבר משני צידי החומה עבור הצבא שלהם.
כאמור נפתח השער בשלהי המאה ה – 19 – בשנת 1875, וגם נפרץ בצורה ישרה, כלומר המעבר היום דרך השער הוא ישיר ולא דרך הפשפש הזוויתי שבדרך כלל סתום על ידי ארגזים של חנות ירקות שפועלת בשער.
שמו של השער הוא למעשה שיבוש השם האמיתי שלו. סמוך לשער מצידו החיצוני ישנו בית קברות והשער נקרא במקור על שמו: "באב אל-סהרה" כלומר השער של ה"ערים" שלא נרדמים שהוא כינוי למתים. במשך השנים הפכה ה – ס' ל – ז' והשער נקרא "באב אל-זהרה" כלומר שער הפרחים. על השער ישנם עיטורי פרחים, ויש שטענו שמקור השם הוא הפרחים האלה, אבל לטענה זו אין על מה לסמוך.
שם נוסף לשער הוא שער הורדוס, כאשר השם הזה נשען על האגדה שביתו של הורדוס אנטיפס (בנו של הורדוס הגדול) היה בקרבת השער. הרעיון הזה נשען על אגדה בלבד.
העיר ירושלים הגיעה בעבר עד אזור זה וגם הלאה ממנו, ולכן בחפירות ארכיאולוגיות ליד השער נמצאו שרידים מתקופות שונות.
ליד השער נמצאה כתובת ביוונית מהתקופה הביזנטית:
"מושב זקנות עניות נוסד בהשתדלות הקדוש תיאוטוקטוס על ידי יוהאן וברינוס מביזנטיון"
כאשר הגיעו הצלבנים לירושלים בשנת 1099 הם פרצו לעיר סמוך לשער הזה וגם כאשר נכבשה העיר בידי סלאח א דין הפריצה היתה מאותו אזור.
מספר משפחות יהודיות גרו לאורך השנים באזור השער וכיום (פברואר 2018) גרות באזור 14 משפחות בשישה מתחמים, כאשר המתחם הותיק נקרא "שער הפרחים" ובו מתגוררות שתי משפחות. השכונה הערבית המקיפה אותם היא שכונת עוני ערבית שנקראת "באב אל חוטא".
בעבר כאמור גרו יהודים באזור השער כמו משפחתו של יהודה לייב מגנס נשיאה הראשון של האוניברסיטה העברית וכן גר שם חיים אהרו ולרו הבנקאי המפורסם. לאחר פרעות תרפ"ט נעזב האזור על ידי רוב היהודים שלו. רחל גרין נשארה שם עד שנפטרה בשנת 1934 וכך כתב עליה פנחס גרייבסקי ("בנות ציון וירושלים"):
""הזקנה הזאת, נולדה בירושלים לפני שבעים שנה, ובכל כוחה מתאמצת היא להחזיק את חצרה היחידה, שארית הפליטה, שלא תיפול גם היא בידי זרים, כמו כל אותם הבתים שהיו שייכים מקודם ליהודים. ובכל הבתים והחצרות שהיו והנם שייכים ליהודים יושבים עתה נוכרים, ורק היא לבדה נשארה בחצר שלה ומתאמצת בכל כוחה שלא תיפול נחלתה גם היא בידי נוכרים. הישמעאלים מהרובע הזה מכבדים ומוקירים אותה ואת אומץ לבה וקוראים לה רחל אמנו"
בשנות ה – 70 של המאה ה – 20 רכשה הקרן הקיימת לישראל שטחים באזור השער ובתחילת שנות ה – 90 החלה התישבות יהודית במקום. כאשר יש תקופות מתיחות סובלים היהודים שם מתקיפות כמו באוגוסט שנת 2013, אבל הם לא מוותרים וממשיכים להיאחז בשטח.