מתוך: "מאמרים על ירושלים" > "חיים והווי בירושלים"
המאמר נמצא בגרסת שמע בסוף הדף
בית סיידוף – רח' יוחנן הורקנוס 4
אסתר דורון חיה בבית סיידוף (ככה היא כותבת את שם הבית אם כי בספריו של פרופ' יהושע בן אריה השם נכתב – סעידוף – במאמר השם יופיע כפי שאסתר כותבת.)
יש בירושלים בית נוסף בשם זה מסוף ימי המנדט הבריטי – בית סעידוף, שנמצא ברחוב יפו ליד שוק מחנה יהודה ואין אנו מתכוונים לבית זה.
בית סיידוף נמצא ברחוב יוחנן בן הורקנוס 4 ונבנה במחצית השניה של המאה ה – 19. פרופ' בן אריה כותב ("עיר בראי תקופה") שהבית נבנה על ידי ערבים כמו בתים אחרים באזור, ונקנה בשנות ה – 90 על ידי משפחת סיידוף העשירה, היהודית – בוכרית. עשירים נוספים בני העדה הבוכרית קנו או בנו בתים באזור עוד לפני שקמה שכונת הבוכרים.
גלגולים רבים עברו על הבית ובין השאר שכן בו בית מדרש למורים של דוד ילין בשנים 1916 – 1917 (פרופ' יהושע בן אריה – "ירושלים היהודית החדשה בתקופת המנדט").
כאמור אסתר גרה בבית. לימים כתבה מאמר זכרונות על הבית וכאן נביא אותו:
"בסוף ימי המנדט הבריטי היה הבית חלק בלתי נפרד מן המתחם "בווינגרד"- על שם שר החוץ הבריטי של אותם שנים, ארנסט בווין. בשכנות קרובה לבית ניצבו משרדי ממשלה בריטיים כמו משרד העלייה שהיה על המגרש עליו נמצא היום בנק טפחות כלומר הבית הסמוך לבית סיידוף.
כשהמדינה היתה עוד חזון רחוק היה הבית הזה מרכז התרחשויות. בשנת 1944 כשהופצץ בניין הבולשת הבריטית ששכן במגרש הרוסים ספג הבית הדף וניזוק קלות. ב – 1/2/48 במלחמת השחרור העמידו הבריטים מכונית תופת ליד בניין ה"פלסטיין פוסט" ששכן מטרים ספורים מביתנו. הבית עבר זעזוע קשה וחלק מקירותיו נהרסו. מרפאות הדסה וסניף מ.ד.א של אותם ימים גם כן היו בסמיכות לבית ולשם הובאו הפצועים וההרוגים מפיצוץ רחוב בן יהודה (22/2/48), גם הוא על ידי הבריטים עם מכונית תופת, ןשוב ספג הבית זעזוע.
היה זה בשנת 1944 כשבשעות הערב הגיע לביתנו שליח האצ"ל שהודיע להורי לברוח מן הבית כי בעוד זמן קצר עומד להתפוצץ בניין מחלקת העלייה הבריטית (מרחק מטרים ספורים מאתנו) כי האצ"ל הניח מטעני חבלה שאמורים להתפוצץ בכל רגע. הורי לקחו אותי וברחנו מן הבית כשהדי התפוצצויות מלווים אותנו. פחדנו שלא נמצא עוד את הבית שלנו. אך לשמחתנו, כששבנו למחרת, מלבד השמשות שנופצו , עמד הבית על תילו, וגם הנזק שנגרם למשרד העלייה לא היה גדול כל כך.
חלפו שנים ובאופן מקרי לגמרי נפגשתי עם אותו שליח אצ"ל, היה זה חבר הכנסת לשעבר איתן ליבני, ז"ל, (אביה של ציפי ליבני) שאגב שיחה נודע לי שבימים ההם היה קצין המבצעים של האצ"ל (ומפקד הפעולה) והוא היה אותו שליח שהגיע לביתנו.
ערב סיום המנדט הפכו הבריטים את כל האזור שלנו לאזור "סטרילי" שגודר בגדרות תיל והכניסה לבית עברה דרך מחסום, ושוטר ערבי ניצב בו דרך קבע. כשהייתי שבה הביתה הייתי צריכה להזדהות כל פעם מחדש. הוא היה דורך את הרובה, אני עוד שומעת את קול הנקישה, וצועק: HOLD, WHO IS THERE? ואני הייתי עונה כפי שלימדו אותי: "סָכֶן הוֹן (גרה כאן).
דיירים רבים התגוררו בבית במהלך השנים, ואני שריד אחרון להם, כנראה….. משולם טוכנר שהיה חוקר עגנון ומרצה בסימינר ובאוניברסיטה, ורעייתו רחל, מורה בבית הספר סליקסברג ששכן בסמוך. ביתם היה בית ועד לסופרים ומשוררים, החל בש"י עגנון , אורי צבי גרינברג, פרופ' נתן רוטנשטרייך, דב סדן, משה שמיר ואחרים. המשורר יעקב אורלנד ורעייתו בת – אל התגוררו בביתם כדיירי משנה תקופת מה, וכאן נולדה ביתם הפזמונאית שמרית אור. בהשראת הבית והאזור כתב אורלנד את ספרו: "סמטת החבשים" ובו הוא מזכיר את השכן ממול, מר צימבליסט – אבי.:
"כמה מלוהטת חמה של מערב בקמרוני חלוניו המזוגגים
של שכנינו מר צימבליסט. הנהו יוצא מן הפתח
שמעבר לחצר ומביט בנו כמחייך ונד בראשו אלינו לשלום
אורי צבי מביט בו בפתאום ונדרך כמיתר"
בדירת הקרקע השניה התגוררו במשך שנים רבות המלחין יוסף טל (גרינטל) ורעייתו פולה, וצלילי פסנתרו הדהדו תמיד בין קירות הבית. את שיח הבוגונביליה המטפס למרומי הגג שתלה הגברת טל לפני שנים רבות, וכך כתב אורלנד:
"….והכל – בית סיידוף, קומה ב', רחוב הסולל,
על הגזוזטרה, עם עציצים, הרבה יסמין במעקות הברזל.
למטה, קומה א', גר אחד מוסיקאי, עיניים יהודיות,
חיווריאן כמו נר של יאהרצייט, יוסף גרינטל (טל) שמו.
פתאום עם סונטה של באך על הפסנתר….
ואיזה נוי בלבן וסגול, שיחי הבוגונביליה לאורך המעקה
כמו גן רווה ועם המים מן המשאבה על רצפת האבן,
באמת, איזו ירושלים".
מה שמשמש היום מגרש חנייה לנו ולבנק טפחות היה בעבר, עד לפני כמה שנים, שביל עפר לא סלול, אליו היו מגיעים, בתקופת המנדט בעיקר, ערבים רכובים על חמורים, נושאים עליהם סחורות מגוונות, ומכריזים בקול על מרכולתם: "רמל" (חול לניקוי) "בט" (ביצים), בורטאן (תפוזים, שיבוש של "פורטוגל", משם ייבאו פרי הדר) או: מראנצען (תפוזים ביידיש) ולקראת פסח: "וייסן קסאלאך" – "הלבנת סירים – גם כן ביידיש). הדי הקריאות עם נעירות החמור היו מזרזים אותנו, הילדים, לדלג במדרגות ולהתבונן ארוכות במקח ובממכר.
צלילים מגוונים הדהדו בבית, צלילי פסנתרו של המורה והמלחין יוסף טל, בדירה שמתחתינו, ומשמאלנו – שירים בוכריים או עבריים בנעימה בוכרית, של בני משפחתו של משה חי סיידוף, בעל הבית. אצלם אכלתי לראשונה את ה"אושפלו" – מאכל מדהים של אורז מעורב עם חתיכות בשר כבש ורצועות גזר וצימוקים, מוגש על גבי טס ענק, ומסביבו מסובים כל האורחים, על גבי שטיחים, כל אחד מושיט יד וטועם (בלי סכין ומזלג כמובן), ובדירה השניה למטה משמאלנו צלילי פסנתרו של המורה ומזכיר בית חינוך עוורים, רפאל מזרחי, העיוור, שלימד לנגן את תלמידיו הרבים בכלי נגינה שונים, וצבי, אחי, למד אצלו לנגן במנדולינה. החצר היתה מעין שכונה בפני עצמה, בה שתלה, בשנות ה – 40 של המאה העשרים, הגברת טל, שיח בוגונביליה, שהיום מתנשא לגובה קומה השניה, ושורשיו בבור המים אשר מתחת לחצר. זה הבור שהציל אותנו במלחמת השחרור, ממנו שאבנו מים לשתיה ורחצה, כשירושלים היתה במצור. לנו הילדים, היתה החצר מגרש משחקים מ"תופסת" ועד "שלום אדוני המלך", משחקי חבל, קלאס, חמש אבנים ובעונה – עג'וקים" (גרעיני משמש) ועוד…….
המרפסת הגדולה היוצאת מסלון ביתנו משקיפה אל רחוב הורקנוס, היתה מעין סטודיו לצילומי המשפחה – במצלמתו של צבי שקיבל לבר המצווה שלו…..הכל הונצח באותה מרפסת.
צבי ויהוידע היו יושבים שם עם ספר שירים ביד, רגליהם נטויות אל על, נשענות על שבכי המעקה, שרים בגרון ניחר משירי אותה תקופה. שם ישבתי בהיחבא מתבוננת בהם, משננת את השירים שנחרטו בזיכרון הקולקטיבי המשפחתי, מ"גלגלי העולם" עד "הך פטיש עלה וצנח" וכו'…..
הרבינו לשיר בבית ולהאזין למוסיקה קלסית קלה בעיקר משידורי רדיו.
אחותי רבקה אהבה לשבת במרפסת הקטנה (שנסגרה ברבות הימים), שם אהבה לסרוג ולהתבודד עם מחשבותיה. לרבקה היה כשרון לבישול ולאפיה ובעונת המסיק היא ירדה לחצר הגדולה וקטפה מעץ הזית המתנשא שם, מלוא החופן זיתים, והיתה יושבת על המדרגות, מכה בפטיש על כל זית וכובשת אותם בצנצנות.
אחוות שכנים מופלאה התקיימה ביננו לבין משפחת טוכנר, כשגדר נמוכה מפרידה ביננו. אנו הילדים, ידענו לדלג מעבר לגדר בקלילות. משני עברי הגדר התנהלו שיחות, נמסרו מתכוני עוגות ואף "טעימות" של מאפים שהוצאו זה עתה מן התנור.
בימים שאבא שלנו חי היה ביתנו חם ועליז. מידי שבת היו באים אורחים, ואבא מנתב את השיחה לענייני היום. אמא היתה תמיד עסוקה בניהול הבית – בבישול, באפייה, בניקוי, בגיהוץ אין סופי של הכביסה שכיבסה העוזרת "גברת כהן", כשהכבסים מורתחים על גבי הפרימוס הרועש ומוטבלים אחר כך ב"כחול" של כביסה ובעמילן. הכבסים היו נתלים על חבלים שהיו תלויים דרך קבע בינינו לבין משפחת טוכנר, לכל רוחב השטח, על גבי גלגיליות. ב"יום כביסה" אמא היתה חובשת כובע שעם (שקראו לו אז כובע פקק), זה ציין את יום הכביסה ותליית הכבסים בשמש הקופחת. באותו יום היינו אוכלים בצהרים כמנה עיקרית אורז עם חלב."
בשנת 1966 פורסם בחוברת לזכרו של משולם טוכנר הספד על ידי משה שמיר. הכותרת היתה :"קצת מן השמור בלב", והרי כמה מילים מתוכו:
"הבית הזה שאין לו מספר רק שם, שבאים אליו בסמטה צרה כתעלה, סמטת החתולים, קרעי העיתון וחלונות הסבכה, שמדרגותיו אבן שחוקה וגפן מודלית מעליהם, ואז עוד הגזוזטרא והדלת כפולת הכנף – נוף דלתות אבותינו – ופתאם אתה בתוך הפנים ההיכלי כמעט, המהדהד, האריסטוקרטי, שרצפתו עונה לצעדיך ברטט משלה, ובתוך תוכו של הפנים הזה המשפחה מאירת הפנים ובעל הבית דולק באהבתו, בשמחתו, ובינתו."