שנלר ובית היתומים הסורי

דף הבית » שנלר ובית היתומים הסורי

הבית הפך לתחנת מעבר למיסיונרים שויצריים שנועדו להישלח לחבש ולטמפלרים שבאו לבדוק אפשרות של התישבות, אבל הבית היה קטן מידי עבור הפעילות שהתבצעה בו. (שני חדרים מעל קומת מסד).
בסתיו 1860 חילץ שנלר תשעה ילדים – פליטים נוצרים מלבנון מהפרעות שפרעו המוסלמים והדרוזים באוכלוסיה הנוצרית. ב – 11/11/1860 נפתח רישמית בירושלים "בית היתומים הסורי" שסיסמתו היתה "דבר האל ועבודה".
מצע המוסד כלל שלשה שלבים:
1. בית ספר יסודי לגילאים 6 – 14. בסוף התקופה יערך טכס בכנסיה בו יצטרפו הבוגרים לקהילה הפרוטסטנטית בירושלים. (קונפירמציה – טכס קבלה לנצרות)
2. לימוד מקצוע במסגרת 4 שנתית ב – 13 תחומים.
3. התישבות במקומות שונים ויסוד ארגון צעירים אוונגלי באותם מקומות.
על תפיסתו החינוכית כתב שנלר: (מתוך "לקורות בית היתומים הסורי" – נפתלי טלמן – ספר זאב וילנאי)
" המטרה שעלינו לשאוף אליה בכל כוחנו ומרצנו היא לשנות את תושבי המקום ברוח הכתובים. לא נשיג מטרה זו על ידי הוראה בלבד, אלא בראש ובראשונה על ידי עבודה…… לשם מה נלמד את הילדים אם לא נביא אותם למצב שיוכלו אחר כך להשתכר למחייתם. כלום נחנך אותם לקבצנים מלומדים? לשם מה נלמד אותם את הכרת כתבי הקודש ולימודי הדת? האם עלינו לחנך פטפטנים מאמינים ועצלנים? לכן קבענו לעצמנו שאף חניך לא יעזוב את ביתנו לפני תום השנה ה – 18 לחייו. לו היו מבטלים את העבודה ואת ההכשרה המקצועית בתכנית החינוך שלנו היינו סוגרים את בית היתומים. אנו יודעים שאנו פועלים בניגוד למוסכמות."
תחנת המיסיון הפכה לפנימיה חינוכית והורחבה. הוקמו בה כיתות, חדר אוכל, חדרי שינה ושירותים, וכן הוקמה חומת הגנה.
בשנת 1865 היכתה בירושלים מגפת חולירע ושנלר החליט לפתוח את המוסד לנזקקים חדשים. תוך שנתיים הגיע מספר החניכים ל – 60 והבנין הורחב.
בינתיים נולד לבני הזוג שנלר בן הזקונים שלהם – יוהנס.
המוסד התקיים בשנותיו הראשונות מתרומות שהגיעו הן מבחוץ והן מגורמים נוצריים מקומיים.
בתחילת שנות ה – 70 שוב גדל המוסד והגיע ל – 70 חניכים. בשנים אלה נפרצה דרך המחברת את המוסד עם רחוב יפו (רחוב תחכמוני).
ליד הדרך הוקמה (1873) נקודת התישבות יהודית בדמותו של בית קטן ושטח נטוע לידו (תחילתה של שכונת "כרם") שהוקמה ביזמתו של היהודי – משה גראף.
באותם שנים נכנסו ענפים חקלאיים חדשים לבית הספר – גידול חיטה וכרם ומשק חי.
בשנת 1878 היה רעב בירושלים בגלל מכת הארבה. רעב זה הביא בעקבותיו מגפות, וחניכים במוסד מתו. בשביל שנלר היתה זו סיבה להגדיל את המוסד, הן בחניכים והן בבניה.
בשנת 1879 היו במוסד 140 תושבים מהם 123 חניכים.
בשנת 1880/1 נבנתה הקומה השלישית במבנה המרכזי ועוצבה חזית הבנין.
בשנת 1885 ביום הולדתו של הקיסר נחנכו פעמונים חדשים בחזית על גבי המגדל.
בשנת 1890 הוקם אולם התפילה.

המוסד בשלב זה הכיל בנין גדול ובולט שהאדיר את הנוכחות האירופאית בירושלים, וביחוד זו הגרמנית. מסביב היו 400 דונם קרקעות מעובדים. כן היו במקום 25 בורות מים שהכילו 1200 קוב. ליד שער יפו הקים שנלר 6 דוכנים למכירת התוצרת שלו.
בשנת 1889 עבר מרכז האגודה של המוסד משוויץ לשטוטגרט שבגרמניה ומשם בשנת 1891 עבר לקלן. בשנת 1894 הפכה האגודה לממלכתית ומוכרת. האגודה נקראה "האגודה האוונגלית למען בית היתומים הסורי בירושלים."
בין הפעולות של שנלר היתה יצירת קשר עם המוסד החינוכי נוצרי לבנות "תליטא קומי" כדי לעודד נישואי נערים מהמוסד עם נערות פרוטסטנטיות.
משנת 1900 נפתח המוסד גם לבנות.
הרעיון של חיתון צעירים פרוטסטנטיים עלה שוב והוחלט להקים התישבות פרוטסטנטית של בוגרי המוסד על אדמות שנרכשו על ידי לודויג שנלר. וכך נכתב ברבעון המוסד:
"עלינו להתחיל את מפעל ההתישבות שהיה בתכנון זמן רב! עכשיו יש להתחיל! עלינו לבנות בתים קטנים, להקיף כל אחד בגינה, ולהושיב בתוכם משפחות , לאפשר לתת להם מקדמות לביסוס מקצועי עד שיעמדו על רגליהן ויוכלו להחזירן. כמה משובבת המחשבה שילדיהן יוולדו כנוצרים חברי הקהילה האוונגלית !!! "
בשנת 1892 הוקמה חומה חדשה שגובהה 4 מטרים שתחמה שטח של 14 דונם.
בשנת 1893 נבנה בית האנספקטור (המפקח) עבור משפחת תיאודור שנלר. הבית היה בית המגורים הפרטי הראשון במתחם.

ב – 18/10/1896 נפטר לודויג שנלר ואת המוסד ניהל בנו תיאודור. הבן השני – לודויג שימש יושב ראש האגודה בגרמניה משנת 1901.
ההחלטה להקים התישבות בירושלים, גרמה לבניה של 25 מבנים, הן בתוך המתחם והן ברחוב מחוצה לו (שרי ישראל) משנת 1895 ועד שנת 1914.
בשנים אלו של סוף המאה ה – 19 ותחילת המאה ה – 20 , הוקמו חדר אוכל גדול, מגדל שירותים (שאיננו) והוקם האגף הארמני (1897) אליו הוכנסו יתומים שחולצו מהפרעות שהיו שם. כן הוקמו מבני רחצה עם מים חיים, מכבסת קיטור, סדנאות וטחנת קמח.
בשנת 1898 ביקר במוסד הקיסר הגרמני וילהלם השני שביקר אז בירושלים לרגל חנוכת כנסית הגואל הלותרנית-גרמנית.
כתפיסה פדגוגית חדשה הוחלט על הקמת שש משפחות רב גיליות שבכל אחת כ – 30 ילדים. בראש כל קבוצה מדריך מבוגר שבא מגרמניה, ולכל משפחה דירת מגורים מאובזרת. לצורך זה הוקם בשנת 1900 אגף משפחות בקצה המבנה הראשי. שנת השלמת הבניה (1900) רשומה על המגדל באגף זה ולידה תאריך תחילת ההתנחלות (1856). במתחם המשפחות הוקמה מעלית שירות להספקת ארוחות חמות לדירות. על הגג הותקן מיכל מים גדול שממנו הגיעו המים בגרויטציה לכל המתחם.
בבשנת 1903 נחנך מעון לעיורים (מערכת חינוך לעיורים פעלה במתחם כבר משנת 1882), ובו בין 40 – 50 חניכים, בנים ובנות. בחזית המבנה שלטי הנצחה לתורם – הרוזן פון מיניך מדרזדן. על ראש המבנה הוקם בשנת 1909 מגדל ובו פעמון קטן.

המפעלים המשיכו להתרחב וגם הבניה שמחוץ לחומות התפתחה:
מול המוסד הוקמו בתים ועליהם שמות כמו:
ארפפינגן – כפר הולדתו של שנלר בוירטמברג.
שטוטגרט – מקום מושבה הראשון של המושבה בגרמניה.
כן הוקמו בית: קלן, המבורג, מינכן.
בשנת 1905 החלו להציע לבוגרים תעודת גמר ודיפלומה מגרמניה.
בשנת 1906 הוקם בית השוליות "פטרסבורג" מכספים שהגיעו מקהילה זו שברוסיה.

בשנת 1907 הוקמה אכסנית אורחים שנקראה "האלה על (הנהר) זאלה"

המוסד המשיך להתפתח והגיע ל – 300 חניכים.

בשנת 1906 הוחלט על הקמת בית חרושת ללבנים ורעפים שהוקם תוך שנתיים וייצר 250,000 רעפים ו – 1,000,000 לבנים בשנה.
על המפעל לרעפים כתב נפתלי טלמן (" לקורות בית היתומים הסורי"):
"למעשה לא היה זה מקום לימוד, אלא מפעל שנועד לספק רעפים לצרכים מקומיים ולמכירה. בקיץ הועסקו בו כ – 80 איש, לרוב פלחים מכפרי הסביבה. הספקת חמרי הגלם הלכה וקשתה עם הזמן. כאשר נוצל מלאי החימר בסביבה הקרובה היה צורך לרכוש שטחי טין ובורת חימר חדשים, שהיו מרוחקים 4 ק"מ מהמוסד. השטח ליד הקסטל התאים למטרה זו, אך הוא היה מרוחק כדי 9 ק"מ. הדרך היתה קשה והיה הכרח להשתמש במשאיות (שנות ה – 20 וה – 30). הצורך בהבאת פחמים לתנורי הצריפה ייקר את מחיר הרעפים פי שלשה או ארבעה מאשר בגרמניה. העובדה שבכל זאת מצאה הסחורה קונים, נבעה מכך שלא היתה תחרות בענף זה, וכן משום שהרעפים הצרפתיים היו יקרים יותר בשל עלות ההובלה והמכס… "
בשנת 1909 הוקמו עוד שלשה בתי מגורים ברחוב, שנקראו: יהודה, שומרון , גליל.
בתוך המתחם בשנה זו הוקם מרכז ניהול של הקומפלקס התעשייתי.

בשנת 1910 הוקם בית מלבנים אדומות (הבית האדום) עבור מנהל התנור של המפעלים. בית זה נקרא "בית פלבאך" על שם עיירה בוירטמברג.

ב – 12/6/1910 עלה הבנין הראשי באש. אז הוקמה בגרמניה מערכת גביה גדולה והבנין שוקם תוך חצי שנה. במסגרת זו הוקם מגדל פעמונים מאבן עם כיפת מתכת בסגנון ניאו – ברוקי. מגרמניה הובאו שלשה פעמונים חדשים שצלילם הותאם להרמוניה הצלילית של כנסית הגואל וה"אוגוסטה ויקטוריה", כדי שקולה של גרמניה יבלוט על פני העיר.
כאמור מול הכניסה היו בתי שני בתים : ארפפינגן ושטוטגרט, שאוחדו לפעוטון שטוטגרט. המקום שימש גם כמועדון תרבות.
בשנת 1912 נבנה בתוך המתחם בית משפחה עבור התעשיין פרידריך דאואר מקורנטאל שבוירטמברג שהוזמן לנהל את התעשיות וגם שימש כמנהל שותף לתיאודור שנלר. המבנה נחנך בשנת 1913 ונקרא בית קורנטאל. בפינתו היה מגדל אבן רבוע ולכן נקרא גם בית הצריח. על המגדל תוכנן כיפת עץ מחודדת שתתרום לנוף המגדלים של המתחם, אבל בסופו של דבר הוצב עליה מיכל מים.

בשנת 1913 הוקם ליד בית הצריח מעון מתלמדים ל – 70 חניכים שנקרא "בית השוליות". היו בו אולמות שינה, חדר אוכל, חדרי לימוד ודירה לאב הבית.

ערב מלחמת העולם הראשונה היו במתחם:
600 דונם אדמה, 23,000 מטרים בנויים, כנסיה, פנימיה לנערים , נערות ועוורים, גן ילדים, בי'ס יסודי עממי, סמינריון למורים ופרחי כהונה, בי"ס מקצועי, בי"ס ערב, מרכז נוער קהילתי ערבי, מרכז סדנאות ובתי מלאכה, מעונות למתלמדים ושוליות, אכסניה לתיירים, 7 בתי מגורים ל – 15 משפחות, בתי מנהלה ומרכז חקלאי.

מבחינת המפעלים ובתי הכשרה היו:
בית חרושת ללבנים ורעפים – סיפק את תוצרתו לכל מרחב ההר.
בית דפוס – ספרי תפילה, עתונים ופרסומים.
נגריה – לבניה וריהוט.
מתפרה – לחניכים ובגדי אפנה למזמינים.
סנדלריה – לחניכים וגם נעליים עדינות ואלגנטיות.
מסגריה – להזמנות בעיר ובמוסד.
קדריה – כלי חרס ביתיים והתקנת קמינים.
עגלת ביוב – עם מנוע לריקון בורות ספיגה.
מאפיה – בעיקר לתצרוכת מקומית.
וכו'……………….

גם מקצועות עיוניים נלמדו בבית הספר והיתה בו מגמה עיונית ברמה גבוהה.

במוסד היתה גם תזמורת כלי נשיפה בת 20 נגנים שהיתה היחידה בעיר.
משך 50 שנותיו הראשונות (עד 1910) עברו את המוסד 1200 חניכים.
בשנת 1910 ניטע בקרבת המוסד "יער האחים" שיותר מאוחר שכן בו גן החיות התנ"כי.
ליד נצר סירני היתה למוסד חוה ובה 9,000 דונם. הרעיון היה להקים בי"ס חקלאי, אבל זה לא יצא לפועל. במלחמת העולם הראשונה השטח הזה עזר למוסד להתקיים.
אחרי מלחמת העולם הראשונה בשנות ה – 20 וה – 30 של המאה ה – 20 ניסו המוסדות הציוניים לרכוש את המתחם מידי הגרמנים אבל הערבים סיקלו את הנסיונות האלו.
יהודי גרמניה שעלו בשנות ה – 30 שוב ניסו לקנות את המתחם כדי לבנות "רחביה חדשה" ואף הגיעו להסכם בראשי תבות עם הלותרנים שהמקום לא היה נוח להם בגלל השכונות היהודיות המקיפות אותו. הם העדיפו את בית ג'אלה או בית לחם, אבל שוב הערבים הפעילו לחץ בעזרת ידידיהם הטמפלרים והקניה בוטלה.
הערבים ובראשם חאג' אמין אל חוסייני גם הם ניסו לקנות את המתחם כדי להקים אוניברסיטה ערבית,אבל האנגלים טירפדו את הרעיון בחששם ממוקד ערבי בלב השכונות היהודיות.
בתקופת המנדט (שנות ה – 20) נבנה במתחם איזור בתי מלאכה והיו בו: נגריה, מסגריה, סנדלריה וכד'.

בשנת 1934 הוקם מבנה מיוחד עבור הבנות.

עם פרוץ מלחמת העולם השניה בשנת 1939 נפסקה הפעילות של המוסד והבריטים החרימו את המקום, והמורים הגרמנים חזרו למולדתם. הבריטים הקימו שם מחנה צבאי.
ב – 12/3/1947 התקיף האצ"ל את הבסיס במסגרת פעילותם נגד איזורי הבטחון הבריטיים (שנלר היה אזור בטחון ד'). במתקפה זו כיתת החבלנים הצליחה לחדור אל תוך המחנה, להניח את המוקשים ולצאת בשלום. מן ההתפוצצות נהרס אחד הבניינים; אחד החיילים הבריטים נהרג ו-8 נפצעו.
המחנה הועבר לידי חטיבת עציוני הירושלמית במרץ 1948, וכשהוקם צה"ל הועבר המחנה לרשותו והיה למחנה החשוב ביותר בירושלים. עם הקמת מחנה "כפיר" של פיקוד מרכז ירד מחנה שנלר מגדולתו.
כיום הצבא כבר לא נמצא במקום והוא אמור להמסר לחסידות גור לבנית שכונה תוך שמירה על הבתים המוגנים.
נספח – המבנה המרכזי
תחילתו של המבנה הראשי הוא בבית ההתנחלות של הזוג שנלר שהוקם בשנת 1856.
בסוף, לאחר בנית התוספות הגיע המבנה ל – 4,700 מטר מרובע שהשתרעו על פני שלש קומות ושתי חצרות פנימיות. האחורית יועדה לדירות עבור המשפחתונים (ראו לעיל), האגף הצפון מזרחי יועד לילדים הארמנים פליטי הרדיפות התורכיות. בשאר המבנה היו כיתות הלימוד, חדרי שינה, מטבח וחדר אוכל וכנסיה.
בצד הצפוני של המבנה בחצר הפנימית היה פיר מדרגות ועליו שני תאריכים: 1856 – תחילת ההתנחלות, 1900 – סיום בנית המתחם.
בשנת 1910 היתה שריפה גדולה, והמגדל הבולט בחזית נבנה במסגרת עבודות השיקום שלאחר השריפה.

קוריוז
ה"שכונה" בה הוסרט הסרט "אושפיזין" של שולי ראנד שעלה לאקרנים בשנת 2004 היא למעשה המבנה המרכזי בשנלר ולא שכונה חרדית.  סוכתו של גיבור הסרט היתה בחצר זו.