שכונת מחנה ישראל

 

 

מתוך: "מאמרים על ירושלים" > "שכונות בירושלים"

 

שכונת מחנה ישראל

 

מבוא

 

שכונת מחנה ישראל הוקמה על ידי יוצאי המגרב (המערביים) באזור ממילא, והיא השכונה השניה שיצאה מחומות העיר העתיקה אחרי "משכנות שאננים". היוזם היה הרב דוד בן שמעון שכונה ה"צוף דב"ש" (דב"ש בראשי תיבות – דוד בן שמעון).

במאה ה – 19 גדלה העליה לירושלים וגם העדה המרוקאית לא היתה שונה מהאחרות. להגברת העליה של עדה זו היו גם סיבות יחודיות:
1. המלך עבד אל רחמן הישאם שמלך במרוקו בשנים 1822 – 1859 פטר ממיסים את העולים לירושלים, לעומת מהגרים אחרים שחויבו במס.
2. פרעות ביהודי מרוקו שבאו בעקבות המרד בצרפתים ששלטו אז בארץ זו.
3. ציפיות משיחיות שבאו בעקבות השמועות על יהודים הנכנסים ויוצאים בחפשיות מארמונותיהם של מלכים ושליטים (כמו מונטיפיורי ורוטשילד).
4. תחבורה נוחה יחסית ושמועות על סובלנות דתית בארץ הקודש.
העדה בעיר העתיקה גדלה אבל נחשבה לעדה העניה ביותר ולא מעטים מבניה פשטו יד.

הרצון לצאת מהעיר העתיקה היה משותף גם לעדות אחרות, אבל לעדה המוגרבית היו גם סיבות משלה:
1. הדוחק, החולי והצפיפות בעיר העתיקה.
2. הרצון למצוא פתרון לעדה העניה ביותר.
3. הפחד מהיציאה אל מחוץ לחומות פחת בעקבות הקמת משכנות שאננים.
4. השאיפה לעצמאות עדתית וניתוק מהעדה הספרדית המחבקת וחונקת.
5. היתה אישיות שאירגנה את היציאה הזו (הרב דוד בן שמעון).
העדה המערבית היתה חלק מהעדה הספרדית הכוללת, תחת הנהגתו של החכם באשי, אבל היא נבדלה ממנה:
1. שפת הדיבור היתה ערבית מרוקאית ולא לדינו.
2. נתינות המוצא צרפתית ולא עותומנית.
3. מנהגים ונוסח תפילה שונה.
4. יחס ספרדי מתנשא.
הם הרגישו מופלים ובעיקר באשר לכספי החלוקה שלא ניתנו להם באופן הוגן לדעתם, ולכן רצו להפרד, ולא רק בנושא איסוף דמי החלוקה וחלוקתם אלא גם בנושאים אחרים כמו שחיטה, קבורה וכד'.
בשנת 1854 עלה לארץ הרב דוד בן שמעון והוא בן 28 וכבר נחשב לאישיות תורנית חשובה. בעקבותיו עלו גם מתלמידיו. בראותו את מצבם העגום של בני עדתו נרתם לעזרתם והקים כמה מפעלים לטובתם: הוא הקים שני בתי כנסת בשולי הרובע היהודי, ברובע המוסלמי ברחוב מעלה חלאדיה הקים בית קהילה ובו תלמוד תורה, בית מדרש, מרכז סיוע לעניים ובו גם חדרי מגורים.
פעולה חשובה מאד מבחינתו היתה היפרדות חלקית מהעדה הספרדית וחתימה על הסכם שמשחרר קצת את העדה המערבית מהתלות בעדת האם.
להלן מספר דוגמאות כלליות מההסכם:
1. נעשה הסכם בדבר חלוקת הכספים, הן אלה שבאו ממרוקו והן אלה שבאו ממקומות אחרים.
2. הותר למערביים לשלוח שד"רים באישור הספרדים.
3. מונה ראש אב בית דין מערבי – הראשון היה הרב דוד בן שמעון.
4. בענייני הלכה וייצוג פנו ל"ראשון לציון" לאישורו.
5. הוקמה הנהגה לקהילה ובראשה ועד של 7 אנשים.

 

שכונת מחנה ישראל

 

שלב א' – 1864 – 1866
בשלב ראשון נקנו קרקעות באזור ממילא והוקמו בתים בסיוע עשירי העדה בארץ ובחו"ל. באזור זה רוב הקרקעות היו שייכות ליוונים אורתודוכסים. מתוך תעודות עולה שהיו שם גם שטחים שהיו שייכים לעשירי העדה המערבית וכנראה שכל אחד מהם תרם חלקה קטנה שביחד הצטברו לחלקה בת 4 דונם עליה יכלו להקים שכונה קטנה.
להלן תעודה קנית קרקעות משנת 1866:
"לצד דרום (של בריכת ממילא) יש חצר בנויה וגינה ידועה להערל יורייאי, ולמעלה מהחצר הנזכרת קנו שדה אחד החכם המופלג כהרב ר' מכלוף זירגואל ישמרו צורו וגואלו, והחכם המופלג….. מערבי ה' יחייהו וישמרהו, ובחרו חלקם וכל אחד בנה בתים בחלקו, ונשאר לכל אחד גם כן שדה פנוי בלי בניין כידוע. והחכם ר' אליהו עזרא ה' יחייהו וישמרהו הנזכר מכר מהשדה הנשאר לו פנוי חתיכה אחת להחכם המופלג כהרב ר' ניסים גוזיז הי"ו בן החכם המופלג כהרב ר' שבתאי המכונה מירקאדו גוזיז מנוחתו עדן."
על תקופה זו כתב עיתון "הלבנון" (ט"ז סיוון תרכ"ו גיליון 11 – (1966):
"בעבור שמעו אחינו בירושלים כי עם לבב השר משה מונטיפיורי הי"ו לבנות עוד בתים מחוץ לעיר, קנו בעת ההיא רבים מבני המערביים חלקת שדה במגרש העיר ויבנו למו בתים וגם בית כנסת, כי עתה יגדל היישוב מאחינו בכרם משה, גם שאר אחינו שיתיישבו מחוץ לחומה לא יפחדו מפני המזיקים גם בלילה."

שלב ב' – 1866 – 1914
שלב זה הוא השלב של התבססות השכונה.
הרדב"ש (ר' דוד בן שמעון) בנה את השכונה עבור עניי הכולל המערבי מכספים שגייס בחו"ל על ידי שד"רים וגם בתרומות עשירי העדה בארץ. גם אחרי מותו בשנת 1880 כשהוא בן 54 בלבד, המשיך התהליך ונבנו עוד בתים על האדמות שהיו ברשותם.
וכתב עיתון "הלבנון" (ה' אלול תרכ"ט גיליון 32 (1869):
"אחינו קהילה קדושה המערביים מאפריקה ובראשם הרב המובהק והצדיק מורנו הרב דוד בן שמעון נרו יאיר, קנו חרבה אחת מחרבות ירושלים ובעזרת נדיבי אחינו בני ישראל מחו"ל…… והנה בונים שם חדרים תחתיים ושניים להכנסת אורחים ותלמוד תורה כי רבו המערביים הבאים ממרוקו לשמע שווא אשר ישמעו כי תכונן ציון בבניין האדמה, והמה מתבוססים בדמי נפשם בקרב חוצות. ברוך ה' אשר לא השבית היום גואל מירושלים."
ב"לוח ארץ ישראל" תרנ"ח (1898) כתב לונץ:
"הרהיבו אחדים מבני עדת המערביים לעשות את הצעד הראשון ולהעתיק את מעונם מחוץ לחומת העיר…….. והשכונה הזאת אשר היא כעת קטנה שבכל השכונות, פתחה פתח להשכונות הבאות אחריה….. בשכונה 30 בתי דירות."

שלב ג' – 1918 – 1948
זהו השלב בין מלחמת העולם הראשונה ומלחמת השחרור – תקופה של מאורעות.
אחרי מלחמת העולם הראשונה גרו בשכונה מערביים לצד נוצרים. בתקופה זו שלטו בארץ הבריטים ובזמני המאורעות היתה "מחנה ישראל" כעין שכונת ספר.
השכונה נעזבה על ידי תושביה פעמיים במהלך התקופה בגלל פרעות, חבלות וגנבות.
הבתים החלו להתבלות ובשנות ה – 30 נערכו בשכונה שיפוצים, וכתב פנחס גרייבסקי בספר הישוב:
"לפני חמש שנים (1935) נבנו הבתים מחדש על ידי ועד עדת המערביים והם נראים כעת ביפים הפנימי והחיצוני ברחוב המרכזי של העיר – רחוב יוליאן (רחוב דוד)."
שלב ד' – אחרי מלחמת השחרור
הנוצרים ברובם המוחלט עזבו את האזור במלחמת השחרור, והשכונה הפכה לשכונת ספר שכן הגבול בין ישראל וירדן עבר לידה. כמו שאר שכונות הספר היא אוכלסה על ידי מפונים ועולים חדשים ומצבה התדרדר. גם מלחמת ששת הימים לא סייעה לשכונה והיא המשיכה להיות שכונת עוני.
בשנות ה – 90 הוקם על חלקה של השכונה בית גשר תוך שמירת כמה אלמנטים אדריכליים מן השכונה המקורית אותם אפשר לראות בתוך הבניין.
בשנים האחרונות עם פיתוח האזור הפכה השכונה לאזור יוקרה שיתפתח עוד יותר עם השלמתו של המלון הסמוך – "וולדורף אסטוריה" שמוקם על שרידי מלון "פאלאס הוטל" מתקופת המנדט.
בית הכולל שבמרכז השכונה שינה פניו והיום הוא "מרכז עולמי למורשת צפון אפריקה". בבניין הושקעו כספים רבים והובאו אמנים ממרוקו כדי ששוות לו חזות מרוקאית .  ביקור יש לתאם בטלפון – 02-6235811.
בעת כתיבת מאמר זה (מאי 2013) נעשים עבודות שבסיומן השכונה תשנה פניה לחלוטין לקראת השנים הבאות.
כאמור לעיל שכונת "מחנה ישראל" היתה השכונה השניה שיצאה אל מחוץ לחומה ולמרות זאת היא כמעט שאינה ידועה, ובודאי שאינה מפורסמת כמו "נחלת שבעה" שהיתה השכונה השלישית. את התופעה מסביר ההסטוריון בן ציון גת בספרו "הישוב היהודי בארץ ישראל 1840 – 1881":
" השכונה מחנה ישראל היא הראשונה שנוסדה על ידי בני ירושלים עצמם ולא בידי נדיבים מחוץ לארץ. מקובל בציבור הירושלמי לחשוב את שכונת נחלת שבעה כהראשונה בפעולות השיכון העצמיות של בני ירושלים, והנחתם של כותבי תולדות הישוב לעיתים "הכל תלוי במזל" מתאימה גם לכאן. מזלה של נחלת שבעה הוא שנוסדה על ידי תקיפי העדה האשכנזית שבניהם ובני בניהם מעלים את מעשי אבותיהם על נס ותובעים להם זכות הראשוניות, ומזלה הרע של השכונה השניה, הראשונה לפעולות השיכון העצמיות, הוא שנוסדה על ידי בני העדה העניה והנחשלת ביותר בירושלים של אותם ימים, העדה המערבית"
חצר לורנצו – רחוב אגרון 24
עדות להיסטוריה הערבית בממילא אפשר לראות בחצר לורנצו. מדובר על חצר ובה שני בתים משני צידיה. הבית הפנימי נבנה בשלהי המאה ה – 19 על ידי משפחת לורנצו הערבית-נוצרית. אבי המשפחה היה רוקח בעיר העתיקה התגורר בחצר. הבית החיצוני שנמצא ליד הכביש נבנה בשנות ה – 30 למטרות השכרה. בבית הפנימי גרה משפחת לורנצו וכן עוד משפחות ערביות, ובבית החיצוני גרו יהודים וערבים בשכנות. בבניין גרו משפחות עשירות ולפי עדותו של אהרן מרקביץ שגר בבניין החיצוני כבר לפני כ – 60 שנה היו בבית פעמונים עם חוטים לצורך קריאה למשרתים.
על גג הבית הפנימי אפשר לראות עד היום את פסל המדונה – עדות להיסטוריה הנוצרית של דיירי הבית.
במלחמת השחרור עזבה משפחת לורנצו ונשארה רק הבת – עפיפי לורנצו, רווקה שהחליטה להשאר כדי לשמור על רכושה של המשפחה. היא גרה בביתה והשכירה דירות בחצר וטיפחה את הגינה. עפיפי נפטרה בשנת 1956.
הרכוש עבר לידי מדינת ישראל וחברת עמידר. עד שנת 1979 המדיניות באזור היתה מדיניות ממשלות המערך ולפיה הדירות לא ימכרו לדיירים שכן האזור יתפתח ויהפוך לאזור יוקרה. כאשר הליכוד עלה לשילטון השתנתה המדיניות, הוחלט לשמר את החצר ולמכור את הדירות לדיירים, בתנאי שכולם יקנו. בסופו של דבר הבניין החיצוני נמכר לדייריו והבניין הפנימי שדייריו היו מעוטי יכולת נמכר לקבלן מזרחי שמשכיר את הדירות עד היום.
בדירת משפחת לורנצו לשעבר גר ישראל וולטוך מותיקי נהגי מגן דוד אדום בירושלים. הוא מצהיר שלא יתן לאדם לגעת בפסל המדונה כל עוד הוא חי, ואת זה הוא אומר בעקבות נסיונות חרדיים להוריד את הפסל.