.
מתוך: "מאמרים על ירושלים" > "חיים והווי בירושלים"
.
ברטה ספפורד בספרה "ירושלים שלנו" מספרת מעשה נורא שאירע בירושלים בסוף המאה ה – 19:
בירושלים התגוררה משפחה ערבית נוצרית קתולית ולה בן יחיד. למה שנוסיף כאן עוד משהו? בן זה התכונן לנשואיו, והוריו החלו לבנות עבור הזוג הצעיר בית ברחוב יפו ליד שוק מחנה יהודה של היום. לפני הטכס מת לפתע החתן. ההורים שעולמם חרב עליהם החליטו שלא לוותר על טכס החתונה. המתאבלים התאספו בחדר הנמצא בבית הנבנה, והושיבו את החתן המת בכסא. הכלה הצעירה הובאה למקום, כאשר היא לבושה בשמלת כלה ומקושטת בפרחים ותכשיטים. במסגרת הטכס רקדה האם לפני הזוג את ריקוד החתונה, כאשר בידיה נרות דולקים. כאשר שסיימה את הריקוד, קרעה את בגדיה, זעקה זעקה מרה לעיני הצופים ההמומים, חטפה את ההינומה מעל פני הכלה והתעלפה. לאחר ששבה רוחה אליה, הונחה הגופה בארון ונערכה ההלויה. האם שלא יכלה לעמוד בצער, מתה זמן קצר לאחר מכן. הבית שלא הושלמה בניתו, עמד במצב זה כמה שנים, שכן הופצה שמועה בירושלים ששדים ורוחות מתגוררים בו. לאחר מספר שנים בשנת 1890, החליטה העיריה לסיים את בנין הבית ואף להגדיל אותו ולהפכו לבית חולים ששרת את אנשי הכפרים הערביים ליד ירושלים. בתקופת המנדט שימש הבנין כלשכת הבריאות העירונית, תפקיד אותו הוא ממלא עד ימינו.
רוחות יותר מודרניות הסתובבו בבנין אביחיל שבמגרש הרוסים. בית זה שימש כבית חולים עבור הצליינים הרוסים שפקדו את הארץ הקדושה. בזמן מלחמת השחרור שימש הבנין כבית חולים "אביחיל", והיה בו גם בית הלוויות.
כדי להבין כיצד בנין תמים הופך להיות בית של שדים ורוחות אצטט מתוך העיתון "ירושלים" 18/8/95:
"לשורת הבנינים המקוללים בעיר, נוסף השבוע בנין אביחיל שבכיכר ספרא. עובדי הבנין נתקפו חרדה כשהתברר להם שהמבנה שימש בעבר כבית הלוויות. השמועה פשטה במהירות וכמה עובדות נשבעו כי ראו רוחות ושדים מסתובבים במסדרונות הבנין. חברת מועצת העיריה – יהודית היבנר, העובדת בבנין, אישרה שלפני שבוע הגיע לבנין מקובל ידוע שהעיד כי נשמות המתים מסתובבים בו בחופשיות. המקובל קבע כי העובדים מפריעים את מנוחתן, וטוב יהיה אם יעזבו את המקום. כדי להרגיע את העובדים הגיע למקום רב שהודיע בפסקנות כי אין מקום לחששות משום שלא מדובר בבית קברות אלא בבית הלויות בלבד."
סיפור נוסף על שדים ורוחות הוא מסוף המאה ה – 19:
העיר ירושלים שכנה אז בתוך חומותיה, ומקום הקבורה שלה היה על הר הזיתים. קרה לא פעם שבריונים מכפרי הסביבה התנכלו למסעות ההלויה, ורגמו את המלוים באבנים. נושאי המיטה, בדלית ברירה נטשו את הנפטר בשדה ונסו על נפשם.
מכיון שהפניות לשלטונות לא הועילו, החליטו אנשי חברא קדישא בירושלים להפסיק בעצמם את התופעה אחת ולתמיד….
יום אחד יצא מסע ההלויה לדרכו, וכרגיל הותקפו היהודים במטר אבנים. הם השאירו את המיטה בשדה ונפוצו לכל עבר. הנערים זורקי האבנים ניגשו אל המיטה, כאשר לפתע התרומם המת כשהוא עטוף בתכריכים, רדף אחרי הנערים, והפליא בהם את מכותיו. כמובן שמאותו היום לא הופרעו יותר מסעות ההלויה היהודיים, שכן הנערים האמינו שכאן מדובר בשד אמיתי ולא באיש חברא קדישא מחופש.
ישיבת "עץ חיים" נוסדה בעיר העתיקה על ידי הרב שמואל סלנט בשנת 1841. בשנת 1910 נפתח הסניף הראשון של הישיבה מחוץ לחומות ליד שוק מחנה יהודה של היום. מדובר בבית ערבי ישן שנמצא מאחורי הבנין היפה והמפורסם של ישיבת עץ חיים הסמוך לרחוב יפו.
ומספר יעקב יהושע ילדות בירושלים הישנה ה' :
"כאשר קנו את הבית שהיה שייך לערבי….חששו להכנס לתוכו מחמת השדים ששכנו בו, וכדי לגרש את השדים עמדו יומיים באמירת תהילים, ולאחר שהסתלקו השדים והרוחות ממנו, נפתח המוסד."
ליד שוק מחנה יהודה נמצאת ישיבת נהר שלום ומול חזיתה הפונה לשוק הוקם בנין רב קומות שהסתיר את מאור השמש מהישיבה. סיפרו שראש הישיבה – הרב שלום שרעבי ניסה בדרכים מקובלות למנוע את הבניה לגובה ומשלא נענה קילל את הבנין ששמו היה בית עייני על שם הקבלן – מאיר עייני. ואכן עסקים שפעלו בבנין נכשלו, תנועת כ"ך של הרב כהנא שגם היא שכנה שם, הוצאה אל מחוץ לחוק. אבל היו גם עסקים שהצליחו והיו גם שטענו שסיפור הקללה לא היה ולא נברא.
ליד השוק ניסו להקים שוק מקורה, שהוא פתרון לימי סגריר ולחום יולי אוגוסט. השוק נכשל. יש הטוענים שגם כאן תמונה קללה שכן במהלך הבניה נהרג טרקטוריסט שעבד בפרויקט.
גם על "בנין כלל" שנמצא ליד הדוידקא יש ספורים על גופת עבריין שהוטמנה ביסודות הבנין על ידי שני עבריינים שרצחו אותו. לא ברור אם יש קללה על הבנין אבל אין ספק שהבנין נכשל כמבנה חנויות ענקי במרכז העיר.
בקרן הרחובות בן מימון אלפסי ואבן עזרא נמצא בנין גדול שכנראה מהוה משכן לרוחות אלימות ויש שמכנים אותו "בית המות". הבנין ידע: שריפה שבה קיפחה אשה את חייה, שכול , מחלות קשות ואף אשה חולת אלצהיימר שלא גרה בבית נעלמה ונמצאה לבסוף מתה בתוך הבנין. אחד היזמים רצה להרוס את הבנין ולהקים על חורבותיו בית יוקרה, אבל אז התברר שהבית לשימור ואי אפשר להרוס אותו. בזמן כתיבת שורות אלו, הבנין הוא רכושו של חרדי אמיד שמשפץ אותו וממתין לקונים.
