שכונת נחלת ציון

 

מתוך: "מאמרים על ירושלים" > "שכונות בירושלים"

 

שכונת נחלת ציון

 

שכונת נחלת ציון נמצאת האזור ה"נחלאות" בירושלים קרוב לרחוב בצלאל.
אדמות שכונת נחלת ציון נקנו בשנת 1891 מערביי ליפתא ביזמתו של אברהם (אלברט) ענתבי מנהל מוסדות כי"ח בירושלים. בשנת תרנ"ג (1893) החלו בני העדה החלבית שנקראה "ארם צובא" לבנות את בתיהם בסיוע הלוואות נוחות שקיבלו מכי"ח.
וכתב לונץ בלוח א"י תרנ"ח (1898):
"נחלת ציון נוסדה מחברת מסחר בשנת תרנ"ג. מספר בתיה 40."
הכוונה ב"חברת מסחר" היא שהבתים נבנו למטרות רווח.
מרכז השכונה הוא רחוב באר שבע שנקרא בעבר רחוב בית אל.
אלברט ענתבי נולד בדמשק והתחנך במוסדות כי"ח בפריז. הוא הגיע לירושלים בשנת 1896 ושימש כעוזרו של ניסים בכר מייסד ומנהל כי"ח בירושלים. בשנת 1897 הפך למנהל כי"ח והחליף את ניסים בכר שעבר לניו יורק.
הוא שימש גם נציג יק"א בירושלים. (יק"א – חברה להתישבות יהודית שהוקמה על ידי הברון הירש בשנת 1891 ופעלה לישוב יהודים באמריקה. משנת 1897 סייעה למושבות בארץ ישראל. בשנת 1899 העביר הברון רוטשילד את ניהול מושבותיו ליק"א)

ענתבי עסק בפעילות ציבורית רחבת היקף כמו סיוע לבעלי מלאכה ופועלים, רכישת אדמות ושתדלנות אצל השלטונות התורכיים. הוא שלט בשפה התורכית והכיר את המנטליות התורכית, ולכן קשר קשרים רבים עם הצמרת התורכית בארץ. בתור שכזה היו לו הרבה ידידים אבל גם הרבה אויבים ויש שכינוהו הפאשה הקטן של ירושלים.
בעזרת יק"א סייע ענתבי לפועלים ואמנים עניים להשתכן בנחלת ציון והם שילמו את חובם בתשלומים נמוכים לאורך זמן.
על ענתבי מספר דוד סיטון בספרו "סיפורה של שכונה":
"משפחות דלות ומחוסרות כל לעשרות עלו לארץ, והוא העניק להם בתים….. , ובכל שנה שילמו פרוטות, וכיום בעלי בתים הם…….
סניור ענתבי היה ממש כמו שר, שלט ועשה כלבבו, התהלך בין "פחות" ווזירים כהתהלך בין ידידים…. לשונו דיברה צחות, ודיה מילה שתצא מפיו, ודרישתו התמלאה. אומרים אפילו שאיש סודו של ג'מאל פחה היה…… ג'מאל פחה העריץ התהלך עימדו כעם רע ומודע, היטה אוזן לדבריו ולעצותיו……. אולם לבסוף באה שעה שחורה גם על סניור ענתבי. ג'מאל פחה שחשד בכל בעל מוח כי חותר הוא תחתיו, גזר גם עליו בימי המלחמה גזירת גלות, שם (באיסטנבול) חלה במחלה קשה ומת."
(ג'מאל פחה – היה איש צבא ומדינאי טורקי, מתכנן רצח העם הארמני, שליט מחוז (וילאייט) סוריה (שכלל את ארץ ישראל המערבית, לבנון, עבר הירדן וחג'אז) מטעם האימפריה העות'מאנית בזמן מלחמת העולם הראשונה.)

על ההתישבות בנחלת ציון סיפרה סבתא ג'נטיל אשתו של חכם יוסף (דוד סיטון – "סיפורה של שכונה"):
" יצאתי לבקר יחד עם סבא יוסף את המגרש שעליו החליט להקים את ביתינו….. הימים היו ימי אביב ירושלמי. השדות כוסו בירק והכל שפע שמחה. נוסעים ונוסעים ללא הפוגה (מהעיר העתיקה) . עברנו את נחלת שבעה והגענו לאבן ישראל ואחר כך נעצרנו ליד הבנין הגדול של "לה שקולה די אליאנס" (בי"ס אליאנס שבמקומו עומד היום בנין כלל). כשהגענו למחנה יהודה וירדנו מן המרכבה, החילונו לקפץ ולדלג מסלע לסלע ובין הדרדרים. שירכנו דרכנו שעה ארוכה עד שהגענו למקום. היה זה שדה רחב ידיים, פה ושם היו פזורים מספר בתים…. שכונה זו נודעה בשם שכונת החלבים מאחר שיהודים שעלו לירושלים מחלב הקימו שורה של בתים בשכונה והשתכנו בהם. בין המשפחות האלה היו משפחות: עדס, הדאיה, לניאדו, בטיש ושומר. משפחת עדס היתה עתירת נכסים נגשה מיד להקים בית כנסת מפואר….. (על בית כנסת זה מאמר "בית כנסת עדס") לגאולה שלמה זכינו כשניגש מוסיו אלברט ענתבי להקמת שני טורים של בתים….. תוך שנה שנתיים הפכה השכונה למרכז ישוב יהודי גדול. תנאי הרכישה היו נוחים. קנו פנקס והיו משלמים את התמורה בתשלומים חדשיים."

על החינוך בשכונה מספר יצחק שפירא בספרו "ירושלים מחוץ לחומה" (בערך 1948):
"נמצאים בה למעלה מ – 500 בית…… קיימים בה כ – 20 בתי כנסת ושישה תלמודי תורה. עשרות מלמדים מרביצים תורה למאות ילדי ישראל. אך קרני הפדגוגיה טרם חדרו אליהם, ובתי האולפנא הללו יכולים לשמש כבתי נכות חיים. כמו למשל תלמוד תורה "בית יוסף" ב – "נחלת ציון". כשהינך מציץ פנימה תתגלה לפניך תמונה מעניינת: חדר גדול שמסביב קירותיו יושבים צפופים כ – 50 ילדים בגילים שונים על ספסלים מתפרקים, כלומר: קרשים הנשענים על בולי עץ. ה"אולם" מכיל כיתות אחדות, שאינן מחולקות לא בקיר ולא בפרגוד, כי אם פתוחות ונראות לעין. בצד שמאל עומד הרבי ב"מקל קסם" ובוחן קבוצה של מנין ילדים בקריאה בתורה עם טעמי נגינה, ומימינו יושב המורה העוזר בישיבה מזרחית, ועל ידו מן שרפרף שעליו מונח סידור תפילה ופעוטות עוברים לפניו כבני מרון ומשמיעים ביראה פסוק מהתפילה.
דלת פתוחה מוליכה לכתה מכינה עם שלושים תינוקות בגיל הגן המקבלים חינוך של "יראה" וגם א"ב. זעום הוא התקציב של המלמדים, וכדי להגדילו נפלו על המצאה: לסחור במיני מתיקה בין התלמידים, וגם פתרו את בעיית התחרות מצד המוכרים שברחוב: בזמן ההפסקות ננעלים השערים ו"בית יוסף" סגור ומסוגר, אין יוצא ואין בא.

בחצר בית כנסת אהליאב גרה משפחת סיטון, ומספר דוד סיטון ("סיפורה של שכונה"):
בשלשה מפעלים זכתה כל שכונה חדשה שהוקמה בירושלים שמחוץ לחומה: בבית כנסת, בור מים ותנור, כי אלה היו המפעלים החיוניים שמבלעדיהם לא היו חיים כתקנם. אף שכונתי נתברכה בשלשת אלה, ושלושתם היו ליד דירת הורי. בית הכנסת היה למעשה בית מגורים של הורי ובו נולדתי. אך ביום מן הימים הופיע נדיב מחו"ל, רכש את הדירה והקדישה לבית כנסת לעדת הספרדים. ליד הבית היה תנור. האופה היה סלימן יחיא, שהיה אדם רגזן ורתחן שכל אישה סגדה לו ורעדה מפניו…… "

בשנות ה – 90 של המאה ה – 19 ובתחילת המאה ה – 20 הגיעו לירושלים עולי אורפא, עיר בדרום תורכיה, הם נודעו כ"אבאדאיאטים" ועסקו בעבודות בנין וסבלות. ומספר עיתון "החבצלת" (כ"ב אייר תרנ"ז – 1897):
"כ – 30 בתי אבות מאחינו בני ישראל תושבי אורפא ואור כשדים באו ירושלימה להאחז בה ולעת עתה הם סובלים נוראים…… נורא מאד מצב האומללים האלה, אין להם במה לשכור בתים לשבת בהם, הם ומשפחותיהם מושלכים על פני השדה באוהלים אשר נטו להם,…… קרועים ובלויי סחבות אשר לא יגנו, לא מחורב ביום ולא מצינה בלילה."
על האורפלים מספר דוד סיטון ("סיפורה של שכונה"):
"היו האורפלים בריאים ואלימים…… מיד עם בואם הקימו להם בבקעה שלרגלי ההר את שכונת האהלים….. הם היו מאורגנים במסגרות של חמולות, ובראשם עמד יהודי גברתן בשם אבו יוסף. הם לא בחלו בשום עבודה קשה…… הם היו נוהגים בשבתות לערוך חינגות והילולות והרבו לשתות משקאות חריפים. ביחוד שטפו את גרונם בעראק, וכטוב ליבם במשקה, היו פורצות מריבות. בעל התנפל על אישתו, וחמולה אחת התגודדה עם השניה. לא עברה שבת אחת בלי קטטה ובלי מריבה. אך ראה זה פלא, למרות התפרעותם ותעלוליהם בימי שבת, היו למחרת משכימים קום ויוצאים לעבודתם ברינה כאילו לא ארע דבר…. הם הפכו למגיני השכונה. אותם פלחים ערבים משייח' באדר וליפתא שהיו מרבים להטריד אותנו בלילות, פורצים לבתים ושודדים כל אשר נקרא בדרכם, חדלו לפקוד בלילות את השכונה….. האורפלים הגברתנים היו מעוז ומגן לנו. אוי לפלח שניסה לשלוח ידו בגניבה. הוא לא היה יוצא שלם מידיהם. צעירים מבני האורפלים ציפו וייחלו לשעת כושר על מנת ללמד את הערבים לקח. הם היו תופסים את הקרבן….. ומלקים אותו עד יציאת נשמתו….. עד מהרה הפכו ערביי הכפרים השכנים לידידים…… הם הגיעו לכלל מסקנה כי מוטב להם לקיים יחסי שכנות עם האורפלים כי אחרת לא ינקו מהם."

 

בקיץ 1908 פרצה שריפה שכילתה את המאהל האורפלי, ומספר דוד סיטון ("סיפורה של שכונה"):
"בני העדה האורפלית הפכו למחוסרי כל. בני השכונה נחלצו לעזרתם, כל משפחה אספה אל ביתה את המשפחות הנפגעות לעשות את השבת. באו ראשי הכולל, והביאו להם מנות מזון, בגדים ורפואות, לטפל במשפחות שנכוו מן האש. כך נמחתה שכונת האוהלים מעל פני האדמה. אולם נודה על האמת מעז יצא מתוק. הדליקה שעשתה שמות ברכושם ובממונם של יהודים אלה, היא אשר גאלה אותם. מיד לאחר השבת הופיעו ראשי הכוללים מכל המינים, ספרדים ואשכנזים ובראשם החכם באשי. הופיע גם מוסיו ענתבי, ה' ירחם על נשמתו, בלוית מוסיו פאראנג'י – המהנדס, ושניהם נגשו למלאכה. הם החלו נושאים ונותנים עם האורפלים על הדרכים לסייע בידיהם להקים להם בתי אבן, ומאחר שהאורפלים שלטו שליטה מלאה במלאכת הבנין, נקל היה להם לגשת אל המלאכה בעצמם. כך קמה שכונה נוספת ליד נחלת ציון – שכונת האורפלים."
כיום יש שני בתי כנסת שהוקמו על ידי האורפלים אם כי התפילה בהם היא בנוסח ספרדי – ירושלמי: בית כנסת בטיש של האורפלים ברחוב באר שבע 9, ובית כנסת ותלמוד תורה לעדת האורפלים ברחוב בצלאל.

חוץ מחלבים ואורפלים גרו בשכונה גם ספרדים יוונים ותימנים, ו"אפילו" כמה אשכנזים.
בשנת 1933 הוקם ועד שכונת נחלת ציון וסביבותיה ואיחד את השכונות: זכרון טוביה, נוה שלום, שבת אחים ונחלת ציון, ומאז נקרא כל האזור "נחלת ציון".

בית מרחץ בריאות

בפינת רחוב ניסים בכר ובצלאל, היה בור שפכים ועליו בנה הקבלן יוחנן עזרא בית מרחץ .  מספר דוד סיטון (סיפורה של שכונה):

"בקצה השכונה התנוסס שלט על בנין בן שתי קומות: "בית מרחץ המבריא" כתוב עליו.  לבית המרחץ נהרו בערוב היום עשרות גברים, משלמים פרוטה וזוכים בטבילה, במקלחת קרה או חמה.  מאז נפתח בית מרחץ זה….. עסוקים בני השכונות בטהרת גופם.  באים הביתה, פורקים מעליהם משאות יום ודאגותיהם ואצים לבית המרחץ.  לפני כן היה כאן בור שופכין מגואל שהפריש זרמים של מי צחנה.  נתעשתו פרנסי השכונה והחליטו לעקור מארה זו מלב השכונה…. ובמקומה הוקם בית מרחץ מהודר."

הבית שרת את  תושבי השכונה והאיזור במשך שנים ונתן שירותי מקלחת (5 גרוש), מקוה (2 גרוש) וקערה גדולה (3 גרוש).  היו בו 2 מדורים: לגברים ולנשים.  עם כניסת המים אל הבתים והקמת מקוואות משוכללים יותר ניטש המקום לאט לאט, עד שעמד בשיממונו.

בשנת 1973 הוקם בבנין תיאטרון פרגוד על ידי אריה מארק.