מתוך: "מאמרים על ירושלים" > "שכונות בירושלים"
המאמר נמצא בגרסת שמע בסוף הדף
בית הועד ברחוב החלוץ בבית הכרם
תחילתה של השכונה בהתאגדות של אנשים משתי קבוצות: אגודת המורים הירושלמית שאליהם הסתפחו גם סופרים ואנשי רוח, פקידי ממשלה ומוסדות ציוניים. לכן הם נקראו "מופ"ס", כלומר ראשי תיבות של מורים, פקידים וסופרים. הם התאגדו לאגודה אחת בשם "בוני בית", וכך אמורה להיקרא גם השכונה שיקימו. הם אף ניסחו תקנון שלפיו יקימו את השכונה. השם שונה ל – "בית הכרם" כבר בשנת 1925 לפי הצעתו של המורה קדיש סילמן, תושב השכונה, על שם העיר המקראית "בית הכרם" (ירמיהו ו' א', נחמיה ג' י"ד) שיש המזהים אותה עם הכפר "עין כרם".
האנשים היו ברובם עולים ממזרח וממרכז אירופה, או ילידי הארץ מירושלים והגליל. היו אלה אנשים משכילים חילונים והיו בהם גם בוגרי בית המדרש למורים בירושלים. הפקידים שבהם עבדו במוסדות הלאומיים, בעירית ירושלים ובממשלת המנדט הבריטי. כלומר בית הכרם היתה שכונה של הישוב החדש, ומי שרצה לגור בירושלים בשכונה בעלת אופי תל אביבי יכול היה למצוא את מבוקשו בשכונת בית הכרם.
המתיישבים קבעו כמה עקרונות להקמת השכונה כמו: עבודה עברית (הבניה והסלילה נעשו בעבודה עברית על ידי פועלים מהעליה השלישית – פלוגת "גדוד העבודה", קבוצת "אחוה" – לימים מקימי קבוץ שדות יעקב, וקבוצת "אחדות" – לימים מקימי קבוץ יגור) , עבודה עצמית, קניית תוצרת עברית, רכישת הקרקע ובנית הבתים על חשבון החברים בלבד, הבתים יבנו במפוזר כדי שאפשר יהיה לעבד את הקרקע בין הבתים בסגנון "שכונות הגנים" באירופה. כל בית יעמוד על מגרש של 1.5 – 2 דונם ובשטח הזה אפשר יהיה לגדל גידולים חקלאיים לתצרוכת עצמית ,לולים הוקמו ואפילו רפת אחת.
וכך מסכם פרופ' יהושע בן אריה בספרו "ירושלים היהודית החדשה בתקופת המנדט":
"שכונת בית הכרם הוגדרה אפוא שכונה חלוצית, לאומית-חילונית, עצמאית ומאורגנת."
תכנית השכונה היא תכניתו של האדריכל ריכרד קאופמן שתכנן גם את שכונות הגנים האחרות בירושלים. התכנית הוגשה ואושרה בשנת 1922. לפי התכנית עוברת שדרה מרכזית במרכז השכונה (גן העשרים) במקום הגבוה ביותר נבנה מבנה ציבורי (בית מדרש למורים) ובמעלה השדרה תוכנן עוד מבנה ציבור גדול (כיום כיכר דניה).
הקרקע נרכשה ביוזמה פרטית מגורמים הקשורים לכנסיה היוונית אורתודוכסית. באגודה היו 148 חברים מהם 105 בנו את בתיהם בתקופת המנדט. 68 חברים בנו מיד בצורה מרוכזת בגלל סיבות חיסכון של כבישים, אספקת מים וביטחון. כבר בשנה הראשונה נסלל צינור מים מבריכת רוממה אל השכונה וכן התחילו להבנות הכבישים כשהראשון בהם היה רחוב החלוץ. את ההלוואות והמשכנתאות קיבלו המתיישבים מ"בנק מוהל" ששכן ברחוב בן יהודה בעיר.
המשפחה הראשונה עברה לשכונה בפסח 1923 ומיד אחריה נכנסו גם המשפחות אחרות. הילדים למדו בעיר, ובהתחלה היו צריכים ללכת רגלי מרחק של 3 קילומטר הלוך וחזור. לאחר זמן נערך הסכם עם נהג שביצע את ההסעות ודי מהר עברו לעבוד עם חברה בעלת מספר אוטובוסים שיצאו בזמנים קבועים ומתחנות קבועות מהשכונה ואליה.
פרופ' בן אריה מביא כמה נתונים:
בין 105 הבונים היו 54 מורים, 26 פקידים ו – 25 בעלי מקצועות אחרים. עד מאי 1924 נבנו 29 בתים, עד דצמבר 1927 נבנו 69 בתים. אחד מרוכשי המגרשים היה ח"נ ביאליק, אבל הוא לא בנה במקום בית. על המגרש ניטעה חורשה על שמו בפינת הרחובות ביאליק והמייסדים. כיום במקום גינה על שמו של התורם. רוב הבתים היו חד קומתיים ורק בית אחד היה דו קומתי. רוב הבתים נבנו עד שנת 1929. כאמור רחוב החלוץ נסלל בהתחלה בשנת 1925, כן נבנה בית הועד ובו היו גם גן ילדים ובית ספר וגם הוקם מבנה לחנויות. בשנת 1927 הונחו היסודות לבנין בית מדרש למורים וכן נוסדה שכונת הפועלים. בשנת 1929 הונחו היסודות לשכונת יפה נוף מצידו השני של רחוב שדרות הרצל של היום.
על אפיה של השכונה ותושביה לעומת העיר ירושלים כתב יצחק שלו בספרו "פרשת גבריאל תירוש":
"השכונה שבה גדלו שלושתם, שכונת בית הכרם שבאותם ימים היתה מבודדת לחלוטין משאר חלקי העיר וטובלת בדממה זו של ריחוק שרק היא מטפחת בלב השרויים בה, אותה נטיה לשכנות טובה ולרעות של אמת. רעות כזאת , שהיתה נחלתם של תושבי בית הכרם הראשונים, הונחלה אף לבניהם ולבנותיהם…אותו דור של "בית הכרמים" שהשלושה נשתייכו אליו, הצטיין בתכונות מיוחדות שלא נודעו בקרב שכונותיה הצפופות של ירושלים בימים ההם. אבותיהם שהניחו את העיר ובאו לגור בין הטרשים הניחו אחריהם לא מעט מסירחונה, בטלנותה ואזלת ידה של ירושלים הישנה, וייסדו בחריצות כפיים פינה חדשה, מפולשת ומשופעת עצי נוי ועצי פרי. מורים ותיקים אלה שהבינו את הפסוק "איש תחת גפנו ותחת תאנתו", כדרך שלא הבינוהו דורות של ירושלמים חובשי בית המדרש, לימדו את בניהם לאחוז במקוש ובמעדר, לסקל ולגדור, לשתול ולזבל ולעשות בכל מלאכה שהגן והבית צריכים לה. במהרה קמו שם נערים ונערות שנטלו את שיזפונם היישר מן השמש, ואת בריאותם, מן העמל ומן הפירות שליד הבית. אלה ידעו לעשות במלט ובסיד, להבריג ולפרק, יותר משידעו בני גילם בסמטאותיה של העיר. בין ההרים גדלו, וההליכה בשבילי ההרים, ממדרגה למדרגה, חיסנה את שריריהם. יותר מנערים אחרים הכירו את החי והצומח שבשדה. קיצורו של דבר, היו אלה נערים ונערות שהוכשרו במיוחד להיות שדאים מצויינים. כשנכנסו לתנועות הנוער השונות ניכר היה הדבר ב"פעולות" שנעשו מחוץ לעיר. וכשהגיעה שעתם להיכנס לארגוני המחתרת. לא ביישו את שכונתם…"
בתקופת המאורעות התגוננה השכונה בכוחות עצמה. בתרפ"ט (1929) היתה עמדה על גג בית המדרש למורים ובשנים תרצ"ו – תרצ"ט (1936 – 1939) הוקמו עמדות הגנה סביב השכונה על ידי תושביה. במרכזו של רחוב החלוץ ליד ויצ"ו ניצבת אנדרטה קטנה לזכרו של שמעון לס שעבד ברפת בשכונת הפועלים. הוא היה חולב את הפרות ומוביל את החלב על אופניו אל הלקוחות. ביום ט"ו טבת תרצ"ח 19/12/1937 נסע כהרגלו על אופניו לחלק חלב ובמקום הזה נורה מן המארב ונהרג.
השכונה היתה מחוץ לשטח המוניציפלי של ירושלים ולכן חוק הבניה באבן לא חל עליה ולכן אפשר למצוא בתים מתקופה זו הבנויים מבטון או בשילוב של בטון, לבנים ואבן. נטיעת עצים היתה חשובה למתיישבים ואכן עצים נטעו הן בגינות, הן בחצרות והן לאורך הרחובות. עד היום ניכרת בשכונה המגמה הזו. מעניין שבט"ו בשבט בתי ספר בירושלים ערכו תהלוכות לבית הכרם כדי לנטוע שם עצים כמצוות החג.
את השכונה ניהל ועד מקומי שהתכנס לפחות פעם בשבוע וכן מועצה בת 15 חברים שהתכנסה לפחות פעם בשלשה חדשים.
כאמור, לשכונה היה אופי חילוני ולכן לא תוכנן בית כנסת, אבל בכל אופן בשנת 1925 הוקם צריף ששימש בית כנסת ובשנת 1929 בית הכנסת (הספרדי) עבר לבית מדרש למורים. בשנת 1964 הוקם בית כנסת מרכזי אשכנזי מפואר בשכונה.
בית מדרש למורים
בית מדרש למורים נוסד בשנת 1904 ע"י חברת "עזרה" של יהודי גרמניה. בתחילה לא היה לו מקום קבוע והוא נדד ממקום למקום. בעקבות מלחמת השפות (1913) פרשו המורים מחברת עזרה והקימו את "בית המדרש העברי למורים". המוסד התמקם לבסוף בשכונת "זכרון משה". אז החלו לחשוב על בניין קבע ובשנת 1925 נסע המנהל – דוד ילין לארה"ב לגייס כסף. אחרי לבטים הוחלט להקים אותו בשכונת בית הכרם. במסגרת המשא ומתן עם ועד השכונה הוסכם שהמבנה יקום במקום הגבוה בשכונה על מגרש בן 14 דונם, מקום שהוקצה על ידי קאופמן למבנה ציבורי וכן הוסכם שבית הספר עממי של השכונה גם כן יהיה באותו בניין. ועד השכונה הבין שמוסד כזה בתוך השכונה ישדרג אותה מבחינה תרבותית ויביא אליה חומר אנושי ברמה גבוהה. הם גם לקחו בחשבון שתלמידי המוסד ישכרו חדרים בתוך השכונה ויסייעו לפרנסת תושביה.
הנחת אבן הפינה היתה ב – י"ב אב תרפ"ז (1927) בנוכחות הנציב העליון (לורד פלומר), מושל המחוז (אדוארד קיטרוטש), ראש העיר (ראג'יב נששיבי), נציגי המוסדות הציוניים ועוד אורחים מכל הארץ. את הבניין תכננו האדריכלים הקר וילין והיו בו שני אגפים – לבית הספר יסודי ולבית מדרש למורים. בסוף שנת 1929 עבר המוסד למעונו החדש.
על תרומת הבניין לביטחון השכונה נכתב באתר "המכללה האקדמית לחינוך על שם דוד ילין":
"בימי המאורעות שהיו בחודש אב תרפ"ט (אוגוסט 1929) התכנסו בבניין הסמינר שבנייתו טרם הושלמה, תושבי השכונות: בית הכרם, שכונת הפועלים, קריית משה ובית וגן. התושבים על זקניהם וטפם השתכנו בכל חדרי הבניין, ובאולם, שלימים שימש אולם ההתעמלות, שוכנו הפרות והוא שימש רפת. על גג הבניין הוצבה עמדת שמירה וממנה נורתה אש רובים אל עבר פורעי דיר יאסין, הכפר שמעבר לוואדי ממערב, שניסו להגיע אל השכונה ואל בניין הסמינר. התושבים התבצרו בבניין כשבוע ימים, עד חלוף הסכנה.
בראשית שנת תרצ"ה (1935) התקינה מפקדת "ההגנה" האזורית "סליק" גדול של נשק ואולם אימונים במרתף הבניין באגף הדרומי והמקום שימש מרכז אימונים והדרכה לחברי "ההגנה" מירושלים ומסביבתה.
במאורעות תרצ"ו – תרצ"ח (1936 – 1938) הוקמה תחנת נוטרים בבניין.
במלחמת העצמאות, בשנת 1948, התרכזו בבניין הסמינר לוחמי "מחלקת ההר", שתי כיתות פלמ"ח ושתי כיתות חי"ש, שנועדו לתגבר את הכוחות בגוש עציון. כאן צוידו הלוחמים בנשק ובתחמושת ונערכו התכניות למסעם. מכאן יצאו לדרכם, בינואר של אותה שנה, ל"ה הלוחמים שנפלו בדרכם לגוש עציון בקרב לאור היום.
בימים שלפני מלחמת ששת הימים התרכז חלק מכוח הצנחנים בבניין הסמינר ובסביבתו, ודגל ישראל שהונף על הכותל המערבי לאחר שחרורו יצא מבית סמוך לבניין המכללה. מכאן יצאו הצנחנים לקרבות בגבעת התחמושת וברחבי העיר המזרחית."
הזהות בית השכונה ובית המדרש התחזקה והוא החל להיקרא "סמינר בית הכרם". גם בית ספר תיכון הוקם במקום (1937) כך שתלמידי הסמינר יכולים היו לקבל פרקטיקה בבית הספר העממי ובית ספר תיכון יכול היה לתת לסמינר עתודה של תלמידים. בית ספר התיכון נקרא "בית הספר שליד האוניברסיטה" והיה מקושר עם לימודי החינוך של האוניברסיטה. בשנות ה – 50 עבר בית הספר למתחם עומריה ובראשית שנות ה – 60 נבנה בניין הקבע שלו ליד האוניברסיטה העברית בגבעת רם. בשנות ה – 80 הוקם בית ספר תיכון וחטיבת ביניים "זיו ומרקס" בצד השני של בית הכרם.
בשנת 1938 נרצח בנו של דוד ילין – אבינועם, ולזכרו הוקם במוסד גן בוטני שנשא את שמו – "גן אבינועם".
בשנת 1947 נבנו שני בנייני פנימיה (על חשבון חלק מהגן הבוטני) והמוסד הפך עם הזמן למכללה גדולה ומכובדת בארץ. לצידה קיים עד היום בית הספר העממי וגן הילדים של השכונה.
פנסיונים
מיקומה של השכונה ואפיה הירוק גרם לפיתוח ענף קיט בשכונה בתקופת המנדט. הוקמו פנסיונים ובתי מרגוע ואנשים החלו להשכיר חדרים לקייטנים. פרופ' בן אריה מביא מספרים משנת 1942 בה היו בשכונה 13 פנסיונים וב – 55 בתים הושכרו חדרים לקייטנים. בשנת 1945 הגיע מספר ימי האירוח לקייטנים ל – 45,000.
על נושא זה כותב הסופר יהודה האזרחי בספרו "עיר אבן ושמים":
"אווירה של בית הכרם משובח, בימי הקיץ, אף יתר על אווירה של ירושלים – כך אמרו – בהיותה חשופה לרוחות הנושבות מעבר הים וכולה טבולה בירק שדרות וחורשות. קרובי משפחה וידידים של תושבי בית הכרם, המתגוררים בערי השפלה החמות, באו לכאן מידי קיץ בקיץ, לשאוף אויר קריר וצח, ובגללם, מסתמא, יצאו מוניטין לשכונה כמקום קיט למופת. מידי שנה בשנה התרבה מספר הקייטנים, ושני או שלושת הפנסיונים הקטנים המצויים בה באקראי צרים מלהכילם. פנסיונים נוספים הוקמו, ואחד מהם, שחצן יותר, כינה עצמו בשם "בית מרגוע". תושבי השכונה – אותם פקידים ומורים המושכים לעת מצוא בשבט סופרים, אותם סופרים העוסקים אף בהוראה, שעיקר משאלתם, בהקימם את ביתם, היה לדור בעיר גנים שלווה ושקטה, בין קומץ ידידים ושכנים טובים, שלווים ושקטים כמותם, לא היו מעולם עשירים מופלגים, ורבים מהם שקועים מסתמא בחובות, מאז בניית בתיהם. נמלכו בדעתם, שכדאי להם להשכיר חדר אחד או שניים לקייטנים, לצמצם ולמעט את עצמם, בחודשי הקיץ, ובלבד שירווח להם ביתר חודשי השנה. האופנה להשכרת חדרים גברה והלכה, אך זרם הקייטנים הגואה והולך גבר עליה, וקייטנים אלה בחלקם, הבה נודה על האמת, למרות הכרזותיהם, שבאו לכאן כדי לנשום אויר צח ולספוג שקט ושלוה, אינם מצטיינים בשתקנות יתרה. אחדים מהם ממש רעשניים וצרימת קולם בדברם ובזמרם בגנים ובשדרות נשמעת מרחוק כבלתי "בית כרמית". אחרים מחזרים אחר מיני בידורים שונים ומשונים, בלתי "בית כרמיים" לחלוטין. המחמירים מבין תושבי השכונה מהלכים לעומתם, זעומי פנים, ויש טוענים, שאכן נורא הדבר, מספר "הנוכרים" בשכונה בחודשי הקיץ גדול ממספר "המקומיים" (או הילידים). וכבר נכרתו אי פה אי שם עצים, באחד הגנים, לשם בניית תוספת אגף לבית, וכבר הופר אי פה אי שם הצו הנוקשה, הקובע שאין לבנות בבית הכרם אלא בתים בני קומה אחת, וגגות רעפים אחדים קולפו לשם הקמתה של קומה נוספת. וכבר ריצפו רחבה קטנה באחת הגינות והקימו בימה לעומתה, והושיבו מידי ערב בערב תזמורת על הבימה, והרחבה מתמלאת לשמע נגינתה בדחס של זוגות מסתחררים בוואלס ומעכסים בטנגו ומחוללים מיני מחולות אחרים, בלתי "בית כרמיים", ורעש נקישות התופים וקולות הצחוק בוקע למרחוק, עד לאחר חצות. וכבר הוריד אחד הפנסיונים את השלט "פנסיון" מעל פתחו והציב שלט אחר: "מלון" ובלע"ז "הוטל". ובכל זאת למרות כל האותות מבשרי הרע והפלישות המחוצפות, עדיין היתה בית הכרם בכללה, כשם שהיתה, דהיינו – בית הכרם."
בית הועד הישן
בשנת 1925 הוחל בבניין בית הועד ברחוב החלוץ. הבניין יועד גם כן לשמש כגן, בית ספר וכמרכז תרבות. ואכן התקיימו בו טכסים, חוגם, הרצאות וכד'. הדואר הגיע לבית זה ומכאן חולק לתושבים.
עם קום המדינה וסיפוח השכונה לעירית ירושלים בטל הוועד והבניין שרת את העיריה בשכונה ופעלו בו צרכניה וגן ילדים. בשנת 1988 הוחלט להרוס את הבניין ולנצל את שטח הנדל"ן היקר, אבל אז התגייסו תושבי השכונה למאבק נגד הגזירה. המאבק הצליח, הבית שוקם ושופץ ונחנך בשנת 1990. הוא משמש היום כמרכז תרבות של המתנ"ס המקומי, מקום לאירועים, מועדון ותיקים ומוזיאון לתולדות השכונה.
על הבית כתב יהודה האזרחי ("עיר אבן ושמים"):
"עתה קוצצו בהכרח סמכויותיו של הועד, השכונה צורפה לעיר, כאחד מפרבריה, והעיר עושה בה כבתוך שלה. בית קטן, מוקף חורשת עצים עבותים, שאין מבחינים בו כלל מצד הכביש, ואין מגיעים לפתחו אלא לאחר שפותחים את שער חצרו והולכים בשביל המתפתל קמעה ועולים במדרגות ומתבוננים בדרך אגב בערוגות הפרחים, בית קטן כגון זה כבר יצא זה מכבר מן האופנה. המגרשים יקרים, ויש לנצלם. כבכל מקום אחר בירושלים, ובעולם כולו, הגיע היום שבעליו החליט להרסו, ואף לגדוע את העצים שמסביבו, ולהקים במקומו בית מידות גדול ומכובד, רב דיוטות, הניצב ליד הרחוב ממש, ולו חדר מדרגות משותף להרבה דירות, והוא גובל בבית מידות אחר כמותו, שאיננו נבדל במאומה, פרט למספר…"
גן העשרים וגן אריאל
לפי התכנית המקורית תכנן האדריכל קאופמן ציר ירק מרכזי במרכז השכונה שמתחיל בכיכר דניה ויורד עד לבית הועד. הגן בנוי בצורה סימטרית והצמחיה בו מורכבת מ – אלה ארץ ישראלית, ברוש, אורן, עצי חרוב, פלפלון, שיחי ורדים, טויה ועוד…במרכז הגן הוקמה אנדרטה לזכר 20 הבנים שנפלו במלחמת העצמאות ולכן נקרא הגן "גן העשרים".
מעל לרחוב ביאליק ועד לכיכר דניה נקרא הגן על שמו של אריאל טמס בן השכונה שנולד בשנת 1919 וכשבגר התגיס לאצ"ל. בשנת 1940 היה פילוג באצ"ל והוא עבר להגנה. על נסיבות מותו נכתב באתר "יזכור" של משרד הביטחון:
"בכ"א באייר תש"א 18/5/1941 יצא בקבוצה של כ"ג צעירים (כ"ג יורדי הסירה) בשליחות ה"הגנה" לפעולה שמטרתה לפוצץ את בתי הזיקוק בטריפולי שבלבנון. הפעולה לא בוצעה, הלוחמים לא שבו לבסיסם ומקום קבורתם לא נודע. סיבת הדבר לא נודעה עד היום.
בקינה, פרי עטו של אביו המורה, נכתב בין השאר: "בשערי הארץ / הצר עבר
עמד / בני למלחמת / יצא ואבד / הלך על מולדת / יקרה לו להגן / ועדיין לא שב / מחמדי,"
בתחילת הגן על רחוב ביאליק הוצבה אנדרטה לזכרו.
כיכר דניה.
הכיכר נמצאת במעלה הציר המרכזי בצמוד ל"שדרות הרצל" והחל משנת 1962 נקראת "כיכר דניה". הכיכר נקראת כך כאות הוקרה לעם הדני שהציל את יהודי דנמרק בזמן השואה על ידי העברתם בספינות לשבדיה. בכיכר עומד פסלו של האומן שרגא וייל בדמות סירה. את הלוט מעל שם הכיכר הסיר ויגו קמפמן – ראש ממשלת דניה. בטכס נכחו גם ראש ממשלת ישראל דוד בן גוריון וראש העיר ירושלים מרדכי איש שלום.
סביב הכיכר נמצא המרכז המסחרי הישן של השכונה.
הפיתוח הגיע לבית הכרם ומתאר זאת יהודה האזרחי בספרו "עיר אבן ושמים":
"משגדלה העיר והתפשטה, הוקמו מעבר לה שכונות חדשות, והן כבר מתחברות זו לזו למיקשה אחת, ושכונת בית הכרם אינה אלא תחום מעבר מבחינתן. שדרות הרצל, החוצות את השכונה, הפכו בהכרח לכביש רחב, בעל ארבעה מסלולים, והמכוניות אצות דרכו במהירות אל יעדן, לרוב, אין נהגיהן חשים, תוך כדי נסיעה זו, שאמנם נכנסו לתחומה של בית הכרם וכבר יצאו מתחומה, הם חולפים ועוברים ברחובותיה של עיר אחת, מרחוב אל רחוב ותו לא."
למעשה גם כיום אם נכנסים משדרות הרצל לרחוב החלוץ – רחובה הראשי של השכונה, מרגישים שנכנסים אל אזור יותר שקט ויותר פסטורלי, ומשהו מאוירה הישן של השכונה נשמר, ואפילו אי פה ואי שם אפשר עוד למצוא בתים מפעם. הבניינים הגדולים ובתי הצבור נדחקים אל שולי השכונה ואל הצירים הראשיים ולא חודרים אליה. וכך אפשר למצוא בשוליה את בנינה הגדול של "יד שרה", את בית החולים "שערי צדק", דיור מוגן "אחוזת בית הכרם" המרכז המסחרי החדש בדרום השכונה ולידו בית ספר תיכון וחטיבת ביניים "זיו ומרקס", ואף שכונה גדולה שנצמדה אל בית הכרם ההיסטורית מדרום בשם "רמת בית הכרם". השכונה של פעם היא כמו אי שליו יחסית בין שלשה רחובות רחבים המקיפים אותה בכעין משולש: שרות הרצל, רח' שמואל בייט ודרך בגין.
בתים של פעם ששרדו בינתיים (2018)
