.
מתוך: "מאמרים על ירושלים" > "שכונות בירושלים"
.
בשלהי המאה ה – 19 חי בירושלים אדם מאד מיוחד – ר' משה וויטנברג שנקרא כך על שם המקום ממנו הגיע – וויטבסק.
כותב עליו חיים המבורגר בספרו "שלשה עולמות":
"עשיר גדול מאד מהעיר וויטבסק שברוסיה. היה תלמיד חכם, מצוין, פקח וחרוץ, אבל קמצן. לבש מלבושים פשוטים, כובע פשוט על ראשו, ומקל פשוט בידו".
על עסקיו של ר' משה וויטנברג מספר יצחק שריון בספרו "זכרונות":
(ר' משה וויטנברג היה דודו)"היה לו בירושלים בנק פרטי, ועמד בקשרי מסחר עם בנקים גדולים בפטרסבורג בירת רוסיה. כן עסק בקניה ומחירת ניירות ערך ממשלתיים רוסיים, ושל חברות רוסיות שונות בבורסה של פטרסבורג"
ר' יצחק שריון היה סמוך על שולחנו של ר' משה וויטנברג תקופת מה לאחר חתונתו, והוא מתאר אותו בתור:"יהודי למדן, ירא שמיים ובעל צדקה, אבל גם קפדן גדול וקצת קמצן, וכמוהו גם אשתו.
את אשתו מתאר חיים המבורגר:
"אשתו היתה קמצנית יותר ממנו. ישבה כל היום על כסא אצל פתח הבית, במלבושים פשוטים מאד, ולמי שבא לשאול על בעלה, אמרה:
"ר' משה איננו", וכשהלה רצה דוקא ליכנס, צעקה בקול: מה רוצה?
אולי לגנוב דבר מה?
ר' משה וויטנברג היה חסיד חב"ד ואת חינוכו קיבל ב"חדר" המסורתי.
בירושלים התקין בביתו בית כנסת עם עזרת נשים, ובו העביר מידי יום שני שעורים: ב"שולחן ערוך" וב"עין יעקב".
על שיטתו המקורית למתן צדקה מספר חיים המבורגר:
"כאשר בא אחד לבקש עזר ליולדת, ביקור חולים, או הכנסת כלה, התחיל לעמוד על המחיר כמה ליתן. כשהלה לא התפשר עימו, קצף, רגז וצעק כמה רגעים, ואחר כך נתן כמה שדרש המבקש".
"אמרתי לו: מדוע כשדורשים ממנו כסף מתרגז ואינו נותן תיכף, בעת שסוף סוף הוא נותן?
אמר לי: מה אעשה? נבראתי בטבע לכילי, וכשאני צריך ליתן כסף יאחזני רעדה וכעס, "מין מחלה", ואי אפשר לי ליתן מיד, ואלמלא שאני תלמיד חכם וחרדי לא נתתי אף פרוטה. אמנם כאשר אני מתבונן ביני לבין עצמי, התורה והמצווה החיובית מכריעות אותי ליתן"
"אף על פי כן" כותב חיים המבורגר "בנה שכונה אחת עם הרבה בתים בשביל עניים, הנקראת "בתי וויטנברג" , גם קנה חצר גדולה עם הרבה בתים אצל שער שכם, שגם הוא היה דר שמה, והקדיש לבני כולל חב"ד….כן נתן כסף רב לצדקה ולמוסדות. אף הוא נתן מכספו לבנות חדר אחד גדול ב"ביקור חולים הוספיטל" בעיר העתיקה. היה ניתבע ונותן".
בעיר שמחוץ לחומות בנה משה וויטנברג שכונה הנקראת "שערי משה" או בפי העם "בתי משה וויטנברג". השכונה נמצאת במורד רחוב "חיי אדם" היורד מבנין ההסתדרות לכוון שכונת "מאה שערים".
הבתים שבצפון הרחוב מהוים קיר חומה לחצר הניתחמת מארבע
רוחותיה בשורות בתי השכונה. הכניסה לחצר היא מרחוב "חיי אדם".שער הכניסה ראה ימים טובים יותר ועליו הכתובת:
"הבתים האלו נקראים שערי משה נבנו בשנת תרמ"ו (1886) לזכר עולם בנדבת מורנו הרב הגאון משה נ"י בן הרב ראובן זכרונו לברכה
לחיי העולם הבא מוויטעפסק".
ר' משה וויטנברג היה חסוך ילדים ושכונה זו אמורה להנציח אותו.
השכונה נבנתה כשכונת הקדש להשכרה, כלומר, התושבים שילמו דמי שכירות מידי חדש בחדשו, הכסף נאסף ועמד לזכותם עד שהסכום המצטבר הגיע לשווי הדירה, ואז הפכה זו לרכושם.
.
שכונת בתי ויטנברג
.
על יתרון השיטה הזו כותב עיתון "הצבי"(תרמ"ו גל' ב'):
"עדיף הדבר על הקמת בתי מחסה, בתי כולל הורדנא, בתי יהודה טורא ובתי דוד. שם העניים מקבלים פעמיים או שלש בתים חינם, אבל הכסף שהושקע בבתים אינו נושא פרי. אילו היו הולכים בדרך של בתי וויטנברג, היו עתה אנשים רבים בעלי בתים, ובכסף המושב יכלו לבנות עוד בתים".
את התושבים בשכונה מתאר מנחם אוסישקין בשנת 1891 – חמש שנים לאחר הקמת השכונה.(מתוך ספר היובל):
"הלכתי לביתו של קרוב הגר בשכונה חדשה. זו שורה של בתים לא גדולים בנויים מאחורי העיר, בצורת מרובע, ע"י משה וויטנברג והם נישכרים לדיירים….בשכונה זו של וויטנברג גרים זקנים וזקנות. כל עבודת עסק אין להם, והם מתפרנסים על מה שהביאו איתם מאירופה, על מה ששולחים להם קרוביהם או על חלוקה. בנחת חיים להם הזקנים האלה את שארית חייהם, והם רחוקים מהבלי העולם, ועינינם ועיסוקם כל ימיהם בתפילה בבית הכנסת, בהליכה לקיבריהם של קדושים, בתפילה ליד הכתל ועוד. כה רב השקט במקום הזה".
מי שמגיע לשכונה היום רואה שכונה אותנטית , שכונת חצר קלסית,
אבל העזובה הרבה שבמקום מספרת שהשכונה מיועדת להריסה,
ועוד שריד מפואר מההיסטוריה הירושלמית יעלם.