מתוך: "סיורים בירושלים"
יש באתר הפניה ל – אתר התיירות הגן הארכיאולוגי ומרכז דוידסון
מרכז דווידסון וחפירות הכותל המערבי
מבוא
הגן הארכיאולוגי נמצא באזור הכותל הדרומי ובאזור הפינה הדרומית של הכותל המערבי. הכניסה אליו נמצאת ליד שער האשפות.
הראשון שחפר באזור זה היה הבריטי צ'רלס וורן בשנות ה – 60 של המאה ה – 19. מכיון שהוטלו עליו מגבלות באשר לחפירה בהר הבית נאלץ לחפור בעזרת פירים ומנהרות ולגשש דרכו בהם לעבר כותלי הר הבית וסביבותיהם. בשנת 1968 הוחל בחפירות משמעותיות על ידי פרופ' בנימין מזר, חפירות שנמשכו 10 שנים. דוח' החפירה שלו התפרסם על ידו ועל ידי נכדתו – אילת מזר בשנת 1989. פרסום זה היה ראשוני, ולא התפרסם על ידו המשך לפני שנפטר. את העבודה הזו המשיכה לאחר מותו נכדתו. חופרים נוספים באתר היו גם הארכיאולוגים רוני רייך, יעקב ביליג ויובל ברוך. בסוף שנות ה – 90 הוכרז על האתר כגן ארכיאולוגי ומאוחר יותר נפתח גם מוזיאון מרכז דוידסון כמרכז מבקרים והצגת ממצאים מן האתר.
באתר נמצאו ממצאים מתקופת בית ראשון והלאה אבל ההתמקדות בהצגתם לקהל היא בשלש תקופות עיקריות : תקופת בית שני, התקופה המוסלמית הקדומה והתקופה הביזנטית.
בתקופת בית שני אזור זה היה בכניסה להר הבית ונמצאו בו ממצאים הקשורים להר הבית, לעולי רגלים ולצרכים שלהם לפני כניסתם להר.
בתקופה הביזנטית היו באזור זה בעיקר שכונות מגורים.
המוסלמים קידשו שוב את ההר ולכן תיקנו את החומות שנהרסו בתקופות שקדמו להם והמוסלמים האומאים בנו ארבעה ארמונות שלטון למרגלות ההר.
מכיון שכוונת מאמר זה הוא להדריך את הקהל בסיור בגן, לכן סדר ההליכה בו יהיה לפי הנוחות בשטח ולא לפי הסדר הכרונולוגי של התקופות.
מרכז דוידסון (1)
אחרי שנכנס אל המתחם נפנה לימין לעבר מבנה שבו נמצא מרכז דוידסון.
המוזיאון הוקם למעשה במרתף של ארמון אומאי והוא נקרא על שם הנדבן שהקים אותו – ויליאם דוידסון. במוזיאון נמצאים מוצגים שנמצאו באתר מתקופת בית שני ועד לתקופה המוסלמית הקדומה. במוזיאון נוכל לראות גם סרט קצר המתאר את החפירות במקום מהמאה ה – 19 ועד ימינו. באולם הגדול מוצג סרט לסירוגין באנגלית ובעברית המתאר את חוויותיו של עולה הרגל בימי בית שני.
כאשר יוצאים מאולם ההקרנה רואים דגם מתכת של האזור בימינו.
אפשר להזמין (בתשלום) לצפות במודל וירטואלי של הר הבית בימי בית שני. הצפיה במודל נעשית בעזרת מדריך.
פינת החומה הדרום מערבית (2)
נצא ממרכז דוידסון מהכניסה השניה (לא זאת שנכנסנו ממנה) ונפנה שמאלה (צפונה) עד למרפסת תצפית ליד הפינה הדרום מערבית של כותלי הר הבית. שימו לב לאבני הפינה המונחות אחת על השניה כאשר אבן אחת מונחת לכוון רוחבה והאבן מעליה מונחת לכוון אורכה. שיטה זו נקראת "ראש ופתין" ומטרתה לחזק את הפינה. האבנים מולנו מאד גדולות והן שייכות ל"נדבך רבה" של אבני ענק שתפקידן לייצב את הכותל. מולנו נראה גם חור באבני הכותל שתפקידו להעביר צינור מים מכוון הכותל המערבי לכוון הכותל הדרומי. על הכותל המערבי והדרומי נוכל לראות גם תעלות מים שנחצבו בתקופה הביזנטית, הנראות כמו חציבה ישרה לארכו של הכותל.
אבני הכותל מסותתות בסתות הרודיני כאשר לכל אבן סיתות שוליים.
לפנינו הרחוב (5) שעבר בתקופת הורדוס לאורך הכותל המערבי. מרחוב זה מתפצל הרחוב שפונה לכוון הכותל הדרומי והוא נמצא ממש מתחת למרפסת התצפית שעליה אנו עומדים.
בדרך כלל בעולם העתיק הרחובות היו צרים, כלומר סמטאות, אבל בירושלים שהיתה אמורה לקלוט עולי רגל רבים נבנו רחובות רחבים, לפחות באזור הר הבית. את הרחוב רצפו האבני ענק ליופי וליציבות. הרחוב תחום באבני שפה משני צידיו כאשר הוא לא מגיע עד הכותל. רוחבו נע בין 8 – 10 מטר. מצידי הרחוב היו חנויות (לכן הוא לא הגיע עד הכותל ממש). מהחנויות הצמודות לכותל נשארו שרידים אבל נראה בברור גרם מדרגות שהוביל לגג החנויות וכנראה שאפשר היה ללכת על גגן לאורכן.
על הרחוב יש ערמות אבנים שהופלו מן החומה לאחר כיבוש החומה על ידי הרומאים במטרה להרוס אותה.
רחוב זה נקרא " רחוב הטירופיאון" – גיא עושי הגבינה והוא מגיע לדרום עד בריכת השילוח. מרחוב זה עלו רחובות לעבר העיר העליונה של בית שני שהוא הרובע היהודי והארמני של היום. מתחת לרחוב מערכת ניקוז שמובילה את המים אל בריכת השילוח. תעלות הניקוז יכלו להעביר מים רבים. רוחבם נע בין 60 – 80 ס"מ וגובהם הגיע בין 1.5 – 3 מטר. ברחוב נוכל לראות טבלה מרובעת בעלת שקע המאפשר להרים אותה ותפקידה לאפשר להגיע אל תעלת הניקוז לצורך ניקיון או תחזוקה. המשנה מזכירה טבלה דומה שהיתה ליד המזבח:
"לְמַטָּה בָרִצְפָּה בְּאוֹתוֹ הַקֶּרֶן, מָקוֹם הָיָה שָׁם אַמָּה עַל אַמָּה, וְטַבְלָא שֶׁל שַׁיִשׁ, וְטַבַּעַת הָיְתָה קְבוּעָה בָּה, שֶׁבּוֹ יוֹרְדִין לַשִּׁית וּמְנַקִּין אוֹתוֹ." . (משנה מידות ג' ג')
כתובת: "לבית התקיעה להכ"
מתחת למרפסת התצפית ישנה כעין פינה שנפלה בחורבן ממרומי הכותל ועליה כתובת "לבית התקיעה להכ". מדובר בזוית החומה, שם היתה פינה שבה היה נוהג לעמוד כהן ולתקוע כדי להודיע על כניסת השבת ויציאתה. הכתובת ששרדה חסרה ומנסים להשלים אותה כך: "לבית התקיעה להכריז על כניסת השבת"
ומספר יוסף בן מתיתיהו (מלחמת היהודים ד' ט' י"ב):
"במקום אשר נהג אחד הכוהנים לעמוד בכל ערב שבת ולתקוע בחצוצרה לאות כי בא הלילה, וככה יעשה גם ליום המחרת בערב, כי האות הראשון למד את העם לשבות מכל עבודה, והאות השני – לשוב אל המלאכה"
וכותבת המשנה (סוכה ה' ה'):
"וּבְעֶרֶב שַׁבָּת הָיוּ מוֹסִיפִין עוֹד שֵׁשׁ, שָׁלשׁ לְהַבְטִיל הָעָם מִמְּלָאכָה, וְשָׁלשׁ לְהַבְדִּיל בֵּין קֹדֶשׁ לְחֹל."
ומפרטת הברייתא (שבת ל"ה:)
"ראשונה שיפסיקו את המלכה בשדות, השניה שינעלו את החנויות והשלישית שיסלקו את הקדרות מעל האש, יטמינו את החמין וידליקו נרות"
קשת רובינסון (3)
תחילת הקשת נראית בולטת מהכותל המערבי ומתחת לבסיסה רואים שורה של אבנים רבועות עליהם היא נשענה בצד זה של הכותל. הקשת מתנשאת מעל הרחוב ולמעשה משמשת כמחלף כאשר מתחתיה ברחוב נסעו עגלות ובני אדם ומעליה עברו בני אדם.
הקשת נקראת על שם החוקר האמריקאי אדוארד רובינסון שזיהה אותה בשנת 1838. היא נמצאת 12 מטר מצפון לפינה הדרום מערבית של מתחם הר הבית. גובהה 17.5 מטר מעל פני הרחוב, ארכה למעלה מ – 15 מטר ורחבה כ – 13 מטר. רוחב הרחוב מתחתיה 10 מטר. בתחילה חשבו שהיא הובילה לכוון העיר העליונה כלומר בקו ישר מערבה, אבל בחפירות לא נמצאו קמרונות בכוון זה ולעומת זאת נמצאו עקבות קמרונות לצד דרום. כיום ברור שקשת זו הובילה בצורה זויתית לכוון דרום והיתה זו כניסה ציבורית לעבר הסתיו המלכותי שהיה בדרום הר הבית.
בצד המערבי של הרחוב הקשת נשענה על אומנה ובה 4 חנויות, שאת פתחיהם רואים היום (6), ואחר כך המשיכה בזוית של 90 מעלות לכוון דרום.
וכתב יוסף בן מתיתיהו (קדמוניות ט"ו 410):
"והשער האחרון אל שאר העיר ונפרד ממנה על ידי מדרגות רבות שירדו למטה אל העמק וממנו שוב למעלה אל מעלה העיר."
הקשת נהרסה על ידי הרומאים לאחר כיבוש העיר.
כתובת: "וראיתם ושש ליבכם…." (4)
על הנדבך השלישי שמתחת לבסיס קשת רובינסון, במרכז הקשת, מצויה חריתה בשתי שורות, בכתב עברי. נוסח הכתובת: "וראיתם ושש לבכם ועצמותם כדשא", המקור הוא מישעיהו שם נאמר: "וּרְאִיתֶם וְשָׂשׂ לִבְּכֶם וְעַצְמוֹתֵיכֶם כַּדֶּשֶׁא תִפְרַחְנָה" (ישעיהו ס"ו י"ד)
השאלות שנשאלות: מי כתב את זה, מתי ולמה?
לא יעלה על הדעת שהכותב עלה לגובה כזה מן הרחוב כדי לכתוב את הכתובת. ההגיון אומר שהכתובת נכתבה כאשר מפלס הרחוב הגיע אליה והיה זה בתקופה הביזנטית, ואכן עלו כמה רעיונות בכוון הזה:
1. בנימין מזר ניסה לתארך את הכתובת לתקופתו של יוליאנוס הכופר (361 – 363 לספירה). קיסר זה ביקש להחזיר את הקיסרות הביזנטית לתקופה הפגנית ולבטל את הנצרות כדת הרישמית. הוא העניק ליהודים אוטונומיה דתית ואף התיר להם לבנות את בית המקדש. רעיונותיו הביאו יהודים לירושלים ואולי אחד מהם ברגע של שמחה גדולה כתב את הגרפיטי הזה. רעיונותיו לא יצאו לפועל כי הוא מת.
2. רעיון נוסף הוא לתארך את הכתובת לתקופת אאודוקיה הקיסרית הביזנטית, שגם היא רצתה לתת ליהודים תנאים מפליגים בירושלים ואולי בגלל זה נכתבה הכתובת.
3. יכול להיות שהכתובת נחרתה בתקופה הפרסית (614 – 628) כאשר הם השתלטו על ירושלים בשלהי התקופה הביזנטית, וכיבוש זה נתן תקוות גדולות ליהודים.
כל הרעיונות מסתמכים על גובה פני הקרקע ויכול להיות שאף אחד מהם אינו נכון.
הכתובת עצמה שונה קצת מהטקסט המקראי כאשר בכתובת נכתב "עצמותם" ובספר ישעיהו נכתב "עצמותיכם". יש המסבירים זאת בשינוי שחל בטקסט לאורך שנים ויש המסבירים שהנוסח שונה בכוונה כדי לכוון לאנשים אחרים ולא לגויים שנקברו תחת הכתובת וקברם נמצא.
המקוואות (6א')
מאחורי 4 החנויות נראה שתי מקוואות מתוך עשרות שהתגלו באתר. מיקומן של המקוואות הללו באזור זה ברור כיוון שלהר הבית אסור היה לעלות ללא טבילה ובתקופת העליה לרגל הביקוש למקוואות היה גדול מאד. באחת המקוואות נראה כעין מעקה החוצה את המדרגות היורדות אל המקווה לשני חלקים. הרעיון היה לחצוץ בין היורדים אל המקווה שהם טמאים ובין העולים הטהורים. ואומרת המשנה (שקלים ח' ב'):
" כָּל הַכֵּלִים הַנִּמְצָאִין בִּירוּשָׁלַיִם דֶּרֶךְ יְרִידָה לְבֵית הַטְבִילָה טְמֵאִין. דֶּרֶךְ עֲלִיָּה, טְהוֹרִין, שֶׁלֹּא כְּדֶרֶךְ יְרִידָתָן עֲלִיָּתָן"
כלומר אם נמצאו כלים על מדרגות המקווה ולא ברור אם הם טהורים או טמאים כלומר האם הם לפני טבילה או אחריה, מסתכלים היכן על המדרגות הם נמצאו, בצד שיורדים ואז הם טמאים או בצד העליה ואז הם טהורים.
בית מרחץ רומי (6ב')
במקום זה התגלו שרידים של בית מרחץ רומי. נחשפה מערכת הסקה וחימום תת קרקעית (ההיפוקאוסט) שהשתרעה על שטח של 250 מ"ר ומעליה חדרים חמים ופושרים. מערכת ההסקה בנויה מלבנים ועליהם חותמת הליגיון העשירי. בית המרחץ עצמו גדול מאד ולא כולו נחפר.
בית הכנסת היהודי מתחילת התקופה המוסלמית הקדומה (19)
הבית הוא מהתקופה הביזנטית שהוסב בתחילת התקופה המוסלמית לבית כנסת. בבית היו 2 קומות והוא נבנה סביב חצר. בחדר הגדול שלו נמצא ציור בצבע אדום של מנורת 7 הקנים. במפולות אבן התגלה משקוף ועליו צוירו שתי מנורות בצבע אדום וביניהם צלב. ההשערה היא שעל משקוף הבית הביזנטי היה צלב שכוסה בטיח לאחר שהמקום הפך לבית כנסת ואז צוירו המנורות. משך השנים הטיח נפל והתגלה הצלב. על משקופי הכניסה נמצאו שקעים שכנראה יועדו למזוזות. בית הכנסת הזה שימש כ – 60 שנה עד שנבנה עליו ארמון אומאי בתחילת המאה ה – 8.
הארמון האומאי (7)
סביב הכותל המערבי והדרומי באזור הפינה הדרום מערבית של הר הבית מצידו החיצוני, בנו המוסלמים האומאים קרית שלטון בדמות 4 מבנים גדולים כאשר מבנה זה הוא הגדול והמפואר שבהם וכנראה יועד להיות ארמון. שושלת אומיה שלטה מבירתה – דמשק הקרובה יחסית לירושלים ולכן שליטי שושלת זו טיפחו את ירושלים ואת מסורותיה. בונה הארמונות היה החליף אל ואליד הראשון (705 – 715). בין הארמון הגדול ומסגד אל אקצא (שהיה הרבה יותר גדול ממסגד אל אקצא הנוכחי) היה גשר קטן שאיפשר מעבר ישיר בין גג הארמון והמסגד. כאשר נביט על הכותל הדרומי נראה שהאבנים אינם הרודיאניות. במקום זה היתה פרצה גדולה שנסגרה כנראה לפני בנית הארמונות. אפשר להבחין שהפירצה קטעה את תעלות המים שנחצבו על הכותל ולכן היא נעשתה לאחר חציבת התעלות. ואם התעלות תוארכו לתקופה הביזנטית אזי הפירצה נעשתה כנראה בסוף תקופה זו על ידי הפרסים ולא על ידי חיילי טיטוס. המוסלמים שקידשו את הר הבית סתמו את הפירצה.
הארמונות היו בני 2-3 קומות, נבנו בצורה מרובעת סביב חצר קטורה (לא מקורה) ונראו כמו מבצרים, אבל לא היו בהם מגדלים שכן הם נבנו לפנים מן החומה. מערכת מים משוכללת הובילה מים אל הארמון ואת הפסולת סילקה מערכת ביוב. הארמון ניצל בורות מימי בית שני שטויחו לצורך אגירת מים. התעלות שהובילו את המים טויחו גם כן כדי למנוע בזבוז מים. תעלות הביוב בדרך כלל לא טויחו. מקומה עליונה ירדו צנורות כלפי מטה, הן לעבר מערכת הביוב והן לעבר מערכת המים. במערכת הביוב נמצאו חרסים שעזרו לבסס את תארוך בנית הארמון לתקופה האומאית. בשנת 747 היתה רעידת אדמה שהרסה את הארמונות. הארמונות לא שוקמו כיוון שבשנת 750 עלתה לשלטון שושלת בית עבאס שבירתם היתה דמשק. ריחוק הבירה מירושלים הפך אותה לעיר פחות חשובה וארמונות שלטון לא היו נחוצים בה. וברבות הימים השתמשו באבניהם לבניית החומה וכחומר גלם ליצירת סיד. במקום נמצאו שרידיהם של 15 תנורים ליצירת סיד.
בשנת 1033 היתה בירושלים רעידת אדמה שגרמה נזק רב. הפטימים ששלטו אז בארץ החליטו לא לשקם את האזור שמדרום להר הבית, ולבנות את החומה החדשה בתוואי המשאיר את עיר דוד והעופל מחוץ לחומות. הם השתמשו בכותל הדרומי של הר הבית כחומה לעיר, עד לאמצעיתו, (בדיוק מול מרכז מסגד אל אקצא) ושם עזבו את הכותל הדרומי בזוית ישרה כלפי דרום כאשר הם השתמשו בחומת הארמון המזרחית, ובסופה פנו מערבה על חומת הארמון הדרומית, וככה ניצלו את חומות הארמון שהפכו לחלק מחומות העיר. אחר כך פונה החומה לכוון הר ציון.
בנקודת התורפה, בזוית שבו עוזבת החומה את הר הבית ופונה דרומה נבנה מגדל (8) על ידי הפטימים ששימש בעיקר בתקופה הצלבנית שבאה אחרי התקופה הפטימית.
שער החפירות (18)
חפירות הכותל הדרומי למעשה משתרעות משני צידי החומה, וכדי לאפשר מעבר בין שני הצדדים חיפשו את השער בקיר המזרחי של הארמון שנאטם כאשר קיר זה הפך לחומה. הם איתרו אותו והחזירו לו את תפארתו כשער, ועכשיו יכול הוא לשמש בתפקידו החדש כמחבר בין שני צידי החפירות. שער זה נקרא "שער החפירות".
המבנים הביזנטיים (9)
בתקופה הביזנטית במאות ה – 6 – 7 נבנתה מדרום לכותל הדרומי שכונה ביזנטית. צורת הבתים היא של בית חצר, כאשר סביב חצר קטורה נבנו חדרים הפתוחים אליה, וכך נשמרה הפרטיות של הדיירים למרות הבניה הצפופה. הבתים היו בני 2 קומות כאשר חצי מקומת המרתף נחצבה בסלע או שנוצלו לצורך כך בורות מים קיימים. חדרים אלה נבנו כמזווה.
בבתים אלה קומה ראשונה שימשה כמחסנים, מגורי משנה ואולי גם כמקום למלאכה. קומה שניה שמשה למגורים.
הגגות היו מעץ ויש שגם החצר הקטורה או חלק ממנה קורה בעץ על גבי עמודים.
בבתים נמצאו גם רצפות פסיפס עם כתובות כמו למשל: "אשרי הגרים בבית זה"
במקומות אחרים באזור החפירה נמצאו שכונות ובתים ביזנטיים נוספים. (14א', 15)
האבן עם הצלב
כאשר אנו יוצאים משער החפירות ופונים שמאלה נראה מיד אבן שנחצבה ביד אומן וכנראה נלקחה מבית מפואר (משקוף?) ונמצאת כאן בשימוש משני. על האבן נראה מקלעת עגולה ובתוכה שני פרחים שנשארו מתוך ארבעה ובמרכז נוכל להבחין בצלב שמישהו ניסה למחוק. כנראה שהאבן נלקחה מכנסיה ביזנטית שנהרסה (נאה?) והובאה לכאן בידי הבנאים הפטימים שהקימו את המגדל.
הבניין המוסלמי שאחרי שער החפירות (20)
מתוך ארבעת המבנים המוסלמים שהיו מדרום להר הבית מבנה אחד נמצא מעבר לשער החפירות. יש בו אלמנט מעניין מאד. נוכל לראות בו עמודים שנלקחו כנראה מכנסיות. לא מחויב שהעמודים התאימו לגובה הרצוי ולכן חצבו כעין שקע והכניסו את העמוד לתוכו או שהוסיפו לבסיסו, כך שגובהו התאים.
המבנה ההרודיאני ובורות המים שלו (10 – 11)
מימין לשער החפירות מחוץ לחומה נמצא בית גדול ומשוחזר חלקית. בניין זה נהרס בחורבן ועוד יותר מבניה מאוחרת עליו. הוא שוחזר חלקית כדי להקל על המבקר לראות את תכניתו. בבניין היו רצפות פסיפס וכן מספר מקוואות טהרה. המבנה עצמו הוא בית מידות ויתכן ששימש כמבנה ציבורי ואולי אכסניה לעולי רגלים. המקוואות שבבית אולי שמשו עולי רגלים אלה. מתחת לבניין בורות שחלקם מחוברים, כאשר נפח כל בור כמה עשרות מטרים מעוקבים של מי גשמים כנראה לצורך הפעלת המקוואות שבבניין. הבורות חצובים בסלע, לעיתים במלואם ולעיתים רק בדפנותיהם ומטוייחים כדי לאטום אותם. למרות שהבניין נקרא "המבנה הרודיאני" קרוב לודאי שהוא קדום להורדוס ונבנה כבר בתקופה החשמונאית ושימש ואולי אפילו הורחב בתקופתו של הורדוס.
לידו נמצאת בריכה קטורה ומטויחת (12) שהיתה חלק ממנו. ממדיה 18X14 מטר וכנראה היתה בבסיס הבניין. יש המייחסים בריכה זו ל"חקרא" – המבצר הגדול שבנה אנטיוכוס כדי להוות בסיס ליוונים ולאנשים הפרו יוונים בקרב היהודים. יוסף בן מתיתיהו סיפר שהיא היתה בעיר התחתונה אבל היתה נישאה על פני המקדש. יכול להיות שלמרות שנבנתה במקום שאינו שולט על הר הבית, בכל אופן מגדליה הגיעו לגבהים שיכלו לאפשר מהם תצפית לעבר המקדש. הבעיה עם התיאוריה הזו היא שיוסף בן מתיתיהו מספר ששמעון בשנת 141 לפנה"ס הרס את המצודה וגם את ההר אשר היא עמדה עליו. ואם כך הבריכה לא היתה אמורה לשרוד.
שערי חולדה (16, 17)
אומרת המשנה (מידות א' ג')
"חֲמִשָּׁה שְׁעָרִים הָיוּ לְהַר הַבָּיִת. שְׁנֵי שַׁעֲרֵי חֻלְדָּה מִן הַדָּרוֹם, מְשַׁמְּשִׁין כְּנִיסָה וִיצִיאָה. קִיפוֹנוֹס מִן הַמַּעֲרָב, מְשַׁמֵּשׁ כְּנִיסָה וִיצִיאָה. טָדִי מִן הַצָּפוֹן, לֹא הָיָה מְשַׁמֵּשׁ כְּלוּם. שַׁעַר הַמִּזְרָחִי, עָלָיו שׁוּשַׁן הַבִּירָה צוּרָה, שֶׁבּוֹ כֹּהֵן גָּדוֹל הַשּׂוֹרֵף אֶת הַפָּרָה (וּפָרָה) וְכָל מְסַעֲדֶיהָ יוֹצְאִים לְהַר הַמִּשְׁחָה:
שערי חולדה היו השערים העיקריים מהם נכנסו אל הר הבית. מיקומם בדרום בגלל שלש סיבות:
1. מסורת כניסה להר הבית מדרום שכן בבית ראשון נכנסו משם כי העיר היתה דרומית למקדש.
2. באופן סימלי אל הקודש מעפילים ורק מדרום מתאפשרת העפלה כי שם נמוך יותר.
3. רוב אוכלוסית העיר גרה בעיר התחתונה.
היו שני שערים כאשר השער המערבי היה כפול והמזרחי משולש. המרחק ביניהם היה 70 מטר.
ואומרת המשנה (מידות ב' ב'):
"כָּל הַנִּכְנָסִין לְהַר הַבַּיִת נִכְנָסִין דֶּרֶךְ יָמִין וּמַקִּיפִין וְיוֹצְאִין דֶּרֶךְ שְׂמֹאל, חוּץ מִמִּי שֶׁאֵרְעוֹ דָבָר, שֶׁהוּא מַקִּיף לִשְׂמֹאל. (מַה לָּךְ מַקִּיף לִשְׂמֹאל), שֶׁאֲנִי אָבֵל, הַשּׁוֹכֵן בַּבַּיִת הַזֶּה יְנַחֶמְךָ. שֶׁאֲנִי מְנֻדֶּה, הַשּׁוֹכֵן בַּבַּיִת הַזֶּה יִתֵּן בְּלִבָּם וִיקָרְבוּךָ"
כלומר הכניסה היתה ממזרח והיציאה ממערב.
שמם של השערים נובע לפי המקובל משמה של הנביאה חולדה שחיה בתקופתו של ירמיהו בסוף תקופת בית ראשון. ישנה מסורת שבמקום זה נבאה או נקברה
"וַיֵּלֶךְ חִלְקִיָּהוּ הַכֹּהֵן וַאֲחִיקָם וְעַכְבּוֹר וְשָׁפָן וַעֲשָׂיָה אֶל חֻלְדָּה הַנְּבִיאָה אֵשֶׁת שַׁלֻּם בֶּן תִּקְוָה בֶּן חַרְחַס שֹׁמֵר הַבְּגָדִים וְהִיא יֹשֶׁבֶת בִּירוּשָׁלִַם בַּמִּשְׁנֶה וַיְדַבְּרוּ אֵלֶיהָ"(מלכים ב' כ"ב י"ד)
ויש גם רעיון ששמם של השערים נובע מצורתם שכן אחרי השער ישנה מחילה העולה כלפי הר הבית כמחילת החולדה. המנהרה המזרחית לא קיימת אבל המערבית כן.
השער הכפול (17)
השער המערבי נקרא השער הכפול כי הוא נבנה משני פתחים מחוברים. רוחב כל פתח 5.5 מטר וגובה השער 11 מטר – יחס של 1:2.
ואומרת המשנה (מידות ב' ג'):
"כָּל הַפְּתָחִים וְהַשְׁעָרִים שֶׁהָיוּ שָׁם, גָּבְהָן עֶשְׂרִים אַמָּה, וְרָחְבָּן עֶשֶׂר אַמּוֹת….."
חלק גדול מהשער מוסתר על ידי המגדל הפטימי שנבנה עליו. המשקוף המקורי מימי הורדוס ישר ומעליו ישנה קשת מקילה. על המשקוף ישנו משקוף מעוטר מהתקופה האומאית. אחרי הפתח ישנו מבוא שבמרכזו עמוד אבן ובתקרתו השתמרו 4 כיפות אבן מהתקופה ההרודיאנית. משם מובילה מחילה מתחת למסגד אל אקצא ועולה אחריו בשטח הר הבית. המוסלמית מכנים שער חולדה זה בשם "אל אקצא קדימה" כלומר אל אקצא הקדומה. שער זה נאטם כנראה בתקופה הפטימית כאשר אלו קבעו את חומתה של ירושלים בחומה הדרומית של הר הבית. ומכיון שהשער הפך לנקודת תורפה וגם מכיון שהעיר לא התקיימה מדרום לו, האנשים לא הגיעו ממנו ולכן אטמו אותו.
מימין לקשת שעל השער המערבי נמצאת כתובת בשימוש משני שמזכירה את הקיסר הרומאי פיוס (138 – 161). כתובת זו כנראה נלקחה מהר הבית והיתה מונחת ליד פסלו של פיוס. וכך נאמר בה:
"לאימפרטור קיסר טיטוס אליוס הדריאנוס אנטונינוס אוגוסטוס פיוס אבי המולדת הכהן מנבא העתידות (הכתובת נקבעה) לפי צו ראשי העיר"
השער המשולש (16)
שימש כשער הכניסה הראשי להר הבית בתקופת בית שני. הוא נהרס כנראה על ידי הרומאים אם כי יש שסוברים שההרס נעשה בזמן הכיבוש הפרסי במאה השביעית. רוחב השער 14.5 מטר כלומר רוחבו גדול מהשער הכפול וכנראה הוא היה משולש כבר בימי בית שני. הצורה העכשווית שלו ניתנה על ידי המוסלמים האומאים שהקימו אותו מחדש. השער המקורי היה עם משקוף ישר כשאר שערי הר הבית וכשהמוסלמים בנו אותו עשו זאת לפי הטכניקה שרווחה אז, כלומר שערים קשתיים. בתקופה הפטימית, כאשר האזור שמדרום להר הבית ניטש, נאטם השער, כמו גם השער הכפול. מזוזת השער המערבית היא מקורית כמו גם האבנים עליהם ניצב השער. על המזוזה השמאלית כתובת בעברית שנחקקה בתקופה המוסלמית כאשר היהודים לא הורשו לעלות להר והתפללו ליד שעריו. הכתובת מזכירה שני אנשים ומנציחה אותם, וזה לשונה: "ברכלב ננ (ב)ר יוסף ננ מותרף" האותיות ננ פרושם "נוח נפש" כמו "זכרונו לברכה".
המדרגות אל השערים
המדרגות נבנו בשיטה של מדרגה רחבה ומדרגה צרה לסירוגין. הרעיון הוא למנוע ריצה על פני המדרגות, ריצה שאינה מכבדת את קדושת המקום. בצד המערבי עוד שרדו מדרגות מתקופת בית שני והם משולבות במדרגות משוחזרות. בצד המזרחי לא שרדו מדרגות וכל המדרגות שנמצאות שם משוחזרות. מעניין שגם הנוצרים מקדשים את המדרגות האלה שכן ברור להם שישו דרך עליהם. בפינת השער הכפול והמגדל הפטימי ישנה מדרגה מקורית בולטת ולא פעם ולא פעמיים אפשר לראות צליינים שנעמדים עליה לתמונה. רוחב המדרגות בצד המערבי הוא כ – 60 מטר ואילו בצד המערבי 15 מטר בלבד. הסיבה לכך היא שהכניסה היתה איטית הן בשל פיקוח שאולי היה בכניסה, והן מכיוון שאנשים מגיעים לשיעורין אבל יוצאים בבת אחת אל המדרגות הרחבות. אם זו הסיבה אז נשאלת השאלה מדוע בכניסה היו שלשה פתחים וביציאה רק שניים? הסיבה המשוערת היא שלמרות שהיו שלשה שערים לא כולם נפתחו כל הזמן, אלא רק לפי הצורך, ואם היתה בדיקה בכניסה (תשלום מחצית השקל, טבילה ואולי בתקופות מסוימות גם בדיקה בטחונית), רצוי שיהיו כמה שיותר פתחים כדי שהבדיקה לא תארך זמן רב מידי.
השער היחיד (16א')
ממזרח לשער הכפול אפשר לראות קשת שהיא למעשה שער שנאטם. שמו של השער הוא "השער היחיד". נהוג לחשוב שהוא מימי הצלבנים ודרכו אפשר היה להכנס ישירות לאורוות שלמה שנמצאות מתחת למפלס הר הבית. באורוות אלה החזיקו האבירים הטמפלרים את סוסיהם שנכנסו משער זה. אילת מזר בספרה "חפירות הר הבית" מיחסת את השער למוסלמים האומאים שרצו כניסה ישירה לאורות שלמה מקרית השלטון שהקימו בסמוך. היא כותבת שאולי הם שיכנו שם את סוסי החליף. את השער סתמו, לפי דעתה, המוסלמים הפטימים כאשר "ויתרו" על דרום העיר, כך שבתקופה הצלבנית השער היה סתום ואת הסוסים הם הכניסו לאורוות שלמה בפתחים גדולים שאת עקבותיהם רואים במגדל הפטימי.
מקווה טהרה גדול (15א')
דרומית לשער המשולש התגלה מקווה טהרה גדול . המקווה הוא ריבועי ומערכת מדרגות מובילה מכל צדדיו לעבר הנקודה העמוקה במקווה הנמצאת במרכזו. המקווה שימש לפי ההשערה לטבילה המונית בעיתות העליה לרגל.
מבנים מתקופת הבית הראשון (14)
בדרום מזרח שטח החפירה התגלה מכלול בית שער אופייני לשערי העיר בתקופת בית ראשון. השער היה בנוי מבית שער חיצוני, בית שער פנימי ומגדל.
"וְהַנְּתִינִים הָיוּ יֹשְׁבִים בָּעֹפֶל עַד נֶגֶד שַׁעַר הַמַּיִם לַמִּזְרָח וְהַמִּגְדָּל הַיּוֹצֵא." (נחמיה ג' כ"ו)
ליד המעיין היה שער בשם "שער העין" ולעומתו בעפל היה "שער המים". שמו כנראה בא לו מבור או כמה בורות מים שהיו בקרבתו. לשער בתקופת המקרא היה שימוש עירוני וחברתי. שם ישבו השופטים, שם התקיים מסחר ואף התכנסויות שונות. אל השער היו נכנסים מהשער החיצוני ומגיעים לרחבת המגדל ומשם בזוית של 90 מעלות אל השער הפנימי ואל תוך העיר. בשער זה קיים רק השער הפנימי ואילו השער החיצוני והמגדל שנמצאו באזור כביש העפל הסמוך לא שרדו.
בבית השער הפנימי השתיירו – 4 חדרים הבנויים משני עברי מעבר מרכזי. באחד החדרים התגלו כ – 40 קנקני אגירה שכנראה שימשו לדליית מים מהבורות במקום. ליד בית השער התגלה קטע של מגדל שאילת מזר מייחסת אותו למגדל היוצא המוזכר בספר נחמיה.
מצפון מזרח לשער המים נבנה הבניין הממלכתי. נתגלו בו 12 פיטסים (קנקני אגירה גדולים) לאחסון שמן או יין. על אחד מהם התגלתה הכתובת "לשרהאו". יכול להיות שר האוצר או שר האופים. הכתובת מיוחסת למאה השביעית או לראשית המאה השישית לפני הספירה. הכתובת מלמדת על אופיו הממלכתי של הבניין.
החומה הביזנטית
ממש צמוד למגדל היוצא נוכל להבחין בחומה הביזנטית ובה מגדלים רבועים. חומה זו נבנתה על ידי הקיסרית אאודוקיה במאה החמישית והקיפה את החלק הדרומי של ירושלים.
