ירושלים במהלך הדורות – התקופה המוסלמית הקדומה

 

מתוך: "מאמרים על ירושלים" > ירושלים במהלך הדורות

 

באתר "תאריכון לתקופה המוסלמית הקדומה בירושלים"

 

מבוא

בשנת 638 נכבשה ירושלים על ידי המוסלמים ובא הקץ לתקופה הביזנטית. מכאן והילך שלטו המוסלמים עד שנת 1099 , בה נכבשה ירושלים על ידי הנוצרים הצלבנים. במהלכם של כ – 500 שנה השלטון עבר משושלת מוסלמית אחת לשניה, שושלות שרב היה השוני ביניהם ויחסם לאוכלוסיה המקומית השתנה בהתאם לאופיין.
בתחילת המאה ה – 7 החל מוחמד את פעילותו בחצי האי ערב בעיר מכה. בשנת 622 היגר ממכה למדינה ושם ייסד את הקהילה המוסלמית הראשונה, כיוון שאנשי מכה הפנו לו עורף, ורק בשנת 630 חזר אליה והם קבלו אותו. הוא מת בשנת 632 ועד אז הצליח לאחד שבטים בחצי האי ערב תחת דגלו. בתקופתו היו גם פשיטות לכוון א"י ועבר הירדן, שם התכתשו ביניהם הביזנטים והפרסים הססנים.
אחרי מוחמד שלטו ארבעת הח'ליפים שנקראו אלח'ולפא אלראשדון (החליפים ישרי הדרך). הם היו מנהיגים צבאיים, מדיניים ודתיים אבל לא נביאים, שכן מוחמד היה הנביא האחרון.
ראשון בהם היה אבו באכר (632 – 634) והוא כבר חדר לארץ ישראל.
הח'ליף השני היה עומר אבן אלח'טאב (634 – 644) הוא כבש את ארץ ישראל וסוריה.

הח'ליף השלישי היה עות'מן אבן עפאן (644 – 656) והרביעי היה עלי אבן אבו טאלב (656 – 661). בימיהם הגיעה האימפריה המוסלמית עד פרס במזרח ועד צפון אפריקה במערב. בימי שני החליפים הללו חלו פילוגים ובהם הפילוג הגדול לאיסלם סוני ושיעי.
ארץ ישראל מבחינה מנהלית חולקה לשניים כאשר החלק הדרומי נקרא ג'ונד פלסטין שבירתו היתה לוד ומשנת 716 רמלה. החלק הצפוני נקרא ג'ונד אל אורדון ובירתו היתה טבריה. ירושלים היתה מחוז הכפוף מנהלית לרמלה.

בית אומיה (661 – 750)
אחרי ארבעת הח'ליפים שלטו בארץ ישראל השושלות. הראשונה בהם היתה שושלת בית אומיה . בשנת 640 מונה מוּעַוִיָה אבן אבי סופיאן על ידי הח'ליף עומר למושל סוריה. בשנת 656 נרצח החליף עותמן ומועאויה שהיה קרובו האשים את עלי ויצא נגדו. בשנת 660 הכריז על עצמו כח'ליף ואת טכס ההכתרה ערך בירושלים. כאשר נרצח עלי בשנת 661 הוכר מועאויה כח'ליף האיסלם ודמשק הפכה לבירת הח'ליפות. מועאויה היה החליף הראשון מבית אומיה. בתקופתם נבנו המסגדים בהר הבית: כיפת הסלע (נבנה על ידי החליף עבד אל מלכ בשנת 691) ואלאקצא (נבנה על ידי החליף אל ואליד בנו של עבד אל מלכ בתחילת המאה השמינית), וכן נבנו ארמונות מדרום להר הבית. בשנת 716 בנו האומאים את רמלה שהיתה לבירת ג'ונד פלסטין.
האומאים ניהלו מלחמות לאורך כל תקופתם עם גורמים שונים כמו: ה"מואלי" המוסלמים הלא ערבים שהופלו לרעה, השיעים (סיעת עלי) שטענו שהח'ליף צריך לבוא מבית עלי שהיה בן דודו של הנביא וחתנו, בית עבאס דודו של מוחמד, שטענו לזכותם על הח'ליפות בגלל קרבת המשפחה לנביא.

בית עבאס (750 – 878)
כאמור עבאס היה דודו של מוחמד וצאצאיו דרשו את כס הח'ליפות. הם ליכדו סביבם את מתנגדי האומאים למיניהם ופתחו במרד בשנת 746. בשנת 750 עלו לשלטון. בירתם היתה בתחילה במקומות שונים בעירק עד שהקימו את העיר בגדד שהיתה לבירתם משנת 762. למנגנון השלטון נכנסו משך הזמן גורמים רבים לא ערבים כמו פרסים ותורכים. תהליך נוסף שקרה הוא פרישה של מחוזות מרוחקים והקמת מדינות מוסלמיות עצמאיות שלא תחת הח'ליף. ירושלים היתה רחוקה מבגדד ולכן השליטים לא התענינו בה והיא ירדה מגדולתה כפי שהיתה בתקופת בית אומיה.

הטולונים (878 – 905) והאח'שידים (935 – 969)
אחמד אבן טולון היה בן של עבד תורכי משוחרר שהגיע למצרים כבנו המאומץ של מושל ארץ זו. תוך זמן לא רב הפך הוא לשליט הארץ והתנתק מההח'ליפות העבאסית. בשנת 878 השתלט על ארץ ישראל וסוריה ושלט עליהם עד שנת 905. אז חזרו העבאסים עד שנת 935.
בשנת 935 השתלט על מצרים התורכי מוחמד אבן טורעג' מייסד השושלת האח'שידית (אח'שיד – תואר מלכותי ממרכז אסיה). ושלט גם על סוריה וארץ ישראל.
הטולונים והאח'שידים לא כפרו בסמכותו הדתית של הח'ליף העבאסי אלא רק בשלטונו המדיני.
הפטימים (969 – 1070)
הם היו שיעים ונקראו על שם פטמה ביתו של הנביא ואשתו של הח'ליף עלי. הם טענו כי הם צאצאיהם של השניים. בשנת 969 כבשו את מצרים והקימו לעצמם עיר בירה חדשה – קהיר. בשנת 970 כבשו את ארץ ישראל. שנות שלטונם היו מלאות קרבות עם הביזנטים, הבדווים, הקרמטים (פרסים שהקימו מדינה במזרח חצי האי ערב) והסלג'וקים.
הסלגוקים ( 1070 – 1098)
הסלג'וקים הם שבטים תורכים ונקראים על שם משפחת סלג'וק. הם הגיעו לארץ ישראל בשנת 1070 וכבשו את ירושלים בשנת 1073. הם היו סונים והכירו בח'ליף העבאסי. הם שלטו עד שנת 1098 ואז חזרו הפטימים לשנה אחת שהסתיימה עם בואם של הצלבנים.

באתר תאריכון לתקופה המוסלמית הקדומה
קדושת ירושלים
לירושלים היתה משמעות עבור מוחמד והוא הכיר אותה כעיר קדושה. בתקופה הראשונה במכה הוא התפלל לכוון ירושלים וגם חסידיו ב"מדינה" עשו זאת. התפילה במכה לפי חוקרים מסוימים היתה מדרום לכעבה כך שבתפילה לצפון התפללו גם לכעבה וגם לירושלים כלומר איחדו את הקיבלות (קיבלה – כוון התפילה באיסלם). התפילה לכוון ירושלים היתה כמובן גם למשוך אליו את היהודים. בכל אופן באיסלם מקובלת ירושלים כקיבלה הראשונה. כאשר הגיע מוחמד למכה בשנת 630 עברה הקיבלה לכעבה.
ומוסר החדית' (אוסף של הלכות, סיפורים אודות מוחמד ודרך חייו. זוהי התורה שבעל פה המוסלמית):
"הנביא, עליו התפילה והשלום, נהג להתפלל הוא וחבריו במכה בכוון הכעבה במשך 8 שנים…. וכשהיגר הנביא (למדינה), עליו התפילה והשלום, בשני לחודש רביע אלאואל ציווהו אללה ירומם ויתפאר להתפלל לכוון ירושלים שהיא הקיבלה של היהודים מחשש שמא יתכחשו לו אנשי הספר, במידה (שלא) יתפלל בכוון הקיבלה שלהם, כפי שהדבר מתואר בתורה. הנביא, עליו התפילה והשלום, התפלל מאז הגיעו למדינה במשך 17 חדשים. האנצאר (תומכי הנביא באל מדינה) התפללו בכוון ירושלים במשך שנתיים לפני ההיג'רה."
בקוראן ירושלים לא מוזכרת והמסורת הקשורה אליה נולדה מאוחר יותר, בתקופת אומיה ואולי אף אחריה. בקוראן בסורת אלאיסרא – פרק י"ז נאמר: (איסרא – מסע הלילה)
"השבח לאשר הסיע את עבדו בלילה מהמסגד הקדוש אל המסגד הרחוק אשר את סביבתו בירכנו, כדי להראות לו מקצת המופתים שלנו…."
"המסגד הרחוק" בערבית הוא "אלמסג'ד אלאקצא" (רחוק שנמצא בקצה). לא תמיד נתפס אלאקצא כירושלים. בתחילה דובר על מסגד בשמים המקביל למסגד של מכה (כמו ירושלים של מעלה וירושלים של מטה), אחר כך דובר על מסגד ליד מדינה או אפילו כופא שעל נהר הפרת, אבל בסופו של דבר התקבלה ירושלים כאל אקצא. הסיפור הוא שהמלאך גבריאל לקח את מוחמד על בהמת רכיבה עם כנפיים – "אל בוראק", דרך סיני ובית לחם עד לשערי המסגד בירושלים (הר הבית), שם קשר את סוסו לחישוק ברזל אליו נהגו הנביאים לקשור את סוסיהם מימים ימימה. שם התפלל מוחמד עם הנביאים אברהם, משה, ישו ועוד. הסיפור הזה התחבר עם ספור אחר שלא מופיע בקוראן אלא בפרשנות לסורה נ"ג פסוקים 13 – 15, והוא המעראג' (סולם), שהוא עליתו של מוחמד לשמים. מוחמד עלה לשמים ראה את גן העדן ואת הגיהינום ופגש דמויות מהתנ"ך והברית החדשה. הוא דיבר עם אללה על עיקרי האיסלם ואלהים נתן לו 50 תפילות יומיות, אך בעצת משה הוא הוריד אותם ל – 5.

בספרות החדית' מועלית ירושלים לדרגה שלישית אחרי מכה (מקום הכעבה) ומדינה (קבר מוחמד). ואומר אחד החדית'ים:
"לא יקשרו אוכפי גמלים (עולי רגלים) אלא אל שלשה מסגדים: אלמסג'אד אלחראם (מכה), מסגדי זה (מדינה) ואלמסג'אד אלאקצא."
אבל לעומת מכה שהעליה אליה היא עליה לרגל (חאג') – אחד מחמשת המצוות היסודיות באיסלאם, הרי הביקור באלמדינה וירושלים נקרא זיארה – ביקור.
וכך נאמר בחדית':
"תפילה אחת במכה שקולה כנגד 10,000 תפילות, תפילה באלמדינה כנגד 1,000 ותפילה בירושלים כנגד 500."
ירושלים זכתה לשמות רבים על ידי המוסלמים: בתחילה נקרא איליא כמו בתקופה הרומית והביזנטית. שם נוסף בתקופה המוקדמת היה בית אלמקדס – בית המקדש. יותר מאוחר שומעים את השם אלקודס – הקודש. גם השם ציון קיבל גירסה ערבית – צהיוּן.
כיבוש ירושלים
ירושלים נכנעה בשנת 638 לאחר שנתיים של מצור, לידי כוחותיו של עומר. לפי המסורת המוסלמית נכנס עומר לירושלים רכוב על גמל ולבוש אדרת של שיער גמלים. אנשיו דרשו ממנו ללבוש בגד ראוי יותר ושירכב על סוס. עומר סרב להחליף את בגדיו ועלה על סוס ונכנס כשהוא אוחז במושכות של גמל. הוא אמר בצניעותו: "חוששני פן אגדל יותר מידי בעיני עצמי והשינוי לא יהיה לטובתי"

עומר נתן חוזה לתושבי ירושלים (לפי הכרוניקן אלטאברי 838 – 923):
"בשם אלהים הרחמן והרחום. זהו כתב הביטחון שמעניק עבד האלהים עומר, מפקד המאמינים לאנשי ירושלים: הוא מעניק להם ביטחון, לכל אדם ולרכושו, לכנסיותיהם, לצלביהם, לחולה ולבריא, לכל בני דתם. לא נשכן חיילים מוסלמים בכנסיותיהם, לא נהרוס את הכנסיות ולא נגרע דבר מן הכנסיות, לא מרכושן ולא מצלביהן ולא מכל דבר שהוא מנכסיהן. לא נאנוס את אנשי ירושלים להמיר את דתם ולא נפגע בהם לרעה. שום יהודי לא יגור עמם בירושלים. תושבי ירושלים חייבים בתשלום המס, כפי שאנו מטילים אותו על תושבי שאר הערים. תושבי ירושלים חייבים לסלק מקרבם את הצבא הביזנטי ואת האנשים החמושים. לאנשים אלה אנו מבטיחים ביטחון בצאתם מירושלים, לגופם ולרכושם, עד בואם למקום המבטחים שלהם. לאלה מהם שרוצים להישאר בירושלים אנו מבטיחים את בטחונם, אבל חלה עליהם חובת המס כמו על תושבי ירושלים. לתושבי ירושלים הרוצים להצטרף בגופם וברכושם לביזנטים העוזבים, לפנות את כנסיותיהם ולנטוש את צלביהם, אנו מבטיחים בטחון לגופם, וגם בטחון לכנסיותיהם ולצלביהם, עד אשר יגיעו למקום המבטחים שלהם. אותם עובדי אדמה הנמצאים בירושלים….יצאו עם הביזנטים אם ירצו, ואם ירצו ישובו אל משפחותיהם, לא יגבה מהם דבר לפני הקציר."
הסעיפים החשובים הם:
• בטחון הנפש והרכוש.
• בטחון בתי הפולחן על נכסיהם ותכולתם.
• חופש פולחן
• חובת מס לכובשים
• בטחון לעוזבים את העיר.
• אנשי צבא ושלטון ביזנטים רשאים להשאר בעיר ולשלם מס.
• פליטים מהכפרים יכולים לחזור אליהם ולשלם מס רק אחרי קציר.
• אסור ישיבת יהודים בירושלים.
בקשר לפרטים לעיל החוקרים חולקים ביניהם על מהימנותם. יש הסוברים שעומר היה בירושלים ויש טוענים שהוא היה אז בג'ביה שבגולן ושם נפגש עם משלחת מירושלים ושם גם נכתב החוזה. יש טוענים שחוזה זה לא נכתב מעולם והוא המצאה של מספרים מאוחרים יותר על סמך התנהגות המקובלת על עומר. אין ספק שעומר נתן ליהודים לשבת בירושלים אף על פי שיכול להיות שהנוצרים ביקשו לא לאפשר להם זאת.
על אי חשיבותו של סלע השתיה בהר הבית במסורת המוסלמית המוקדמת אפשר לראות מהספור הבא: (אבן עסאכיר א- תאריח אלכביר)
"ונסע עומר לירושלים וכבש אותה. אחר כך נכנס אליה ביחד עם כעב (יהודי מומר מקורב לעומר – יעקב או עקיבא). אמר עומר לכעב: הוי אבו אסחאק, התדע את מקום הסלע הקדוש? אמר לו: תמדוד כך וכך אמות מן הכותל הסמוך לגיא בן הינום, אשר שם מקום שפך הזבל, אחר כך תחפור ואז תמצא אותו. חפר, והסלע נתגלה לעיניהם. אמר עומר לכעב: היכן יש לדעתך להקים את המסגד? אמר לו הקם אותו מאחורי הסלע (לצפונו) באופן זה תאחד את שני כווני התפילה, כוונו של משה וכוונו של מוחמד."
וסיפר מוג'יר א-דין:
"נועץ עומר בכעב אלאחבאר (החבר, החכם) ושאלו: היכן לדעתך יש לקבוע את מקום התפילה? ויאמר: לכוון הסלע (סלע השתיה). אמר לו: אתה מתדמה ליהדות. הוי כעב, כבר ראיתיך שאתה חולץ את נעליך. אמר: רציתי לגעת בו במו רגלי. אמר לו עומר: ראיתיך, אך אנו נקבע את צידו הפונה למכה קיבלה….. כפי שעשה שליח אללה (מוחמד), לך לדרכך, אנו לא צוונו על הסלע אלא צוונו על הכעבה."
ואכן עומר הקים מסגד זמני בהר הבית שמתאר אותו הנוסע ארקולף – בישוף מצרפת שביקר בירושלים בערך בשנת 697:
"המקום הנפלא שעליו בצורה מפוארת נבנה פעם המקדש, הנמצא בסמוך לחומה המזרחית, מבקרים עכשיו הסרצנים (כנוי למוסלמים בפי הנוצרים) בית תפילה בעל 4 צלעות שהם בנו בצורה גסה כשהם הניחו לוחות עץ וקורות גדולות על אי אלה חרבות ואומרים שהבניין יכול להכיל כ – 3000 איש."
לפי הספור לעיל המסגד הזה היה במקום עליו נבנה כ – 20 שנה אחר כך מסגד אל אקצא.
מספר ההיסטוריון הביזנטי תאופנס (מת 813) וגם נוקב את שנת בניית המסגד:
"באותה שנה (641) התחיל עומר לבנות את ההיכל שלו בירושלים, אלא שהבניין לא עמד והיה מתמוטט. עומר חקר לסיבת הדבר. אז אמרו לו היהודים: כל עוד לא תסירו את הצלב מעל הכנסיה בהר הזיתים, לא יעמוד הבניין. מפני ההצעה הזו הסירו משם את הצלב, ובדרך זו התייצב בניינם. מפני סיבה זו ממש הסירו שונאי המשיח צלבים לרוב."

האוכלוסיה המוסלמית בירושלים
המוסלמים בתקופה המוסלמית הקדומה היו מיעוט בעיר.
וכתב אל מוקדסי (הירושלמי – גיאוגרף מוסלמי, ספרו יצא בשנת 985):
"בכל מקום ידם של הנוצרים והיהודים על העליונה והמסגד ריק מקהל המתפללים ומחוגי המעיינים."
הסיבות למספר אוכלוסין נמוך בירושלים :
• ירושלים לא היתה עיר מרכזית והגישה אליה לא היתה קלה.
• השלטון עודד התישבות ליד הים שכן משם יכולה להגיע פלישה נוצרית.
• ירושלים היתה מלאה באוכלוסיה נוצרית ומוסלמית והמוסלמים נטו להתרחק מהם.
• הפרנסה בירושלים היתה קשה בגלל תנאים פיזיים וריחוק ממרכזי אוכלוסיה.
המוסלמים שהיו בירושלים הגיעו מחצי האי ערב, בדואים ויותר מאוחר גם מפרס. הם נטו לגור ליד המקומות הקדושים כלומר הר הבית ועסקו במקצועות הדת כמו: שופטים ושמשים וכד. נוסף לכך חיו בירושלים אנשי צבא, מנהל ופשוטי עם. ירושלים גם משכה אליה מיסטיקנים שעבורם הוקמו בתי מדרש ובתי מגורים.
באופן כללי העיר היתה פרובינציאלית וכך היתה גם רמתם של אנשיה הן מבחינה תרבותית והן מבחינה דתית-השכלתית.
ובאשר לעולי רגל, חלקם הגדול הגיעו באופנים הבאים:
אנשים שהיו בדרכם למכה או שחזרו ממנה בתקופת הח'אג' והחליטו לבקר גם בירושלים.
אנשים שבאו במיוחד לירושלים כי נבצר מהם לעלות למכה.
אנשים ממקומות רחוקים שהחליטו בשנה מסוימת לבוא לבקר בירושלים.
ומספר נאצ'ר חוסרו (נוסע פרסי מאמצע המאה ה – 11):
"אנשי סוריה והסביבה קוראים לעיר הקדושה בשם אלקודס, והאנשים באזור אם אינם יכולים לעלות לרגל למכה, יבואו בזמן המיועד לירושלים וכאן יעסקו במנהגיהם, יקריבו קרבנות כפי הנהוג. לעיתים יגיעו לעיר עד 20,000 איש בימים של החודש דו אלחאג'ה (חודש החאג'). הם מביאים הנה את ילדיהם ואף חוגגים את מילתם."
בין העולים היו גם מיסטיקנים ויש שנשארו לזמן רב.
לירושלים באסלם יש חשיבות לגבי תחיית המתים שתחל בירושלים ולכן היו כאלה שהביאו את מתיהם להקבר בה, ומספר נאצר חוסרו:
"ביציאתך מן המקדש תראה לפניך מישור גדול הנקרא אל סהירה, שיהיה, כך אומרים, מקום התחיה. שם יתקבצו כל אומות העולם. לכן באים לעיר הקודש אנשים מכל חלקי העולם עד שהמוות יקחם, כדי שכאשר יגיע היום שיקבע האל, ישתבח ויתעלה, הם ישכנו בקבריהם מוכנים ומזומנים במקום המיועד."
וכך נאמר באחד החדית'ים:
"מי שמת בבית אלמקדס כאילו מת בשמים"
אבל היו שסתרו רעיון זה ואמרו:
• קרבת מקום לארץ ההתקבצות לא תעזור לכופר והריחוק ממנה לא תזיק למאמין.
• אללה יקים את המתים לתחיה בכל מקום שיחפוץ (לפי אלבלאד'ורי – הסטוריון בן המאה ה – 9)
האוכלוסיה תחת שלטון האסלם
האיסלאם הבחין בשלשה סוגי אוכלוסיות נכבשות:
• עמי הספר – בעיקר נוצרים ויהודים שקבלו מעמד של בני חסות שהעניק להם ביטחון לחיים ולרכוש, חופש פולחן דתי ואוטונומיה קהילתית. מצד שני הוטלו עליהם מיסים מיוחדים והגבלות.
• עובדי אלילים (כולל ערבים נוצרים) – בפניהם ניתנה הברירה – האיסלאם או החרב.
• מתאסלמים לא ערבים (מואלי) – הוטלו עליהם מיסים כמו על בני חסות והם קופחו באפשרויות תעסוקה ובגובה המשכורת. (תלוי בשלטון)
בקוראן נאמר : (סורה ט' פסוק 29)
"הלחמו באלה אשר לא יאמינו באלהים ולא ביום האחרון, ולא יאסרו את אשר אסר אלהים ושליחו, ולא יחזיקו בדת האמת, מאלה אשר ניתן להם הספר, עד אשר יתנו את המס בידם והיו שפלים."
עקרונות ההשפלה וזכויות עמי הספר יושמו כבר בזמנו של מוחמד וביניהן:
1. מסירת נשק ובהמות רכיבה למוסלמים.
2. תשלום מס למוסלמים.
3. הענקת ביטחון לנפש ולרכוש.
4. מתן זכות לקיים חוקי אבות.
המיסים שהוטלו השתנו מזמן לזמן ומשליט לשליט והעיקריים בהם היו:
1. הג'זיה – מס גולגולת לגברים בוגרים. שולם לפי מצב כלכלי (לעשיר, בינוני ועני)
2. חראג' – מס על קרקעות.
משך הזמן התגבשו התנאים הנוהגים בבני החסות. תנאים אלה נקראים "תנאי עומר" אבל למעשה הם התגבשו במשך הדורות למן תקופתו של עומר והלאה:
1. רשאים לקיים בתי תפילה שהיו לפני הכיבוש המוסלמי, אבל אין לבנות חדשים.
2. תקנות לבוש. בתקופה העבסית נדרשו היהודים, לצורך זיהוי והשפלה, ללבוש לבוש צהוב והנוצרים כחול.
3. תקנות שהפלו בני חסות בכניסה לבית מרחץ וקדימות ניתנה למוסלמים.
4. איסור רכיבה על בהמות לפני מוסלמי.
5. איסור נשיאת נשק.
6. אי העסקתם בתפקידי ממשל.
7. וכו'…..
לא תמיד קוימו התקנות האלה ואת רמת קיומם או אי קיומם קבעו תנאי השטח. למשל, כאשר המוסלמים התכתשו בינם ובין עצמם כל פלג רצה את תמיכת בני החסות וזה כמובן היה לטובתם. היה גם רצון לקבל שקט שיקל על השלטון ושקט זה הושג על ידי תנאים טובים יחסית וכד'
הנוצרים
בירושלים היו נוצרים בעיקר מכנסיות מזרחיות – אורתודוכסים, ארמנים, גרוזינים, נסטוריאנים וסורים, אבל היו גם לטינים-אירופאים.
בתקופה הביזנטית שקדמה לתקופה המוסלמית הקדומה, היוונים אורתודוכסים זכו למעמד מועדף בשל היותם הכנסיה של השליט הביזנטי, אבל לאחר הכיבוש המוסלמי הם התנתקו מהמרכז בקונסטנטינופוליס, אבדו את העליונות שלהם, ואפילו נחשבו לאויבים בפוטנציה בשל זיקתם לביזנטים.
זמן קצר לאחר הכיבוש נפטר הפטריארך הירושלמי סופרוניוס, וכסאו נשאר ריק משך 60 שנה. לאחר מכן חזרה הכנסיה להיות חשובה, חוץ מתקופות של רדיפות. היחסים של השלטון המוסלמי עם הפטריארך היו טובים.
מבחינת החוק זכו הנוצרים לחופש פולחן ולהגנה על רכושם, אבל מידי פעם היו פגיעות בהם, בכנסיותיהם וברכושם, כלומר היו תקופות יותר טובות ופחות טובות. בדרך כלל הרדיפות היו פרי יזמה מקומית שמניעיה חמריים , אבל היו גם רדיפות שהיוזמה לקיומם באה מגבוה.
לפניכם דוגמאות לתקופות הרעות:
בשנת 935 הפכו המוסלמים חלק מכנסית הקבר (אזור האטריום במזרח הכנסיה) למסגד ( עומר). (באתר מאמר "מסגד עומר").

בשנת 966 הוסת ההמון המוסלמי נגד הפטריארך שלא שילם לדעת המושל האח'שידי מספיק תשלומים ומתנות , והרי מה שכתב הכרוניסט הנוצרי יחיה אבן סעיד:
"אז התאסף (המון) ליד השערים, והשליכו אש בשערי (הכנסיה) מר קונסטנטינוס וחדרו משם אל כנסית הקבר שמצאוה נעולה, ושרפו את שעריה, ונפלה כיפת כנסית הקבר. אז נכנסו לכנסיה ושדדו כל מה שיכלו, ופנה ההמון אל כנסית ציון ושרפוה ושדדוה באותו יום…… זהו יום השני אשר לפני חג השבועות הנוצרי (פנטקוסט). היהודים הרסו והחריבו אז יותר מהמוסלמים. ביום ג', למחרת אותו היום, מצאו את הפטריארך שהסתתר בבור של שמן זית בכנסית הקבר, הרגו אותו וסחבוהו אל חצר (כנסית) מר קוסטנטינוס, שם שרפוהו על אחד העמודים."
כאמור לעיל רוב הפגיעות בנוצרים היו מסיבות חומריות. יוצאות מן הכלל היו גזירותיו של הח'ליף הפטימי אל חאכם שרצה לאסלם את הנוצרים והיהודים. ראשית הרדיפות שלו היו בשנת 1009. ב – 28/9/1009 הרס את כנסית הקבר, אבל לקראת סוף ימיו שינה את מדיניותו ובנו – אל ט'אהר החל בשיקום הכנסיה בעזרת כספו של הקיסר הביזנטי מונומכוס. הבניה הסתיימה בשנת 1047. ומספר נאצר אל חוסרו (1047):
"חאכם ציוה פעם אחת שהכנסיה תהרס וכך נעשה והכנסיה נהרסה. זמן מה היה כך, אבל לאחר שהקיסר הביזנטי שלח שגרירים ומתנות…..וסיים ברית ובה הבטיח לשלם את הוצאות הבניה – היא הושלמה. כיום הכנסיה מפוארת ביותר ומסוגלת להכיל 8,000 אנשים. הבניין בנוי בכשרון רב בשיש צבעוני עם עיטורים ופיסול….."
אם נסכם את היחס לנוצרים נוכל לומר שלמרות שהם היו בני חסות המוגנים על ידי תנאי עומר, הם היו צפויים לפגיעות מצד שליטים מקומיים צמאי כסף, שליטים גדולים קנאי דת ואוהבי ממון או סתם אספסוף מקומי צמא דם שהוסת.
לנצרות המערבית היה סיוע לעיתים מכוונה של אירופה, למשל בתקופתו של קרל הגדול, שהיה מלך הפרנקים מהחצי השני של המאה ה – 8 ועד למותו בשנת 814. היו קשרים בינו ובין השליט העבסי הרון א ראשיד וזה עזר לעדה הלטינית הן בקבלת זכויות, הן בקבלת תרומות מאירופה וכן אפשרות לבנות מנזרים, אכסניות וכד'
סוחרים מאירופה, בעיקר מאיטליה (אמאלפי) ניצלו את קשרי המסחר שלהם עם החליפויות, וביחוד המצריות כדי לבנות בירושלים עבור הנוצרים.
בשנת 1033 היתה רעידת אדמה חזקה בירושלים שהסבה נזקים קשים. לאחר הרעש הגדול ביקש השליט הפטימי אלמוסתנצר לשקם את החומה והטיל את העלות על התושבים. הנוצרים ביקשו את עזרת הקיסר הביזנטי קונסטנטינוס ה – 9 והוא הסכים לממן רק את החלק המקיף את שכונת הנוצרים והתנה זאת בכך שרק נוצרים יגורו שם. ההפרדה היתה למעשה לטובה כי היא עזרה למנוע חיכוכים עם האוכלוסיה המוסלמית שהתרכזה בסביבות הר הבית.

הגניזה הקהירית
המקור החשוב לחקר היהודים בתקופה המוסלמית הקדומה היא הגניזה הקהירית. בבית כנסת בן עזרא שבקהיר הישנה ששימש כבית כנסת משנת 882 , היתה גניזה של כתבי קודש שהתבלו. בית היתר נמצאו שם שו"תים (שאלות ותשובות), מכתבים, צוואות, גיטין, כתובות, פיוטים ועוד. מיקומו של האתר היה ידוע עוד מהמאה ה – 18 אולם בעיקר בגלל אמונות טפלות כמעט שלא נגעו בו. בשנת 1896 נודע דבר קיומה של הגניזה לחוקר היהודי מאוניברסיטת קיימברידג' שניאור זלמן שכטר, שנסע לקהיר והעביר לאוניברסיטה עשרות אלפי דפים. מאז ועד היום חוקרים את החומר שמצאו, באוניברסיטאות שונות בעולם. בגניזה נמצאו כ – 10,000 דפים תיעודיים מהם כ – 650 נוגעים לענייני ארץ ישראל וירושלים. כ – 300 דפים נכתבו על ידי אנשי ישיבת ארץ ישראל בירושלים ובעיקר על ידי הגאונים. עיקר החומר מן המאות 11 – 13 וכתוב ברובו באותיות עבריות בשפות – ערבית, עברית וארמית.

היהודים
בתקופה הביזנטית לא היו יהודים בירושלים. כשהגיעו המוסלמים נחתם חוזה עומר לגבי אוכלוסית ירושלים ובחוזה נאמר לגבי היהודים – "שום יהודי לא יגור עמם (עם הנוצרים) בירושלים".
במציאות, לא כאלה היו פני הדברים. וכתב הקראי סלמון בן ירוחם (מאה 10) בפירושו לספר תהילים:
"כידוע נשאר בית המקדש בשלטון הרומאים למעלה מ – ת"ק שנים (500) ולא היו זוכים להכנס לירושלים, וכל הנכנס והכירו בו (שהוא יהודי) הרגוהו. אך משהסתלקו הרומאים ממנו בחסדי אלוהי ישראל ונצחה מלכות ישמעאל, הרשו לישראל לבוא ולגור ומסרו להם את חצרות בית ה', אף היו מתפללים שם במשך תקופה (זו)."
בגניזת קהיר השתמר תאור של המאורעות שהובילו לחזרת היהודים לירושלים:
"נכנסו (היהודים) אפוא אל עומר ואמרו לו: ומה המספר שתצווה , ראש המאמינים , כי יעברו לעיר זו מקרב עדת היהודים? אמר עומר: (אשמע) מה יריביכם (הנוצרים) אומרים, אחר כך דברו אתם ואחרי זאת אומר אני דברים שיפסיקו את המחלוקת ביניכם. אז הזמין את הפטריארך ואת אנשיו ואמר להם: הרשיתי ליהודים האלה (לגור) בחורבות העיר. יעברו מהם הנה המספר אשר תגיעו להסכם עליו. אז אמר הפטריארך: יהיו העוברים כולל משפחותיהם וילדיהם, חמישים בית. אז ענו לו היהודים: לא נהיה פחות ממאתים בית. ונתארכה העמידה על המקח עד אשר ציוה עומר (שיהיו) שבעים בית ונענו לכך. אז אמר: באיזה מקום בעיר תרצו להתגורר? ואמרו: בדרום העיר, הלוא הוא שוק היהודים (עיר דוד). כי הלוא ביקשו להיות קרובים לקודש ולשעריו וכמו כן למי השילוח לטבילה. והעניק להם ראש המאמינים את הדברים האלה. אז עברו מטבריה ומסביבתה אותם שבעים בית על נשיהם וטפם ובנו את סביבתם (מאבני) הבניינים שחרבו במשך דורות מפני יושנם."
ועוד ציטוט מתוך מכתב שנכתב על ידי ישיבת א"י בירושלים אל קהילת מצרים:
"ומאת אלוהינו היתה זאת כי היטה עלינו חסד לפני מלכות ישמעאל בעת אשר פשטה ידם ולכדו את ארץ הצבי מיד אדום ובאו ירושלים. היו עמהם אנשים מבני ישראל, הראו להם מקום המקדש וישבו עמהם מאז ועד היום. והתנו עליהם תנאים כי הם יכבדו את בית המקדש מכל גיעול ויתפללו על שעריו ולא יהיה ממחה על ידם."
שכונת היהודים היתה אפוא בעיר דוד מדרום להר הבית עד שנת 1033 . בשנה זו היתה רעידת אדמה, והפטימים ששיקמו את העיר החליטו לוותר על החלק שמדרום להר הבית ובנו את החומות לאורך תוואי דומה לזה של היום. תוואי זה משאיר את "עיר דוד" מחוץ לחומות. היהודים עזבו את המקום, שכנראה נפגע קשה ברעש, ועברו לחלק הצפון מזרחי של העיר ליד שער הפרחים של היום, ושם גם פגשו אותם הצלבנים שפרצו לעיר משם.
בית כנסת
לפי "תנאי עומר" אסור היה להקים בירושלים בית כנסת שכן לא היה כזה בזמן הכיבוש, ובית כנסת חדש אסור לבנות. אבל ידוע שהיה בית כנסת בירושלים והוא מוזכר במקורות שונים בשם "אלכניסה" או אל מגארה (המערה). מדובר בחלל שער מימי בית שני בכותל המערבי הקרוי היום שער וורן. אפשר לראות את הכניסה האטומה אל החלל הזה כאשר הולכים כיום במנהרות הכותל מצפון לרחבת התפילה של הכותל המערבי. בית הכנסת מוזכר, למשל, בתיאור ההתמוטטות בימי הרעש הגדול בשנת 1033 ובבקשות העזרה של יהודי ירושלים מהקהילה במצרים. וכתב הגאון שלמה בן יהודה אל אברהם הכהן בן יצחק בן פראת על הנס שקרה ליהודים בהתמוטט בית הכנסת (מתוך הגניזה הקהירית):
"הנס הגדול שעשה עמנו אלהינו ביום טוב ראשון של פסח….. כי היו…. בירושלים העם בבית הכנסת וטף ונשים באים ויוצאים, והם בו קוראים בתורה, בעוד אשר נפל הכותל אשר על יד הבית…. עשרים נדבכים, קרוב ל – 15 אמות, ולא הוזק אדם, לא מעַם ה' ולא מן העוברים והשבים."
וכמובן שהיה צריך לבנות מחדש: (גניזה)
"נתחדשה המערה ולטובתה היה, אשר הצריך לסתור הנשאר, אשר אורך כללו קרוב לששים אמה, וקרוב לעשרים אמה על רוחב. עובי הכותל שתי אמות, ואמה וחצי…… ונצרכו לשנים וששים קורות ושש מאות נסרים ופסיפסות." (כלומר יהודי ירושלים היו צריכים לסלק קטע מעורער מן החומה שארכו כ – 33 מטר, גובהו כ – 11 מטר ועביו 0.8 – 1.5 מטר, לצורך התיקון.)
מן הגניזה אנו לומדים גם על תרומה גדולה של יהודי צור לצורך התיקון.
דוגמא נוספת מתוך הגניזה המזכירה בית כנסת זה, הוא מכתב מירושלים שכתב הסוחר המוגרבי משה בן יעקב אל נהראי בן ניסים בפוסטאט ביוני 1053 ובו הוא מבקש שיקנו באלכסנדריה מחצלאות , ויתנו אותם בידי אדם המפליג לארץ ישראל, הקדש ל"מערה".
קיימים עוד מקורות בגניזה המזכירים בית כנסת זה בהקשרים שונים כמו תאור מעשים שהתבצעו שם או כציון מקום.

בחפירות הכותל הדרומי התגלו בתוך בית חצר של בית ביזנטי עדויות על הימצאותו של בית כנסת. בכותל הכניסה יש חור המעיד אולי על מזוזה, וכן על המשקוף ובתוך החדר יש ציורים של מנורת 7 הקנים וכן ציור שופרות. במרכז משקוף הכניסה בין שתי מנורות נמצא גם צלב יווני שנשאר מהתקופה הביזנטית. כנראה שהיה כאן בית ביזנטי שהפך לבית כנסת. את הצלב כיסו בטיח שהתקלף במשך השנים. בית הכנסת הזה הוא מתחילת התקופה המוסלמית ושרד רק עד שהקימו עליו ארמון בתקופת בית אומיה. כלומר מקסימום זמן קיומו היה כ – 60 שנה מעומר (640) עד לשנת 700 בערך.
מקום תפילה חשוב היה ליד שערי הר הבית ובעיקר ליד שער הרחמים, שם נהגו גם לבקש רפואה עבור חולים.

מנהג שהיה קיים בתקופה המוסלמית הקדומה הוא "סיבוב שערים", כלומר הליכה סביב הר הבית תוך התעכבות ליד השערים לצורך תפילה. מנהג זה מופיע גם הוא בגניזה בכמה מקומות.
באיגרת מהמאה ה – 11 כתב ראש הישיבה ר' שלמה בן יהודה:
" והבאים אליה אל ירושלים מכל בית ישראל, לרצות אבניה ולכונן עפרותיה ולסובב שערי המקדש, להתפלל עליהם בקול רם לקדוש ברוך הוא."
בכתב יד שרק חלקו השתמר מן המאה ה – 11 ישנה כתובת:"צלואת אלאבואב פי אלמקדס" – תפילות על השערים בירושלים. כתב היד מספר על מסלול הליכה לאורך 20 משערי ירושלים והר הבית עם תפילות מיוחדות ליד השערים. לשערים יש כינויים וסמלים וקשה לשחזר את המסלול לפיהם.
מתוך הלכות ארץ ישראל (הגניזה הקהירית):
"אם תזכה ותעלה לירושלים, כשתביט מן (הר) הצופים, אם תהיה רכוב על חמור, תרד, ואם יהיה ברגלך מנעל, חלוץ אותו, וקרע בגדיך ואמור זה: "ערי קדשך היו חרבה, ציון מדבר היתה, ירושלים שממה, בית מקדשנו ותפארתנו אשר הללוך אבותנו היה לשריפת אש, וכל מחמדינו היו לחרבה. העל אלה תתאפק ה', תחשה ותעננו עד מאוד?"
ותכנס אבל וחפוי ראש. וכשתגיע למדינה (לעיר) הוסף וקרע על המקדש, ועל עם ה' ועל בית ישראל והתפלל ואמור:
"רוממו ה' אלוקינו והשתחוו להר קודשו כי קדוש ה' אלוקינו". "בואו נשתחווה ונכרעה יברכה לפני ה' עושינו". ויתאוו המלך יפייך כי הוא אדוניך והשתחוו לו". "אשתחוה אל היכל קדשך ואודה את שמך על חסדך ועל אמיתך."
"מודים אנחנו לך אתה הוא ה' אלקינו, שהחייתנו וסייעתנו וזיכיתנו וקירבתנו, לבוא לביתך שבחרת מכל משכנות יעקב, שעיניך וליבך בו, בחורבנו ובבניינו. כמו שראינו בחורבנו, נזכה לראות בבניינו, ותן לנו חלק טוב עם כינוס גלויות ישראל, ועם עולי רגלים, ועם עולי זבחים ומביאי ביכורים להר זה קנתה ימינך…. כי באש החרבתה ובאש אתה עתיד לנחמה, ככתוב: "ואני אהיה לה נאום ה' חומת אש, ולכבוד אהיה בתוכה". ברוך אתה מנחם לב אבלי עמו, ובונה ירושלים, אמן."
"וחוזר וסובב כל השערים וכל הפינות. "סובו ציון והקיפוה ספרו מגדליה"."
להלן תפילה (פיוט) שנאמרה ליד שער הרחמים (מתוך כפתור ופרח לאשתורי הפרחי):
"אדון יחיד א-ל הבית הזה, אורו של עולם. זה עני קורא, שופך שיח וזועק מרה, צועק זועה, פושט ידיו ופורש כפיו נגדך א-ל, שם פניו מחכה צדקתך, מקוה ישועתך…. בחסדך הנאמנים, א-לקי, בנה ביתך כבתחילה. שוקד ישועה, פקוד עם סגולה, שבע רוגז הולך בגולה, ואל דביר קדשיך בדביר ארמון מהוללה, הביאהו בחסד וברחמים, על מזבחך יעלה עולה, כי תתנהו לשם ולתהילה."
ישיבת ארץ ישראל – גאון יעקב
כ – 300 שנה לאחר חידוש הישוב היהודי בירושלים עקרה אליה ישיבת א"י מטבריה (מאה 10). ישיבה זו היא המשכה הישיר של הסנהדרין מימי בית שני. בראש הישיבה עמד ה"גאון" שהוא קיצור של "ראש ישיבת גאון יעקב". בעולם היהודי היו עוד שלש היררכיות כאלה בגולה בבבל והם: ישיבת סורא, ישיבת פומפדיתא וראש הגולה.
בין המרכז בא"י והמרכזים בגולה היו מחלוקות שהידועה והעיקרית בהם היתה המחלוקת בדבר לוח השנה, שכן הסמכות הבלעדית בנושא זה היתה בידי אנשי ישיבת א"י, ואנשי בבל לא קיבלו זאת.
בראש הישיבה עמדו שבעה אנשים: הגאון, אב בית דין, השלישי בחבורה עד השביעי בחבורה. בישיבה היו 70 איש שישבו ב – 7 שורות כשבראש כל שורה ישב "ראש כלה". הגאונות לא היתה נכס משפחתי (כמו בבבל) אם כי בדרך כלל הגאונים באו ממספר מצומצם של משפחות.
הישיבה והגאון למעשה ניהלו הן את החיים הדתיים והן את החיים הכלליים. בין תפקידיהם:
• ניהול הקהילות ומינוי מנהיגיהם.
• מינויים כמו דיינים, שוחטים, חזנים ומנהלנים.
• פתרון בעיות דתיות והלכתיות.
• הכרזה על לוח השנה.
• גבית מיסים, הן לתצרוכת חיצונית והן לתצרוכת פנימית.
• נישואין וגירושים.
• טיפול בנכסי העדה.
לירושלים הגיעו עולי רגלים בעיקר מארצות האיסלם (לא רק). חודש העליה העיקרי (לא הבלעדי) היה תשרי והעולים נהגו לסובב את העיר ולהתפלל ליד השערים. עליה זו חיזקה מאד את מעמדה של ישיבת ירושלים. מרכז ההתכנסות היה על הר הזיתים בהושענה רבא (כבר מתחילת התקופה המוסלמית). הטכס כלל 7 הקפות של ההר והתכנסות ליד אבן שארכה 10 אמות ורחבה 2 אמות. היא נקראה "כסא החזנים". היתה מסורת שמשם גלתה שכינה ולשם עתידה לשוב. וכתב הגאון שלמה בן יהודה (הגניזה הקהירית):
"הוא המקום אשר נתפלל בו בימות החגים מול היכל ה' ביום הושענה רבא ושם יברכו כל בית ישראל, מדינה ומדינה (עיר ועיר) קהילותיה, זקניה ונדיביה."
על ההר בהזדמנות זו בוצעו הכרזות:
1. מינויים בישיבה ובקהילות השונות.
2. הוענקו תארי כבוד לתומכי הישיבה ולמתרימים.
3. הכרזות הלוח: זמן החגים, אורך החדשים ועיבור השנה (אם היא מעוברת).
בגניזה נמצאה הדרכה לעולי רגל:
"בעלותך אל הר הזיתים (תעבור) על יד אבן שארכה י' אמות, רוחבה ב' אמות וגובהה ב' אמות, היא כסא החזנים והיא מוצבת במקום שעמד בו הכבוד ג' שנים וחצי על הר הזיתים, עד אשר חרבה ירושלים…. לשם ישוב הכבוד…."
בשנת 1073 עברה הישיבה לצור בעקבות הכיבוש הסלג'וקי שלא היה נוח לישיבה מה גם שבצור שלטו הפטימים והמצב הכלכלי שם היה משופר.

הקראים
הקראות היא זרם ביהדות שהתפתח בבבל החל מאמצע המאה ה – 8 כאשר המיסד היה ענן בן דוד. הקראות שוללת את התורה שבעל פה ומסתמכת על המקרא ופירושו לפי השכל הישר.
לירושלים התחילו להגיע קראים באמצע המאה ה – 9. מספר הפרשן הקראי סלמון בן ירוחם בן המאה ה – 10 בפרושו לספר תהילים:
"קמו…. הקראים והוסיפו לחקור בחריפות בספר האלוהים. אחר כך קמו אנשים מן המזרח ומן המערב, אשר היו עוד יותר דבקים בדת ובפרשנות הכתובים ובחוכמה, וישימו פניהם לשכון בירושלים, ויצאו מרווחתם ומארצות מולדתם וימאסו בעולם הזה. והלא הם יושבים עתה בירושלים עד אשר יבואו בעקבותיהם השארית."
הם קראו לעצמם "השושניים" וחלק מהם סיגל לעצמו בירושלים מנהגי אבלות וכינו עצמם "אבלי ציון". בין מנהגי האבלות היו למשל המנעות מאכילת בשר ושתית יין.
אחד ממפורסמי הקראים בירושלים נקרא דניאל אלקומסי וכך הוא כתב ועודד לעליה:
"והלא עמים מחוץ מישראל באים מארבע קצוות אל ירושלים כל חודש וכל שנה ליראת אלהים, ומה לכם אחינו ישראל (הקראים) כי אינכם עושים גם כדת עמי הארצות…. ואתם אחינו ישראל… שמעו אל ה', קומו ובואו אל ירושלים ונשובה אל ה', ואם לא תבואו כי אתם הומים ורצים אחר סחורותיכם, שלחו מכל עיר חמישה אנשים ומחייתם עימם.
ומלכות ישמעאל עוזרים תמיד לקראים לשמור כתורת משה ועלינו לברך אותם. עתה אתם בתוך מלכות ישמעאל והם אוהבים לשומרי חודש ביריח (כלומר הקראים כמו המוסלמים קובעים את החודש לפי מולד הירח) ולמה תראו מן הרבנין (יהודים שאינם קראים) ואלהים יעזרכם…. כי במלכות ישמעאל שבר ה' מטה רבנין מכם."
בירושלים חיו כ – 60 משפחות קראיות והיו להם ויכוחים וריבים עם היהודים הרבניים. האחרונים סרבו לתת להם מדרך רגל בשוק ומנעו מהם לפתוח איטליזים בגלל בעיות כשרות.
גם על לוח השנה היו ויכוחים, וקרא שיום שנקבע יום כיפור אצל הרבניים היה יום חול אצל הקראים, ולהפך.
הרבניים נהגו להכריז על הקראים חרם בהושענא רבא על הר הזיתים. הריב הגיע גם לאזני השלטונות שהתבקשו לתווך בין הניצים. הקראים בירושלים נעזרו בעשירי הקראים בקהיר שהיו להם מהלכים עם השלטונות הפטימים שם.
שכונתם של הקראים היתה מדרום להר הבית מחוץ לחומה, כאשר הרבניים גרו לידם בתוך תחום החומה, וזו הפרידה ביניהם.
פני העיר
ירושלים היתה מוקפת חומה שהיתה קיימת עוד מהתקופה הביזנטית, כלומר העיר הגיעה עד השילוח כאשר מדרום, החומה היתה חומת אאודוקיה הביזנטית. על הר הבית הוספו מבנים שהבולטים בהם היו : כיפת הסלע ומסגד אל אקצה. מדרום להר הבית שכנו ארמונות השלטון האומאים, אולם אלה נחרבו ברעש של 747 ולא נבנו מחדש. בשנת 1033 היתה רעידת אדמה חזקה בירושלים ובעקבותיה החליטו הפטימים, שהיו אז בשלטון, לא לחדש את חלקה הדרומי של העיר. אביא תאורים של העיר שנכתבו על ידי אל מוקדסי (מאה 10) ונאצר חוסרו (מאה 11).
וכתב אל מוקדסי:
"עיר הקודש, בית אל מקדס, ידועה גם בשמות איליה ואל בלאט. בין ערים פרובינציאליות אין גדולה מירושלים ואף בין ערי הבירה רבות אלו שקטנות ממנה. הקור והחום בה אינם מוגזמים ושלג יורד בה רק לעיתים רחוקות…. ממש כמו בגן העדן. בנייני עיר הקודש הם מאבן ולא תמצא בשום מקום מבנים יפים או איתנים יותר. כן לא תמצא בשום מקום אנשים צנועים יותר. המזונות מצויינים כאן. השווקים הם נקיים. המסגד (אל אקצא) הוא מן הגדולים ובשום מקום אחר אין אתרים קדושים רבים יותר. אשכולות הגפנים הם ענקיים ופירות השסק הטובים ביותר מצויים בעיר הקודש. רבים בירושלים החכמים והמלומדים ולכן מתגעגע אליה ליבו של כל בעל דעת. אין הזרים נעדרים מרחובותיה באף אחת מעונות השנה.
ירושלים הינה הנעימה שבמקומות במה שנוגע לאקלימה, וזאת מאחר שהקור בה אינו פוגם והחום אינו מזיק, ובקשר להיותה המעולה שבערים, האם ראה משהו מבנים משובחים או נאים יותר או מסגד שהינו יפה משלה? ובאשר להיות עיר הקודש הפורה מכולן בדברים הטובים, הרי האלהים….ריכז כאן את כל פירות העמקים, השפלה וההרים ואפילו את אלה מסוגים מנוגדים כמו התפוז (?) והשקד התמר והאגוז התאנה והבננה. גם החלב מצוי בשפע וכן הדבש והסוכר, ובקשר למעלתה של העיר! האם לא זהו המקום שבו יתאספו הכל ביום הדין? מכה ומדינה מעלותיהן עימנו, אך ביום הדין שתיהן תבאנה לירושלים….. ובאשר להיות ירושלים המרווחת שבערים, הרי כאן יתאסף (ביום הדין) כל אשר נברא – איזה מקום בעולם יכול להיות רב מידות כזה?" אך לירושלים יש גם מגרעות….. לא תמצא בתי מרחץ ציבוריים מלוכלכים מאלה שבעיר הקודש, ואף לא דמי כניסה אליהן שהם גבוהים יותר. החכמים הם מעטים, והנוצרים רבים, ואלה הם מחוסרי נימוס במקומות ציבוריים. באכסניות, המיסים הם כבדים. על כל מה שנמכר, ישנם זקיפים בכל שער, ואין מרשים למכור את המצרכים החיוניים פרט במקומות המיועדים לכך. בעיר זו אין עזר למדוכאים, מציקים לחלשים, ומקנאים בעשירים. אין מבקרים את מומחי המשפט, לחכמים אין כאן שם. כן אין מבקרים בבתי ספר, וזאת מאחר שלא מתקיימות הרצאות. בכל מקום העליונות בידי הנוצרים והיהודים והמסגד הוא ריק מקהל מתפללים ומעדת חכמים.
אין למצוא בירושלים מגרעת או חיסרון. אין שותים יין בציבור, ואין שכרות. אין בעיר בתי זונות, לא ציבוריים ולא פרטיים. גם התושבים ידועים בהיותם אדוקים וכנים. כשנודע פעם כי המושל שותה יין, בנו סביב ביתו חומה וכך מנעו את הגישה מבאי משתאותיו.
ירושלים קטנה ממכה וגדולה ממדינה. מעל לעיר ישנה מצודה שבצד אחד פונה אל מעלה הגבעה ובצד שני היא מוגנת על ידי חפיר. לירושלים יש 8 שערי ברזל: 1. שער צהיון (ציון). 2. שער א-תיה (שער מדבר התועים) 3. שער אל בלאט (הריצוף, החצר) 4. שער גוב ארמיה (בור ירמיהו) 5. שער סילוואן (שילוח) 6. שער אריחה (יריחו) 7. שער העמוד (שכם) 8. שער מיחראב דאוד (יפו של היום)".
וכתב נאצר אל חוסרו:
"ירושלים היא עיר היושבת על גבעה, ואין בה מים פרט לאלה היורדים ממטר. לכפרים מסביב יש מעינות מים אך לעיר הקודש אין מעינות. העיר סגורה סביב בחומות מגן המחוברות במלט, ויש לה שער ברזל. מסביב לעיר אין עצים כי הכל בנוי על סלעים. ירושלים היא עיר גדולה מאד, ובזמן ביקורי היא הכילה אוכלוסיה של כ – עשרים אלף גברים. יש לה שווקים גבוהים בנויים היטב ונקיים. כל הרחובות מרוצפים לוחות אבן, ובכל מקום שהיתה גבעה או מקום מוגבה, הורידו אותו ויישרו את השטח, כך שמיד שמתחיל הגשם לרדת כל המקום נשטף ומנוקה. ישנם בעיר בעלי מלאכה רבים, ולכל משלח יד יש שוק משלו."

יש לשים לב – עד שנת 1033 היתה השכונה היהודית מדרום להר הבית, ואחרי רעידת האדמה ניטש השטח מדרום להר הבית והשכונה עברה לצפונה של העיר.