ירושלים במהלך הדורות – התקופה הצלבנית

 

מתוך: "מאמרים על ירושלים" > ירושלים במהלך הדורות

 

באתר תאריכון לתקופה הצלבנית בירושלים

 

מבוא
בשלהי המאה ה – 11 הופיעו באזורנו שבטים תורכמנים בשם סלג'וקים וכבשו שטחים בפרס, באזור בגדד, בסוריה ונלחמו בהצלחה בביזנטים ובבעלי בריתם – הארמנים. בראשם עמד ח'ליף אם כי הם הנהיגו תפילות במסגדים לשלום הח'ליף העבסי – המנהיג הדתי העליון.
בארץ הם סילקו את הפטימים והכיבוש שלהם לווה בפרעות קשות ואף הישיבה הירושלמית "גאון יעקב" העתיקה את מיקומה מירושלים לצור שם שלטו הפטימים.
מבחינה נוצרית הם פגעו יותר באוכלוסיה היוונית-אורתודוכסית ופחות בנוצרים המערביים אם כי הם מנעו את נחיתתם בחופי הארץ והפסיקו את הצליינות.
הקיסרות הביזנטית נחלה תבוסות מידי הסלג'וקים והפסידה שטחים, והקיסר הביזנטי אלכסיוס קומנינוס פנה לעזרת האפיפיור אורבאן השני.
ומספר הכרוניסט ברנולד:
"משלחת קיסר קונסטנטינופוליס הגיעה לועידה (בפיאצ'נצ'ה) וביקשה בתחנונים מהאפיפיור ומכל הנוצרים שיתנו עזרה מסוימת להגנת הכנסיה הקדושה שעובדי האלילים כמעט השמידוה בשטחים אלה, לאחר שכבשו שטחים אלה כמעט עד חומות קונסטנטינופוליס."
בועידת קלרמון (נובמבר 1095) פנה האפיפיור אורבן השני אל העולם המערבי בקריאה לצאת לעזרת כנסית הקבר והאימפריה הביזנטית והדגיש את הצורך לגאול את המקומות הקדושים מידי המוסלמים.
הכנסיה המזרחית והמערבית נפרדו בשנת 1054, הן בגלל חילוקי דעות נוצריים-דתיים עקרוניים, אבל בעיקר בשל אי הסכמת הפטריארך של קונסטנטינופוליס להכיר בעליוניותו של האפיפיור. היתה זו הזדמנות של האפיפיור לאחד מחדש את הכנסיות תחת ידו.
היתה התמודדות בין הקיסרים ואנשי הדת על השליטה בכנסיה והזכות למנות בעלי תפקידים דתיים. היתה זו הזדמנות עבור האפיפיור להראות עליונות על הקיסר ולדאוג שלא יתערב בנושאים הקשורים לכנסיה.
בעיה נוספת שיכולה היתה להיפתר בעזרת מסע צלב היא הבעיה הקרקעית, כאשר האוכלוסיה הארופאית גדלה והשטחים החקלאיים לא ענו על הדרישות והתושבים חיפשו רזרבות קרקעיות גם במרחק.
אם נסכם את הסיבות למסעי הצלב:
1. סכנה לקיום הקיסרות הביזנטית.
2. רצון האפיפיור לאחד תחת ידו את הנצרות.
3. רצון האפיפיור להפסיק את התערבות הקיסרים בפעילות הדתית.
4. רצון ההמונים למקורות קרקע ופרנסה.
5. פגיעה סלג'וקית בצליינות לארץ ישראל
6. קנאות דתית.
בשנת 1098 כבשו הפטימים בחזרה את ירושלים לאחר מלחמות ירושה קשות שניהלו הסלג'וקים בינם ובין עצמם. כיבוש ירושלים לווה במצור שארך 40 יום.
הצלבנים יצאו מאירופה מכמה מוקדים. הקדימו אותם מחנות איכרים שאורגנו על ידי מטיפים מקומיים. מחנות איכרים אלו נעו דרך צרפת, גרמניה, הונגריה והבלקנים עד קונסטנטינופול. בדרכם רצחו ושדדו את כל מי שנקרה בדרכם. בתולדות ישראל ידועים מסעותיהם כ"פרעות תתנ"ו" (1096), כאשר היהודים, שהיו כופרים בעיניהם, נפגעו קשות על ידי מחנות אלו, בעיקר באיזור הריינוס והדנובה. מחנות אלו למעשה הושמדו בדרך, תוך כדי התקלויות באוכלוסיה המקומית.
המחנות המסודרים יותר של האבירים הגיעו בעיקר מצרפת, כמו שתיכנן האפיפיור, אבל הגיעו מחנות גם מגרמניה, איטליה ועוד. כל המחנות נפגשו בקונסטנטינופוליס. המגע עם הסלג'וקים הביא למפלתם של האחרונים. תוך כדי תנועה הוקמו שתי נסיכויות צלבניות: אֶדֶסָה, שבראשה עמד בלדוין מבולון ואנטיוכיה עליה צרו שבעה חדשים שכן ביצוריה האדירים שנבנו על ידי יוסטיניאנוס הכילו 400 מגדלים. משם פנו ישירות לעבר ירושלים.

כיבוש ירושלים
כאמור לעיל כאשר הגיעו הצלבנים לירושלים השלטון בה היה של הפטימים. בראשם היה האמיר אפתחאר אלדולה. לפני בוא הצלבנים גירשו הפטימים מירושלים את הגברים הנוצרים שגרו בה כדי שלא יהוו גיס חמישי, ורק זקנים, נשים וטף הורשו להשאר. העיר אגרה אספקה וכלי מלחמה ואף החומות חוזקו. הם גם בנו חומות חיצוניות (ברביקאנים) במקומות אסטרטגיים כדי להקשות על הצרים. אל ירושלים נהרו בני הכפרים סביב שקיוו שהעיר תספק להם הגנה מפני הבאים. אם האוכלוסיה מנתה כרגיל כ – 20,000 נפש אז לקראת בוא הצלבנים היו בה כ – 60,000 – 70,000 נפש. פליטים אלו היוו נטל על העיר אבל גם כוח צבאי. מפקד ירושלים הורה לסתום את בורות המים סביב לירושלים ואף להרעיל בורות מים.
ב – 7/6/1099 הגיעו הצלבנים לנבי סמואל לקראת ירידתם אל העיר. מספר חייליהם היה כ – 40,000 נפש כאשר רק למחציתם היה נשק. מספר האבירים היה כ – 1,500.
הבעיות שעמדו לפני הצלבנים היו:
1. חום יוני – יולי.
2. חוסר במים.
3. מספר אנשים קטן.
4. לא היו עצים לבניית מכונות מצור.
החומה של העיר היתה בערך התוואי של היום.
ההתפרסות הראשונה היתה כפי שתאר אותה אלברט מאאכן הכרוניסטן של גוטפריד מבויון:
"גוטפריד מבויון ואיתו הטווטונים הפראיים ביותר בלחימה התמקמו ליד מגדל דוד ואתו הנורמני מאיטליה – טנקרד, הרוזן ריימונד מסאן ז'יל מפקד הפרובנסאלית ושני בישופים מאיטליה.
כמו כן הופקדו רוברט רוזן מפלנדריה והוגו מסאן פול לפקח על חומות העיר בחלק השיפוע של השדות (כנראה בין שער יפו לבריכת השולטן). מצפון חנו רוברט מנורמנדיה וקונאן מבריטאן" (כנראה ליד שער שכם).
ההתפרסות הזו התבררה כלא יעילה כיון שגיא בן הינום הגביל את היכולת להתפרס .
ריימונד מסאן ז'יל החליט לעבור למקום יותר נוח לכוון הר ציון, ולדברי הכרוניסטן שלו כוונתו היתה להגן על המקומות הקדושים שם. כנראה שתנועתו של ריימונד מסאן ז'יל הביאה לתנועת שאר המחנות, גם הם למקום יותר נוח, לצפונה של העיר, ממקום המגדל בפינה הצפון מערבית של החומה (לימים מגדל טנקרד) ועד לאזור שער שכם.
ב – 13 ליוני נערכה ההתקפה הראשונה.
וכתב הכרוניסטן אלברט מאאכן (הכרוניסטן של גוטפריד מבויון):
" הנוצרים שלבשו שריון וקסדות לאחר שעשו תקרה ממגינים, הקיפו חומות וביצורים כשהם פוגעים בהם בחוזקה ובהטלת אבנים, בחיצים ובאבני קלע שטסו מעבר לחומות מבפנים ומבחוץ וכך נלחמו במשך אותו יום."
"הנוצרים התקיפו בחוזקה את החומות החיצוניות הקרויות ברביקאנים, בפטישי ברזל ובמעדרים והפילון בחלקם, ברם לא הרבה הצליחו לעשות באותו יום."
וכתב כרוניקן עלום שם:
"ואילו היו סולמות מוכנים היתה העיר בידינו, בכל זאת הרסנו את החומה הקטנה (הקדמית) והצבנו סולם אחד לחומה הגדולה אשר עליה טפסו לוחמינו והיו לוחמים פנים אל פנים עם הסרצנים (מוסלמים) ועם אזרחי העיר כשהם פוגעים בהם בכידונים וחרבות."
הכרוניסטן של טנקרד – רדולף מקאן סיפר שבאזור לא היו עצים כי הפטימים עקרו אותם במצור על הסלג'וקים. טנקרד מצא עצים באיזו מערה ובנה סולם. לפי דברי הכרוניסטן ביקש טנקרד לעלות ראשון, אבל בלחץ קציניו ויתר על הרעיון ובמקומו עלה אביר אחר – רייבלד משארטר. הלה עלה בסולם וידו שאחזה בחרב נקטעה על ידי מגיני החומה והוא הובא פצוע אל המחנה.
קושי נוסף היה העדר עצים שהיו נחוצים לבניית כלי מצור. מכיון שלא היו באזור עצים נאלצו להרחיק לכוון השומרון. ב -17 ליוני הגיעו ליפו אניות גנואזיות ואנגליות ובמטענם היו גם: מסמרים, ברגים וחבלים, כן היו עליהם נגרים ושאר אנשי מקצוע. האניות עצמן פורקו לצורך בניית כלי מצור ובעיקר מגדלי מצור.
הרעב והצמא הציקו להם וכתב כרוניסטן עלום שם:
"במצור זה לא מצאנו לנו לקנות לחם כעשרה ימים עד שהגיע שליח מאוניותינו. וגם הצמא לחץ עלינו ביותר, ואף על האימה והפחד השקינו את סוסינו ואת שאר בהמותינו במרחק שישה מילין, שכן מעין השילוח הנמצא לרגלי הר ציון כלכל אותנו, אולם אף על פי כן המים נמכרו בינינו ביוקר רב."
לעיתים הרחיקו עד הירדן למצוא מי שתיה.
הפיתרון לכל הבעיות היה שימוש בכוחות עליונים:
נערכה הקפה של העיר כאשר המקיפים יחפים ומצויים בצום. אחרי ההקפה עלו להר הזיתים להאזין לדרשות דתיות ולדרשות של מוטיבציה ואכן מצב הרוח השתפר.

בשלב זה התכוננו לפריצה הסופית והפעם שוב באתר אחר: מזרחית לשער שכם בחומה הצפונית. נבנה מגדל מצור, אותו מקרבים אל החומות ומראשו קופצים המתקיפים אותן, איל לניגוח החומות ומכונות להטלת אבנים והם הובאו למקום הפריצה. ומסביר אלברט מאאכן את בחירת המקום:
"והעברה זו נעשתה כיון שהמקום שטוח היה ונוח להדביק בו את הכלים לחומה, שאי אפשר היה אלא להובילם דרך מישור, ואף זאת מכיון שחלק זה של העיר נראה חלש יותר, ומכיון שעמד רחוק מן המחנות נשאר חלק זה בלתי מבוצר."
ומסביר רדולף מקאן:
"אנשינו לא שמו במצור כלל שטח מישור זה, מה שהפליא ביותר את אנשי המקום. אולם האמת היא שהמפקדים שהרחיקו ראות שמרו אותו בשביל המאמץ האחרון של הלחימה, עד אשר יותקן מגדל העץ שמראשו יוכלו גדודי הפרנקים לזנק אל החומות."
האיל החל לנגח את החומה והנצורים שילשלו שקים עם קש כדי לרכך את מהלומות האיל. בתגובה ירו הצרים חיצים בוערים על השקים. הברביקאנים הופלו וגם החפיר שהיה לפני החומות העיקריות מולא, וכך יכול היה המגדל להתקרב אל החומה. האיל הצליח לעשות חור בחומה אבל אז הוא נתקע והפריע למגדל להתקרב. אחרי מספר שעות של לחימה הצליחו הצלבנים לקרב את המגדל, ואנשי החומה השניה שלו עלו על החומה. כאשר ראו המגינים את הצלבנים על החומות ברחו על נפשם והצלבנים שטפו פנימה. חלק רצו לעבר שער יהושפט (היום במקום שער האריות) ופתחו אותו לרוחה. התאריך היה 15/7/1009.
כאמור לעיל ריימונד מסאן ז'יל ואנשיו לא היו עם הכוח העיקרי אלא בהר ציון. את הקרב שם מתאר כרוניסט אלמוני:
"והרוזן ריימונד הוביל את מחנהו ואת המבצר (מגדל מצור) עד לקרבת החומה, אולם בין המבצר והחומה היה חפיר עמוק ביותר. ואז נועצו אנשינו איך למלא את החפיר, והודיע בהכרזה שכל מי שיביא שלש אבנים לחפיר יקבל דינר אחד. מילוי החפיר הזה נמשך שלשה ימים ושלשה לילות. ולבסוף, שעה שנתמלא החפיר, הובילו את המבצר לקרבת החומה, אבל אלה שהיו בפנים נלחמו בצורה מופלאה עם אנשינו באש ובאבנים."
וסיפר פטרוס טודבודוס:
"ולאחר שהתמלא החפיר הובילו את המבצר ליד מגדל אחד. אולם אלה שהיו בתוך העיר נלחמו בנו באש ובאבנים עד כדי כך שהרסו את החלק העליון של המבצר של ריימונד מסאן ז'יל. וכך שעה שריימונד ולוחמיו רגזו ונבוכו על שום הרס החלק העליון של המבצר ועל שום שנראה בוער, והנה ראה פתאום שלשה מלוחמי גוטפריד מגיעים דרך הר הזיתים וצועקים שהדוכס גוטפריד ואנשיו כבר בתוך העיר."
כמובן שהלוחמים הפטימים ברחו ולוחמי ריימונד חדרו העירה בעזרת סולמות והתקדמו ישירות לעבר מצודת העיר (מגדל דוד). הם פנו בהצעה אל הנצורים במצודה להכנע ולצאת בשלום מהעיר והנצורים קיבלו זאת. הסיבות להצעה היו:
1. במצודה היו בעלי אמצעים ויציאתם היתה ללא רכושם
2. המצודה היתה מבוצרת מאד וכן היו בה מזון ומים. ריימונד חשש שמצור ממושך יתן
הזדמנות לכוחות פטימים לבוא לעזרת הנצורים.
3.ריימונד קיוה ששליטה במצודה תיתן לו את הזכות להיות מלך הממלכה הצלבנית.
בין הנצורים ששוחררו היו גם יהודים שהגיעו יחד עם השאר לאשקלון.
אלברט מאאכן מתאר את הטבח לאחר הפריצה של הכוח העיקרי:
"נשים שנמלטו לצריחי הארמונות ולעליות הבתים ניתנו לחרב. יונקים נסחבו ברגליהם מחיק אימם או מעריסותיהם ומוחותיהם נופצו בקירות או בסיפי השערים. יש שנהרגו בחרב ויש שנסקלו באבנים. לא ריחמו על איש, ללא הבדל גיל או מין. הראשון שפרץ לבית או ארמון היה נעשה בעלים, ללא ערעור, על כל המצוי בתוכו: חיטה, שעורה, יין, שמן, כסף, דברי לבוש או כל דבר אחר. וכך נעשו לבעלי העיר."

וכך כתב הכרוניסטן ריימונד מאגילר:
"דוכס לותירגיה (גוטפריד) שפך דם ללא מידה…. כאשר אנשינו השתלטו על חומות העיר והמגדלים. ראית דברים מופלאים. יש מי שנערפו ראשיהם ויש אנשים שנפגעו בחיצים ונאלצו לקפוץ מן החומות. אחרים עונו וניצלו באש. ברחובות ובככרות העיר נראו ראשים ידיים ורגליים נערמים ערמות ערמות. צריך היה לדלג על ערימות אנשים ופגרי סוסים, אולם זה לא היה אלא דבר של מה בכך. אם אספר את האמת לא יאמינו לי. במקדש ובחצר שלמה רכבו עד הברכיים ועד רסני הסוסים בדם."
אחרי הפריצה טנקרד פנה ישירות להר הבית לשדוד את המסגדים. בורות הר הבית וברכות העיר הרוו את צימאון הצרים לאחר תקופה ארוכה של חוסר במצרך יקר זה.
התארגנות
כל מי שתפס נכס נהיה הבעלים שלו. בכניסה לבניינים נתלו מגינים או חלקי שריון כדי להפגין בעלות על אותו בית.
היו צריכים לקבוע שליט, ולכל סקטור היו רצונות משלו:
פשוטי העם התנגדו למלך בשר ודם כי ישו הוא מלכם.
הכמורה רצתה שליט דתי מטעם האפיפיור.
האצולה והאבירים רצו שליט חילוני מטעמם.
בסופו של דבר ניצח הכוח, והשליט בא מטעם האצולה. רוברט מפלנדריה ורוברט מנורמנדיה חזרו לאירופה ובתחרות בין ריימונד מסאן ז'יל וגוטפריד מבויון ניצח האחרון שכן ריימונד לא היה מקובל על האצולה בשל אופיו המתנשא. תוארו הרישמי של גוטפריד היה "מגן הקבר הקדוש" ולא מלך, כדי לרצות את חוגי הכנסיה.

היה גם צורך לבחור פטריארך שכן הפטריארך הקודם, שמעון, היה יווני אורתודוכסי והוא סולק מהעיר על ידי הפטימים. הצלבנים היו שייכים לכנסיה המערבית ובחרו איש משלהם בשם – ארנולף. היוונים אורתודוכסים לא הכירו בו ובחרו בפטריארך ירושלמי משלהם שישב בקונסטנטינופוליס.
בירושלים היה למעשה מעין מאבק בין המלך ובין הפטריארך ובסופו של דבר בתקופתו של המלך בלדוין השני והפטריארך סטפנוס משרטר קיבל הפטריארך רובע משלו באזור כנסית הקבר שנקרא רובע הפטריארך (מקביל לרובע הנוצרי של היום).
כ – 2000 צלבנים נשארו בירושלים ונהיו לתושביה החדשים.
המצב בירושלים וגם במקומות אחרים לאחר הכיבוש היה קשה ומתאר אותו ההסטוריון הצלבני ויליאם מצור:
"וגם בתוך חומות הערים, בתוך הבתים, רק בקושי נמצא מקום בטוח, כי התושבים היו מועטים ומפוזרים והחומות החרבות היו פתוחות להתקפת אויב. גנבים היו מתנפלים בלאט בלילות, היו פורצים לתוך הערים העזובות, אשר תושביהן היו גרים רחוקים איש מחברו, והיו משתלטים על רבים בבתיהם. התוצאה היתה שאחדים בסתר ואחדים בגלוי היו עוזבים את הנכסים אשר רכשו לעצמם והתחילו חוזרים לארצותיהם."
חוקק חוק כדי למנוע בריחה, והחוק אמר שמי שלא היה בירושלים למעלה משנה מאבד את זכותו על הנכסים שלו , ואחרי שנה שהבעלים לא היו בירושלים הבית יהיה שייך לשוכר.
ירושלים לא היתה מקום עם אפשרויות כלכליות והיתרון שלה נבע מהיותה עיר הבירה של הממלכה הצלבנית וכן מהיותה עיר קדושה שמשכה צליינים.
יחודה של ירושלים מעבר לקדושתה נבע מכך:
1. היא היתה סניוריה של המלך שנוהלה על ידו ולא נמסרה לוסלים.
2. ירושלים היתה המרכז הכנסיתי בארץ וישב בה הפטריארך.
3. היו בה מטות המסדרים הצלבניים.
4. היו בה המנזרים החשובים.
5. היא היתה עיר הבירה עם ארמון המלך,מרכז השלטון והמועצה העליונה של הממלכה ולכן רבים מהאצילים החשובים העדיפו לגור בתוכה או בקרבתה.
כאמור האוכלוסיה הנוצרית המזרחית שחיה בעיר לפני בוא הצלבנים גורשה, ועכשיו לאחר הכיבוש, חזרה. הם נקראו בפי הצלבנים – סורים. היחס אליהם היה יחס מתנשא ואף עוין, אבל משך הזמן נוצרו נישואי תערובת בין הסורים ללטינים. היהודים והמוסלמים נטבחו וגורשו בכיבוש, ונאסר עליהם לחזור אל העיר, שכן נוכחותם מהוה חילול הקודש.
הצלבנים התגוררו באזור כנסית הקבר והסורים נאלצו לחפש להם מקומות אחרים. באופן כללי העיר היתה ריקה והתפקיד של קברניטיה היה אפוא למלא את העיר וזאת ניסו לעשות בכמה דרכים:
1. נסיון להביא אל העיר סוחרים ואנשי קומונות איטלקיות. הצלבנים הבטיחו להם רחובות ורבעים שלמים וכן הטבות שונות אבל אנשי הקומונות העדיפו להגיע לערי חוף.
2. הוזמנו אנשי שבטים נוצריים סוריים מעבר הירדן לבוא ולהתגורר בירושלים וגם להם נתנו הטבות. הם התישבו בין שער שכם ושער יהושפט (האריות) בפינה הצפון מזרחית של העיר.
3. ביטול מכסים בכניסה וביציאה מהעיר כלומר פיתוח העיר על ידי הורדת יוקר המחיה בה.
4. יותר מאוחר התפתחו בעיר מסדרי נזירים אירופאיים שהוענקו להם אדמות ובתים.
בשלהי התקופה אוכלוסית ירושלים היתה בת 20,000 – 30,000 תושבים.

מלכי הצלבנים
גוטפריד מבויון (1099 – 1100) – מגן הקבר הקדוש – מלך שנה ומת.
בלדוין הראשון (1100 – 1118) – אחי גוטפריד ונסיך אודסה שנכבשה על ידי הצלבנים בדרכם לירושלים. בתקופתו ממלכת ירושלים התפשטה על כל ארץ ישראל עד ביירות בצפון (פרט לצור ואשקלון). הדרכים היו בחזקת סכנה אבל עם הקמת מסדר הטמפלרים ואחריו גם מסדרים אחרים, המצב השתפר.
בלדוין השני (1118 – 1131) – בן דוד של בלדוין הראשון, ממלכת ירושלים התפשטה עד אדסה ואנטיוכיה. הפטריארך בירושלים קיבל רובע משלו – רובע הפטריארך.
פולק (1131 – 1143) – לא היה לבלדוין השני בן יורש ומונה פולק בעלה של ביתו הרביעית – מליסנדה. הוא לא היה מתוחכם כקודמיו, ואשתו גם ניהלה (כך אמרו) רומן מאחורי גבו עם איג נסיך יפו, דברים שגרמו למתיחות בממלכה ולהיחלשותה. הוא מת בשנת 1143 בנפילה מסוס בעת ציד.
בלדוין השלישי (1143 – 1162) – בנם של פולק ומליסנדה. הוא היה קטין ולכן למעשה אימו שלטה. בגיל 19 מונה כמושלה הארעי של אנטיוכיה (נסיכה נפל בקרב). בגיל 21 משל ארעית על טריפולי (הרוזן הקודם נרצח). בגיל 22 חזר לירושלים כדי לתבוע את המלוכה, וגילה שאימו לא מוכנה לוותר על השלטון. היא התבצרה במצודה והוא צר עליה. לבסוף בתווך האצילים הוחלט שבלדוין ישלוט בגליל ובשומרון ומליסנדה בירושלים והדרום, אבל בעקבות איום שליט מוסלמי חזק – נור אלאדין, ויתרה על ירושלים ונסוגה לנחלתה בשכם. בלדוין נפטר בהיותו בן 33 ובמקומו הומלך אחיו.
אמלריך (1162 – 1174) – אחי בלדוין השלישי. במצרים קם שליט חדש ושמו סלאח א דין שהתחכך עם אמלריך. כשמתו אמלריך ונור אלדין (תחתיו פעל סלאח א דין) נפתחה הדרך לשלטונו המוחלט של סלאח א דין, מולו עמד בנו של אמלריך.
בלדוין הרביעי (1174 – 1185) – היה קטין ומצורע ולכן מונה עוצר – ריימון השלישי רוזן טריפולי. ברור שהדבר לא תרם לחסנה של הממלכה. בלדוין הרביעי מת בגיל 24.
בלדוין החמישי (1185 – 1186) – יורש העצר המיועד ובנה של אחות בלדוין הרביעי – סיביליה. הוא הומלך בגיל 8 ומת כעבור שנה.
סיביליה (גי דה לוסיניאן) (1186 – 1187) – הוכתרה למלכה אך מינתה במו ידיה את בעלה גי דה לוסיניאן, שהיה אציל זוטר, למלך.
בתקופה זו הגיע לאזור אביר צרפתי בשם רינו משטיון שנישא לסטפני שליטת עבר הירדן. מקומו היה בכרך שבעבר הירדן. הוא נחון בקיצוניות (טפשות) עיוורת ובין השאר:
ב – 1181 בזז שיירה שבאה מדמשק לכוון מכה.
ב – 1182 יצא לפשיטה על מכה ומדינה.
ב – 1186 בזז שיירת עולי רגל.
הוא גרם לאיחוד כוחות מוסלמים נגדו ונגד הצלבנים באופן כללי.
ב – 1187 אוחדו הכוחות הצלבניים שכללו את רינו משטיון, הטמפלרים והמלך גי דה לוסיניאן. מולם עמד סלאח א דין בראש כוח מוסלמי מאוחד. בקרב קרני חיטין הובסו הצלבנים וסלאח א דין ערף את ראשו של רינו משטיון במו ידיו. מכאן הדרך לכיבוש מוסלמי של ירושלים היתה קצרה.
המסדרים הצבאיים

המסדרים הצבאיים נולדו בתקופה הצלבנית.
ארץ ישראל היא מולדת הרעיון של המסדרים הצבאיים. המסדרים הצבאיים היו בנויים מחיילים שהם חיבור של הנזיר והאביר בישות אחת. חיבור זה בא כתוצאה מקנאות דתית וכורח מדיני. בתחילה היו חברי המסדרים עניים, אבל משך הזמן רבו נכסיהם והם הפכו לגופים גדולים ועשירים. אמנם היו גם חיילים בשרות המדינה הצלבנית עצמה, אבל אלה לא יכלו לפתור את בעיות הבטחון הקשות שבהם היתה נתונה המדינה, שכן מספרם היה מועט יחסית ורובם החזיקו במבצרים ובמצודות הרבות שהיו בארץ. המסדרים הצבאיים היו כעין כוח קבע מעולה ונייד שנתן פתרון לבעיות הבטחון השונות. הקנאות הדתית והכושר הצבאי הפכו את אנשי המסדרים לחיילים טובים עם מוטיבציה גדולה מאד.
במהלך המאה ה – 12 השתלטו המסדרים על רוב המצודות והמבצרים בארץ, כאשר ההוספיטלרים עלו על כולם.
המסדרים לא עסקו רק בלחימה והגנה, אלא גם בתפקידי סיעוד, אירוח וטיפול בחולים. כוח האדם שלהם הגיע מאירופה.
בארץ ישראל נולדו כמה מסדרים צבאיים, שחלק מהם המשיכו להתקיים בחו"ל גם לאחר שהמדינה הצלבנית כבר לא היתה קיימת. ההוספיטלרים ניצולי מפלת עכו עברו לקפריסין (1291), משם לרודוס (1310) ולבסוף למלטה (1531), כשהם מקדישים את כל מרצם לכיבוש מחדש של ארץ-הקודש מחד גיסא ומקיימים כאן מוסדות צדקה לצליינים מאידך גיסא ; רק נפוליון שם קץ למסדר ההוספיטלרי הלוחם ולנחלתו במלטה (1798). הטבטונים, שהצליחו להימלט מעכו, קבעו את מטותיהם תחילה בוונציה ובשנת 1308 במרינבורג שבפרוסיה, שם התבסס סניפם החל משנת 1231.
וכך כתב פרופ' פראוור בספרו "ממלכת ירושלים הצלבנית":
"רעיון המסדרים הצבאיים נזון מצד אחד מן ההרגשה האנושית שפקדה לדאוג לחולים ועניים שמילאו את ערי הצלבנים, ומצד שני מן ההכרח הצבאי-פוליטי להקים גדודי לוחמים, שיהיו מוכנים תמיד, בניגוד לגייס הפאודלי, להלחם למדינה. בהתאם לכך הודגשה במסדרים השונים הבחינה האחת או השניה של תפקידיו."
בתחילה היו המסדרים הצבאיים תחת פיקוחם של השלטונות החילוניים ושל הכנסיה אבל החל משנת 1113 נהיו כפופים באופן ישיר לאפיפיור, ואת הונם צברו בעזרת סניפים רבים שהוקמו בכל רחבי אירופה. המרכז היה בירושלים.
המסדרים לא קיבלו עליהם תמיד את מרות השלטון, ואפילו ניהלו מדיניות הנוגדת את מדיניות השלטון. במאה ה – 12 המדיניות של השילטון, שהיה חזק, היתה מקובלת בדרך כלל על המסדרים, אבל במאה ה – 13 עם היחלשותה של המדינה הצלבנית הפכו המסדרים לקובעים גם מבחינה פוליטית, כאשר מידי פעם היו חיכוכים, בעיקר בין שני המסדרים הגדולים: הטמפלרים וההוספיטלרים, דבר שהביא עם הזמן להתפרקותה של המדינה הצלבנית.
בראש כל מסדר היה מפקד – מגיסטר, שנבחר על ידי אבירי המסדר, ומתוכם, לכל ימי חייו. חברי המסדר נקראו אחים. הלוחמים היו אבירים ולא כולם היו ממעמד האצולה. אלה שלא היו אבירים נקראו סרג'נטים. נוסף לאלה היו "אחים משרתים" שלא היו לוחמים, כמו למשל אנשי רפואה במסדר ההוספיטלרי.כן היו כמרים של המסדר, ואף היו אנשים חילוניים שתמכו במסדר אבל העדיפו לעשות זאת מבחוץ מבלי להפוך לאחים.
לפרוט אפשר להיכנס למאמרים באתר:
ההוספיטלרים.
הטמפלרים.
הטווטונים – האבירים הגרמנים.
הלזריסטים – אבירי לעזר הקדוש.

צליינים
וכתב יעקב מויטרי הבישוף של עכו:
"ומאז שחרור ארץ הקודש נהרו לירושלים קהל מאמינים בישו מכל עם ולשון כדי לבקר את קברו של האדון. צליינים מלאים בדבקות האל, אנשים מאמינים דתיים נהרו לארץ הקודש , נמשכים אליה מתוך שאיפה מתוקה לגעת ולהעריץ את המקומות הקדושים המהוללים. כנסיות ישנות תוקנו וחדשות נבנו בשללם של נסיכים ותרומות מאמינים, ומנזרים נבנו במקומות הולמים. כמרי מחוז וכל מה ששייך לשרות ולעבודת האל הותקנו בצורה נאותה בכל מקום. אנשים קדושים דחו את הבלי העולם הזה ועל פי נטייתם, רצונם וטעמם הדתי בחרו לעצמם מקומות מגורים המתאימים לצורת מסירותם הדתית."
הצליינות התפתחה מאד בתקופה הצלבנית:
1. מספר הצליינים גם ממזרח וגם ממערב גדל.
2. במרכז הצליינות בירושלים היו אתרים מפוארים וחשובים שמשכו צליינים.
3. היתה יכולת לספק את צרכיו של הצליין גם מבחינה פיזית וגם מבחינה רוחנית.
רוב הצליינים הגיעו מערי איטליה, לשם הגיעו מרחבי אירופה, ופעמיים בשנה: לקראת חג הפסחא ולקראת חג המולד הפליגו ארצה. ברור שהגיעו צליינים גם בתקופות אחרות אבל בכמויות יותר קטנות. כאשר הגיעו ארצה היו צריכים להגיע מהנמל לירושלים, ובדרך עוד נכונו להם עלילות, לפחות בתחילת התקופה, שכן שם ארבו להם המוסלמים. כאשר הוקם מסדר הטמפלרים היתה הגנה יותר ראויה בדרכים ובירושלים קמו אכסניות ואף בית חולים.
את סכנת העליה תאר הסוחר הסקנדינבי סוולף שהגיע לירושלים בשנת 1102:
"יצאנו מיפו לעיר ירושלים. מסע של יומיים בדרך הררית וקשה מאד ואף מסוכנת בשל הסרצנים (מוסלמים) האורבים במערות ההרים כדי להפתיע את הנוצרים. הם עורכים תצפית הן ביום והן בלילה בכדי להפתיע את אלה שקשה יהיה להם להתגונן, או בגלל מספרם הקטן, או מאחר שהם מפגרים אחרי חבריהם בשל עייפותם. רגע אחד אתה רואה אותם בכל צד, ורגע לאחר מכן הם נעלמו ואין לראותם…. רואים מספר גויות מפוזרות בדרך ולצידה שסועות לגזרים על ידי חיות הטרף. יש אולי מי שיתפלא שמניחים גויות של נוצרים ללא קבורה, אך אין הדבר מפתיע אם נזכור כי דלילה מדי האדמה על גבי הסלע הקשה בכדי לחפור בה קבר, ואפילו היתה מצויה אדמה בכמות מספקת, מי יכול להיות כה תמים שיעזוב את חבורתו בכדי לחפור קבר? אילו היה עושה כך הרי היה כורה קבר לעצמו…. כי בדרך זו לא רק העניים והחלשים אלא אף העשירים והחזקים אפופים סכנה. רבים מחוסלים בידי הסרצנים אך רבים עוד יותר בידי החום והצמא. רבים ממחסור במשקה אך רבים עוד יותר מתוך הגזמה בשתיה."
את החוויה הדתית של העליה תאר ראש המנזר הרוסי – האב דניאל (1106):
"במרחק כפרסה לפני שמגיעים לירושלים מצוי הר שטוח. במקום הזה כל אחד יורד מסוסו, עושה את סימן הצלב וסוגד לכנסית התחיה הקדושה ולמראה העיר. כל נוצרי חש כאן אושר עצום למראה עיר הקודש ירושלים, והמאמינים מזילים כאן את דמעותיהם. איש אינו יכול להמנע מבכי שעה שהוא רואה ארץ זו הנכספת כל כך ומקומות קדושים אלה שבהם סבל ישו אלוהינו כדי למחול על עוונותינו. והכל צועדים ברגל לעבר ירושלים במהירת רבה."

היהודים
בזמן הכיבוש היהודים היו חלק מתושבי העיר, ומה שקרה למוסלמים קרה גם ליהודים.
וכתבה אננה קומננה – ביתו של הקיסר הביזנטי אלכסיוס קומנינוס בחיבורה חיי אלכסיוס:
"הם מיהרו אל ירושלים, הקיפו את חומותיה, שתו עליה בהסתערויות רבות ובאמצע החודש כבשוה. אותה שעה הרגו רבים מן הסרצנים והעברים אשר בקרבה."
על טבח ביהודים סיפר המוסלמי אבן אלקלאנסי:
"ונהרגו אנשים רבים וכונסו היהודים בבית הכנסת והם הציתו אותו בהיותם בפנים. והם תפסו את מגדל דוד מבלי לפגוע בו לרעה ביום עשרים ושנים לחודש שעבאן של השנה, והרסו את המקומות הקדושים ואת קבר אברהם (מערת המכפלה)."
ומספר מסבט אבן אלג'וזי:
"הטבח בעיר היה נורא. הם כינסו את היהודים בבית הכנסת שלהם ואחרי כן הציתו בו אש. אחרי כן הרסו את הקברים, ביחוד את קברו של ידיד האל (אברהם) ורק את המסגד של דוד הם תפסו וכבדו אותו."
היהודים שלא נהרגו נאלצו לקבור מתים ולנקות את העיר וחלק מהם נמכר לעבדות, וסיפר בלדריק בישוף העיר דול שבצרפת:
"והרבה יהודים אשר נלקחו בשבי חיים, היו מסביב להיכל, וגם הם הורידו את הגויות, ומשהכירו אותם מכרו את כולם. ועל פי פקודתו של טנקרד נתנו שלושים בעד מטבע של זהב ולעגו להם מאד. והרבה מאלה שנקנו הוליכו אותם מעבר לים, לאפוליה, מהם שהטביעו בים, מהם שהתיזו את ראשיהם. ואת כל המתים ההם, אשר צברו קודם – שרפו. וככה טיהרו את כל העיר מן הטומאה."
הכיבוש הצלבני למעשה הביא סוף לקהילה היהודית בירושלים וזה מה שקרה גם לקהילה המוסלמית, שכן הצלבנים ראו בהתיישבות שאינה נוצרית בירושלים, כחילול הקודש.
וכתב ויליאם מצור:
"הגויים (הלא נוצרים) אשר היו תושביה (של ירושלים) כמעט כולם אבדו בחרב לאחר שהעיר נפרצה בכוח, ואם אי אלו נמלטו במקרה לא ניתן להם עוד מקום בעיר לגור בו. ולמנהיגים יראי השמים (הנוצרים) נראה היה כחילול הקודש אילו היו מרשים לאלה אשר לא נמנו עם מאמיני הנצרות להיות תושבים במקום כה נערץ."
וכתב ר' אברהם בר חייא (1129) המתמטיקאי והפילוסוף בספרו "מגילת המגלה":
"כי מיום שגברו אלה הרשעים על הבית, לא הניחו לישראל לבוא לתוכו. אף איש אחד יהודי אינו נמצא בירושלים בימים אלה."
ולמרות האיסור על ישיבת יהודים בירושלים יש עדויות על מספר יהודים מועט שישב בעיר שעסקו במקצוע "בזוי" – צביעת בדים.
בשנת 1170 בערך הגיע לירושלים הנוסע היהודי הידוע בנימין מטודלה וכך סיפר:
"ירושלים היא עיר קטנה ובצורה תחת שלוש חומות ויש שם בית הצביעות שקונין אותו היהודים בכל שנה מן המלך שלא יעשה שום אדם צביעה בירושלים כי אם היהודים לבדם והם כמו ד' יהודים דרים תחת מגדל דוד בפאת המדינה."
ר' פתחיה מרגנסבורג שביקר בירושלים כ – 10 שנים לאחר בנימין מטודלה מצא בירושלים רק צבע יהודי אחד, וכך הוא כתב:
"והלך לירושלים ואין שם אלא ר' אברהם הצבע והוא נותן מס הרבה למלך שמניחו שם."
פני העיר
לירושלים היו 4 רובעים עיקריים: רובע הפטריארך, הרובע הסורי, הרובע הארמני והרובע הגרמני.
רובע הפטריארך
זהו למעשה הרובע הנוצרי של היום. בתקופה הצלבנית הרובע היה עצמאי בראשות הפטריארך ובשליטתו. ביצורי הרובע ניבנו בתקופת הקיסר קונסטנטין מונומכוס (1063) כאשר המוסלמים דרשו מהנוצרים לבצר את רובעם במסגרת ביצור מחדש של העיר לאחר רעידת האדמה של שנת 1033. המבנה החשוב ברובע היתה כנסית הקבר כפי שנבנתה מחדש בתקופת המלכה מליסנדה. מצפון לכנסיה ובצמוד אליה היה ביתו של הפטריארך. מדרום לכנסיה היה אזור ההוספיטלרים ובו היו שני מנזרים – של גברים (מרים הקדושה הלטינית – ((Santa Maria Latina ושל נשים (מרים הקדושה הגדולה – Santa Maria Granda)) לידם היה בית חולים של ההוספיטלרים וכנסיה על שם יוחנן המטביל.

הרובע הסורי
נמצא בפינה הצפון מזרחית של היום (בין שער שכם לשער האריות) . הרובע מופיע במקורות צלבניים גם כרובע היהודי כיון שזה היה מקום מגורם של היהודים לפני בוא הצלבנים. השם "הרובע הסורי" ניתן לרובע כי שם התגוררה אוכלוסית התגבור הנוצרית-מזרחית שהובאה לירושלים מעבר הירדן. לפי המקורות היו ברובע כנסיות כמו "מרים המגדלית" ו"אגנס הקדושה" שהיום הפכו לבתים מוסלמיים. הכנסיה המפורסמת באזור היא סנטה אנה. במקום היתה כנסיה ביזנטית שנהרסה שנקראה "כנסית הפרובטיקה" היא הנציחה שני מאורעות: ריפוי המשותק על ידי ישו ומקום הולדתה של מרים. הצלבנים בנו את כנסית "סנטה אנה" (אימה של מרים) ובה ציון מקום ההולדת של מרים. ועוד קפלה קטנה לציון נס הריפוי. ליד הכנסיה היה מנזר שבו גרו בין השאר: ארדה – אשתו הארמנית של המלך בלדוין הראשון, איבט – ביתו של המלך בלדוין השני ותיאודורה – אלמנתו של המלך בלדוין השלישי. כתוצאה מכך הוקדשו נכסים רבים לטובת המקום.

הרובע הגרמני
הרובע הזה היה בדרום העיר והיה מיושב על ידי פרנקים וגרמנים. מיקומו באזור הרובע היהודי של היום. במרכזו היה רחוב הגרמנים. במפות מזוהות שתי כנסיות: האחת היא פטרוס בכבלים ששרידיה נמצאים היום בין הרובע היהודי והחומה הדרומית. לפי המקורות כדי להגיע אל הכנסיה היו חייבים לרדת במדרגות רבות. מיקום השרידים תואם את הדברים. כנסיה נוספת באזור נקראת תומס של הגרמנים. במרכז הרובע היהודי נמצאו שרידים של: כנסיה, בית הארחה ובית חולים שהיו שייכים לאבירים הגרמנים – הטווטונים.
הרובע הארמני
נמצא במקום בו הוא נמצא כיום. המבנה המרכזי ברובע היא כנסית יעקב הקדוש שנבנתה במאה ה – 12 על ידי המלכה הצלבנית מליסנדה. המלכה, בת למלך הצלבני בלדוין השני ולאם הארמנית – מורפיה, והיא נתנה את ידה לבניית הכנסייה סביבה התפתח הרובע הארמני. כנסיה נוספת באזור היא כנסית סנט מרק של הסורים. במפת קמבריי מופיעה עוד כנסיה גדולה בשם סנט סבא שזהויה לא ברור.

הר הבית
המבנים העיקריים על הר הבית היו כיפת הסלע שנקראה על ידי הצלבנים "מקדש האדון" (Templum Domini) ומסגד אלאקצא שנקרא על ידי הצלבנים "מקדש שלמה" (Templum Solomonis). הצלבנים למעשה "ניצרו" את המבנים. את הסלע שבכיפת הסלע כיסו (1115) והפכו אותו לכעין מזבח. זאת עשו כיון שהצליינים חתכו ממנו מזכרות. על מזבח זה ניצבו שתי מנורות. סביב הסלע היה סורג מתכת שמנע את הגישה אליו. כמובן ש"ניצור" הסלע הביא ליצירת מסורות הקשורות בו כמו: כאן מלו את ישו, כאן הוא הוצג במלאת לו 40 יום, כאן הוא התווכח עם מוכרים וקונים שהפכו את ההר למרכז תגרנות ועוד. מתחת לסלע יש מערה שהמסורת סיפרה ששם בישר המלאך לזכריה הכהן על הולדת בנו (יוחנן המטביל). בראש המבנה התנוסס צלב. המקום שימש לטכסים דתיים שונים וביניהם גם חלק מהכתרת המלכים נעשתה כאן.
מקדש שלמה היה בתחילת התקופה למקום מגוריו של המלך גוטפריד מבויון ואחריו גם של ממשיכו בלדוין הראשון. המלך השלישי בלדוין השני עבר לארמון שנבנה ליד מגדל דוד. אחרי המלכים השתמשו במבנים האבירים הטמפלרים (ומכאן שמם) והם הוסיפו עוד מבני עזר בסמוך. את סוסיהם שיכנו בחללים שמתחת לחלקו הדרומי של ההר וקראו למקום "אורוות שלמה" כי חשבו שבונה החללים היה שלמה.
שווקים
היו בירושלים מספר שווקים שהתמחו במוצרים מסוימים:
מצפון למגדל דוד היה שוק החיטה.
ליד שער האשפות היה שוק בהמות.
ברחוב דוד היה שוק עופות.
השוק העיקרי היה בזאר שנמצא במרכז העיר. בניגוד לשווקים לעיל, היה זה שוק מקורה. השוק מורכב משלשה רחובות אורך שנבנו בתוך הקרדו הרומאי שהיה רחב מאד:
הרחוב המערבי הוא שוק התבלינים שהיו בו גם פירות, דגים, ביצים, עופות וגבינות.
הרחוב המרכזי נקרא "שוק הבישול הרע", נבנה על ידי המלכה מליסנדה בשנת 1152. מכרו בו מיני בשר. כנראה שהריח נתן לשוק הזה את שמו.
הרחוב המזרחי נקרא השוק המקורה ומכרו בו ביצים.
בשני קצוות השווקים האלה ישבו החלפנים: החלפנים הלטיניים שעסקו במטבעות אירופיים ישבו בדרום השווקים והחלפנים הסורים שעסקו במטבעות מזרחיות ישבו בצפון השווקים.
כיום השמות השתנו: שוק התבלינים הפך לשוק הקצבים, שוק הבישול הרע הפך לשוק הבשמים ושוק הרחוב המקורה הפך לשוק הצורפים.

בשנת 1187 כבש סלאח א דין את ירושלים והצלבנים הקימו את ממלכתם מחדש במישור החוף. לירושלים הם חזרו בשנת 1219 בהסכם וללא הר הבית, ובזה נעסוק בפרק הבא:
"ירושלים במהלך הדורות – התקופה האיובית"