מתוך: "סיורים בירושלים"
מבוא
הקו העירוני הוא קו הגבול (ארכו היה 7 ק"מ) שחצה את ירושלים בין שנת 1948 ועד מלחמת ששת הימים בשנת 1967.
ב – 30 לנובמבר 1948 נפגשו מפקד החטיבה הירושלמית (עציוני) – משה דיין, עם מפקד הליגיון הירדני בירושלים, עבדללה א- תל בבית במוסררה, ושרטטו על גבי מפה בקנה מידה של 1:20,000 כל אחד את הקו אליו הגיעו כוחותיו. דיין שרטט את עמדות כוחותיו הקדמיים בעפרון שעווה ירוק (צ'יינוגרף) ועבדללה א-תל סימן את עמדות כוחותיו הקידמיים בעפרון שעווה אדום. כך נוצרו שני קוים, האחד מול השני, כאשר ביניהם יש "שטחים מתים". אף אחד מהם לא האמין שהמפה הזו תהיה המפה היחידה שתסמן את הגבול בין ישראל וירדן למשך 19 השנים הבאות. לא היה להם ספק שהקרבות יתחדשו ולמפה לא תהיה כל משמעות, אבל הם טעו.
למפה הזו היו בעיות לא פשוטות:
הקוים ששורטטו היו עבים, ובשטח פירושו של דבר כמה עשרות מטרים ובתוכם בתים, ולא היה ברור למי שייכים הבתים הללו. השטח שעל הקו נקרא "עובי הקו". נוסף על כך המפה שורטטה על הרצפה והעיפרון זז, ובעיה נוספת היתה שבמשך הזמן הצבע של הקוים דהה, וכל אלו היוו בעיה כאשר ניסו במהלך הזמן ליישב מחלוקות בין הצדדים בעזרת המפה.
בין הקוים היו "שטחים מתים" שנקראו "שטחי הפקר" ואף צד לא אמור היה להכנס אליהם. שטחים אלה היו מוזנחים מאד.
באפריל 1949 נחתם הסכם הפסקת האש ברודוס והמפה הזו, למרות אי הדיוקים שבה, ולמרות הבעיות שהיא יצרה, הפכה למפה היחידה בירושלים. היא נשמרה בבית משקיפי האו"ם ומי שרצה לעין בה צריך היה להזמין זאת שבועיים מראש.
סוג נוסף של שטחים היו ה"שטחים המפורזים". שטחים אלה היו שייכים לאחת המדינות אבל נאסר להכניס אליהם צבא, אלא משטרה בלבד. מעבר לכך כמות וסוג הנשק שהיה אמור להיות שם היה מוגבל.
שטחים מפורזים היו בהר הצופים בארמון הנציב ובמעבר מנדלבאום שקישר בין שני הצדדים.
הר הצופים היה שטח מפורז מבודד, כאשר בינו ובין שטח ישראל היה אזור ירדני. לשמירת קשר ולהחלפת כוחות עם אזור ההר עלו בשיירה פעם בשבועיים.
השטח המפורז בארמון הנציב חולק לשלשה חלקים:
ישראלי – שכלל את חוות הלמוד של רחל ינאית בן צבי והקרקעות הסמוכות לה.
ירדני – ממזרח לארמון. חלק זה בוצר ביסודיות על ידי ירדן והפך ל"מוצב הנקניק" שנכבש במלחמת ששת הימים.
או"ם – שכלל את הארמון והקרקעות לידו.
השטח המפורז במעבר מנדלבאום כלל את אזור המעבר ובנין ועדת שביתת הנשק שלידו.
באופן כללי כל אזור ירושלים היה מפורז ואסור היה להכניס אליו שריון, ארטילריה ומטוסים.
לצורך פיקוח על ההסכם הוקמה "ועדת שביתת הנשק" שבה היו חברים ישראל ירדן והאו"ם.
לועדה היו שתי ועדות משנה:
1. ועדה לענייני תברואה שכן שטח ההפקר היווה מוקד ליתושים כלבים שוטים וכד'.
2. ועדה לענייני בעיות שוטפות שהתעוררו כל הזמן והיו זקוקות לפתרונות.
נוסף על הועדות היו פגישות של סגני הרמטכלים ושל מפקדים בכירים משני הצדדים שנערכו במנזר מר אליאס או בבנין הועדה.
משך הזמן הקו נהיה ממשי כאשר העמדות שופרו, נבנו קירות מגן ואפילו נבנתה גדר בתוך שטח ההפקר בשנת 1962 שלא היוותה גדר גבול (לזה אף אחד לא הסכים) אלא גדר למניעת הסתננויות.
בצד שלנו היו עמדות קטנות, בדרך כלל, שהיו בהם 3 – 5 חיילים. היו גם עמדות גדולות כמו בנוטרדאם או בבית תורג'מן, שם ישבו בין 10 – 20 חיילים. הנשק בעמדות היה מוגבל באופן רשמי, ואם רצו להכניס במקומות מסוימים כלי נשק שאסורים לפי ההסכם, היו צריכים לעשות זאת בחשאיות גדולה.
במקומות שלא היו בהם עמדות כמו באזור רמת רחל, בית צפפא ותלפיות נערכו סיורים.
תקריות האש במשך 19 השנים התחילו על פי רוב בקללות וידויי אבנים בין החיילים בעמדות. התקרית הגדולה היתה ב – 30/6/1954 והיא נמשכה שלשה ימים. התקרית הקיפה את כל הגזרה והשתמשו בה גם במרגמות 2 אינטש ו – 3 אינטש. לישראל היו 4 הרוגים בתקרית, ולירדנים 5.
בתחקיר שלאחרי התקרית הואשמו שני הצדדים בליבוי המתיחות והגנרל ברנס – ראש מטה משקיפי האו"ם הוציא מכתב זהה לשני הצדדים, ואלה סעיפיו:
1. יהיה מפקד יחיד לכל הכוחות המזוינים מכל צד.
2. בחזית יהיו רק כוחות ממושמעים.
3. הוראת ירי תינתן אך ורק על ידי קצין.
4. יהיה קשר טלפוני ישיר בין הצדדים.
5. ראש מטה משקיפי האו"ם יוכל להתקשר עם כל צד.
6. אם תפרוץ תקרית יצווה המפקד על הפסקת אש מיידית בלי שיחכה להסכם הפסקת אש.
7. כל מפקד ימנה ממלא מקום בהעדרו.
הסיור הוא במסגרת "סיורים בירושלים"
איפה מתחילים?
הסיור מתחיל מרחוב נעמי מספר 21. רחוב נעמי יוצא מדרך חברון לכוון מזרח.
תחילת הסיור – רחוב נעמי 21
עמדת לולב
בית מספר 21 נראה חריג ברחוב שרוב בתיו חדשים יחסית. תוכלו לזהות אותו לפי החזית המעוגלת הפונה למזרח ונצפית מהכביש. הבית היה קיים בתקופת הקו העירוני וישב בקצה שכונת אבו – תור. מכיוון שכך היתה עמדה על גגו שנקראה בפי כוחותינו "עמדת לולב". מולה בצד הירדני היתה עמדה ירדנית שגם היא נקראה "עמדת לולב". בהעמדה הירדנית היתה בנחיתות טופוגרפית כלפי העמדה הישראלית, אבל בכל זאת ב – 4/7/1962 נהרג חייל ישראלי בעמדה זו מאש צלף. במלחמת ששת הימים נהרגו חמישה מחיילינו במהלך כיבוש אבו – תור.
כדאי לערוך תצפית מהכביש מתחת לעמדת לולב לעבר ארמון הנציב והטיילת שלו. מהתצפית אפשר לראות את הארמון ואת הטיילת . הטיילת נבנתה בתרומת משפחות האז (הצד המזרחי), ושרובר הצד המערבי והצפוני ונקראת על שמו של גבריאל שרובר. טיילת שרובר וטיילת האז נבנו בשנת 1987. מהחורשה הנראית מולכם בסמוך לארמון יוצאת טיילת נוספת לרגלי הארמון שנקראת טיילת גולדמן. הטיילת נבנתה בשנת 2001 בתרומתו של ריצ'רד גולדמן.
מארמון הנציב ירד הגבול אל נחל אצל הנזכר בתנ"ך:
"{ג} וְיָצָא יְהוָה וְנִלְחַם בַּגּוֹיִם הָהֵם כְּיוֹם הִלָּחֲמוֹ בְּיוֹם קְרָב: {ד} וְעָמְדוּ רַגְלָיו בַּיּוֹם הַהוּא עַל הַר הַזֵּתִים אֲשֶׁר עַל פְּנֵי יְרוּשָׁלִַם מִקֶּדֶם וְנִבְקַע הַר הַזֵּיתִים מֵחֶצְיוֹ מִזְרָחָה וָיָמָּה גֵּיא גְּדוֹלָה מְאֹד וּמָשׁ חֲצִי הָהָר צָפוֹנָה וְחֶצְיוֹ נֶגְבָּה: {ה} וְנַסְתֶּם גֵּיא הָרַי כִּי יַגִּיעַ גֵּי הָרִים אֶל אָצַל וְנַסְתֶּם כַּאֲשֶׁר נַסְתֶּם מִפְּנֵי הָרַעַשׁ בִּימֵי עֻזִּיָּה מֶלֶךְ יְהוּדָה וּבָא יְהוָה אֱלֹהַי כָּל קְדֹשִׁים עִמָּךְ:" (זכריה י"ד ג' – ה')
היער שניטע במדרונות מולנו נקרא יער השלום.
מכאן נלך לרחוב עשהאל
איך מגיעים?
אחרי בית עמדת לולב יש מדרגות שבהם נעלה. בקצה המדרגות נפנה שמאלה ברחוב הגיחון ואחרי מטרים ספורים נפנה ימינה לרחוב עשהאל.
רחוב עשהאל
בזמן הקו העירוני היה הרחוב שטח הפקר ובו תלתליות של חוט תיל. מצד מערב היה שטח ישראל ומצד מזרח שטח ירדן. הקרבה הגדולה הביאה למתיחות בתקופות מסוימות, אבל לעיתים התרקמו יחסי שכנות טובה בין השכנים משני העמים, וקרה לא פעם שעקרת בית מצד אחד שאלה מצרך שהיה חסר לה משכנתה מעבר לגבול.
בבית הראשון משמאל רואים עמדה ישראלית מבוטנת. זו עמדה ישראלית לא קבועה שיועדה לשעת חרום. החור שנפער בבטון מקורו מפגז שנורה במלחמת ששת הימים.
מעל מרכז הכביש בצד הישראלי ישנו בית נישא בן שלש קומות שעליו היתה עמדה ישראלית קבועה שנקראה "עמדת אריה". מולה בצד הירדני היתה עמדת אריה הירדנית, גם היא כמו כל השטח הירדני נמצאת בנחיתות טופוגרפית לעומת העמדה הישראלית.
בהמשך הרחוב ישנו בית חד קומתי שעמד במוקד אחת הפרשיות המוזרות שאפיינה את הקו.
הבית היה על עובי הקו והיה מאוכלס במשפחה ישראלית. השירותים היו בחצר וכל פעם שאחד מבני הבית נזקק למוסד מכובד זה, היה נחשף לקני הרובים הירדנים. בשלב מסוים החליט בעל הבית לבנות שרותים צמודים לבית. הירדנים פנו בתלונה לועדת שביתת הנשק על בניה ישראלית בשטח ההפקר. לירדנים היה פטנט של ה"חייל המשוגע", תירוץ בו השתמשו לשם איום וגם לשם הסבר על יריות לא מוסברות מצדם. גם במקרה זה איימו הירדנים בסכנת החייל המשוגע, ולכן הקים צה"ל במקום עמדת פיקוד עם קשר עם מפקד החטיבה וממנו לאלוף הפיקוד, הרמטכ"ל ושר הבטחון. עוזי נרקיס בספרו "אחת ירושלים" שמספר את הספור מסכם: בנושא זה התקיימו 4 ישיבות שנמשכו 18 שעות, נרשמו 36 דפי פרוטוקול, ישראל גונתה אבל………….. בית השימוש נשאר על מקומו.
נלך למצפה אבו – תור.
איך מגיעים?
נמשיך ברחוב עשהאל עד לסופו ונרד במדרגות לרחוב עין רוגל. נחצה את הכביש ונעמוד בתצפית מול הר ציון.
תצפית אבו – תור
כאן היה קיוסק קטן שהוקם בתוך ליפט על ידי שושנה שוורץ ובעלה בשנת 1959. למעשה הקיוסק עמד על הגבול שכן ימינה ממנו זו כבר אבו – תור הירדנית. בירושלים של אותם ימים אהבו לעמוד בנקודות תצפית ולצפות בעיר העתיקה. היו כמה נקודות כאלה כמו : מגדל ימק"א, גג הנוטרדאם, חדר הנשיא בהר ציון וגם הקיוסק של שושנה. למקום הגיעו ירושלמים ותיירים ואז קיבלו הוראות משושנה כיצד להתנהג: אסור להצביע לכוון הירדנים, במקרה יריות להשתטח על הכביש, אם יזרקו אבנים יש לתפוס מחסה וכד'.
מולנו נמצא הר ציון ומתחתיו "כביש האפיפיור"
כביש האפיפיור נסלל לכבוד ביקורו של האפיפיור פאולוס ה – 6 בירושלים בשנת 1964. המקום החשוב בירושלים בו רצה לבקר היה חדר הסעודה האחרונה בהר ציון. הותיקן ביקש מהצדדים לבנות כביש כדי שמכוניתו של האפיפיור תוכל להגיע עד סמוך לאתר. הכביש היה אמור לצאת מעובי הקו הישראלי דרך שטח ההפקר לעובי הקו הירדני. מכיון שמדובר באפיפיור שני הצדדים הסכימו והכביש נסלל. עוזי נרקיס בספרו מספר שאחרי ביקור האפיפיור השתמשו צליינים בכביש והוא הפך להיות צר מידי עבור התנועה שנסעה עליו, ולכן הוחלט להרחיבו. במסגרת עבודות ההרחבה התדרדרו כמה רגבי אדמה מהשטח הישראלי לשטח הירדני , וכמובן שועדת שביתת הנשק נדרשה לדון בנושא.
נרד לגן העיור
איך מגיעים?
מתחת לרחוב עין רוגל נמצא גן העיוור נרד אליו במדרגות מול עין רוגל 14.
גן העיוור
בגן מועדון שיועד לעוורים יהודים וערבים, ומכאן שמו. המועדון איננו פועל כיום. בגן אנדרטה לכובשי אבו – תור במלחמת ששת הימים.
כיבוש אבו – תור הוטל על גדוד מהחטיבה הירושלמית בפיקודו של מיכאל פייקס. בגדוד היו 4 פלוגות שכל אחת קיבלה יעד בדמות עמדה ירדנית. העמדות היו: עמדת לולב, עמדת אריה, עמדת בית המחלקה ועמדת התריסים הצהובים (באזור מצפה אבו – תור). עמדות אריה ולולב נכבשו אם כי לכוחותינו בעמדת לולב היו 5 הרוגים. הקרב על עמדת בית המחלקה היה יותר קשה אבל גם היא נכבשה. החיילים הירדנים שנמלטו מעמדותיהם הכבושות ברחו לעמדת התריסים הצהובים ואכן שם היה הקרב הקשה ביותר. מפקד הגדוד מיכאל פייקס ניצב עם חבורת הפיקוד כשלפתע חייל ירדני שברח בבהלה מפני הכוחות הישראליים, מצא עצמו בלב חבורת הפיקוד וירה באיש שעמד מולו. היה זה סא"ל מיכאל פייקס.
נלך לצומת הרחובות "דרך חברון" ו"עין רוגל"
איך מגיעים?
נרד בגן עד רחוב המפקד, הוא מיכאל פייקס, ונפנה בו שמאלה עד צומת הרחובות דרך חברון ועין רוגל.
צומת הרחובות "דרך חברון" ו"עין רוגל"
בצומת נפנה ימינה לרחוב "דרך חברון" אבל לפני שנרד ברחוב נסתכל בצד ימין ונראה מעבר לחומה בית עם גג משולש . זהו ביתו של שלמה באום ז"ל.
בקו התפר היו הרבה בתים נטושים שנעזבו על ידי יושביהם. היו אנשים משני הצדדים, שרובם עשו זאת בלית ברירה, שפלשו אל הבתים האלה והפכו אותם לבתיהם. בשנת 1951 , בהסכמת שני הצדדים, הוסכם לאפשר לאזרחים לגור באותם בתים. אבל אז הכוחות החלו לבצר את גגות הבתים ולהקים בהם עמדות. הבעיות האלה היו באבו – תור, בית טאנוס ומוסררה והרבה ישיבות של ועדת שביתת הנשק דנו בבעיות אלו.
שלמה באום היה סגן מפקד יחידה 101 ומיוזמי פעולות התגמול בשנות ה-50, ממעצבי תורת הלחימה של הצנחנים, היחידות המיוחדות וחיל הרגלים בצה"ל. היה מן הדוברים הבולטים של הימין בישראל, נפטר ב-1999. (מתוך ויקיפדיה)
בשנת 1955 פלש שלמה באום אל הבית הזה שכן ליבו הלך שבי אחרי הבדידות והשקט של המקום. הוא סיפר שביום עברו כאן שתי מכוניות: של הלחם ושל תנובה. אף אחד לא רצה לגור בבית הזה ובבתים דוגמתו, ודוקא לו זה התאים. הבית נמצא כיום ברשות משפחתו.
משם נלך למלון הר ציון
איך מגיעים?
נרד בדרך חברון עד שנראה מימיננו את פתחו של המלון. כאשר תגיעו אל פתח המלון תבקשו מהשוער שיפתח לכם את הדלת לגג המלון הנמצא לידו, תעלו אל הגג ותלכו אל קצהו.
מלון הר ציון
הבנין (חלקו התחתון) שימש כבית חולים לעיניים והוקם על ידי מסדר סנט ג'והן האנגלי בשנת 1882. בשנת 1930 הורחב הבנין ונוסף לו גם אגף מצידו השני של הרחוב שנקרא כיום "בית אות המוצר". הבנין ניטש במלחמת השחרור.
אם תביטו שמאלה לאורך קיר הבנין תראו שמאחד החלונות נמתח קבל ועליו תלויה קרונית. בדצמבר 1948 אוריאל חפץ מאנשי ההנדסה של חטיבת עציוני, הגה את רעיון הרכבל- קרונית אשר תנוע על גבי כבל באורך של 200 מטר בגובה של עד 50 מטרים מעל הגיא. הקרונית יכלה לשאת לוחמים וציוד במשקל של 250 ק"ג מבניין סנט ג'והן בצד המערבי של הגיא, ועד בי"ס בישוף גובאט בצדו המזרחי, והיא קיבלה את הצופן הצבאי "דרך אבשלום". בכדי שפעולת המתקן לא תיודע, היה הכבל שרוע בשעות היום על פני הקרקע בגיא בן הינום, ורק עם לילה הוא נמתח – אז נעשה בו שימוש. המתקן נשאר כשיר וסודי בתקופה בה העיר ירושלים הייתה מחולקת בין מדינת ישראל לבין ירדן. רק לאחר מלחמת ששת הימים, בשנת 1972, נחשף הסוד לציבור. כיום, קיים בבנין סנט ג'והן מוזיאון קטן הנקרא: "אתר הרכבל בהר ציון". האתר מכיל את המתקן והסברים על תולדותיו ועל תולדות המבנה.
בשנת 1953 הוקמה בבנין סנט ג'והן ישיבת נתיב מאיר הירושלמית בראשותו של ר' אריה בינה בגרעין הראשון של התלמידים שמנה כמה עשרות נכללו חמישה עשר תלמידים מישיבת בני עקיבא כפר הרואה. מיקום הישיבה, בסמוך לקו הגבול עם ירדן ("הקו העירוני"), ויריות תכופות של חיילי הלגיון הירדני הביאו ללחץ של הורי התלמידים. בעקבות כך עברה הישיבה לאחר כשנה לרחוב הפסגה בשכונת בית וגן, שם היא שוכנת עד היום.
נצפה עכשיו אל הנוף הנשקף אלינו מגג המלון:
מתחתנו גיא בן הינום המתעקל ימינה לעבר הקידרון. משמאל בתוך הגיא, שטח ירוק שבו שכנה שכונת שמעא. היתה זו שכונה של מוסלמים ערבים ויהודים קשי יום שהתישבו בה בשלהי המאה ה – 19. בתקופת הפרעות של שנות ה – 20 וה – 30 של המאה ה – 20 עזבו היהודים ובמלחמת השחרור עזבו הערבים. לאחר מלחמת השחרור פלשו לבתים הנטושים יהודים שלא היו להם הרבה ברירות, והתגוררו בהם. השטח היה בידי ישראל אבל הבתים נידונו להריסה. הפינוי שהיה אמור להעשות עוד לפני מלחמת ששת הימים נעשה לבסוף אחריה והמקום הפך לפארק. בשטח נשארו שני מבנים: האחד הפך להיות הסינימטק של ירושלים והשני מרכז למוסיקה. בקומה שניה של המרכז למוסיקה היה בית כנסת (בנוסח פרסי-קורדי) ולכן הבית לא נהרס.
מולנו נראה את הר ציון שנכבש על ידי כוחותינו (חט' הראל) במלחמת השחרור ולכן בתקופת הקו העירוני הוא היה בידינו. על ההר נראה את כנסית דורמציון ואת מגדל הפעמונים שלה. גג הכנסיה והמגדל בוצרו על ידינו והפכו לעמדות תצפית לכיוון העיר העתיקה. בהר ציון ישב בתקופת הקו, נח"ל תעשייתי דתי.
מולנו במעלה הר ציון נראה שני שבילים רחבים. האחד עולה במעלה ההר והשני מתחתיו פונה לכוון בית קברות יהודי שהיה שם, ונקרא בית קברות סמבוסקי. השביל העליון היה דרך פטרולים של כוחותינו והשביל התחתון היה דרך פטרולים ירדנית. השבילים נפגשים בואדי.
ציון דיין היה ילד שגר עם משפחתו בשכונת שמעא בבית הקיצוני. שמו – ציון, בא לו מההר שהתנשא מעל לבית הוריו. הוא מספר שאביו היה קם ב – 04:00 לעמל יומו ואז גם הפטרול עבר ליד ביתו. החיילים נכנסו, ואביו כיבד אותם בתה. מידי זמן גם הפטרול הירדני היה נכנס אליהם לאותה מטרה, וגם אותם אירח אביו עם תה מהביל. לטענתו זו היתה גם הסיבה שאף פעם לא ירו הירדנים לעבר בית המשפחה.
סיפור נוסף של ציון גם הוא מראה את המוזרות של הגבול הזה. הוא וחבריו קטפו תפוחים מבוסתן בשכונת שמעא ודרך תעלת ביוב עברו לצד השני ושם החליפו את התפוחים בתאנים אותם הביאו נערים ערבים.
נלך לאנדרטת השלום
איך מגיעים?
נצא מתצפית גג ונרד ברחוב. נעלה על גשר שיוביל אותנו לצד השני לעבר אנדרטה בולטת.
אנדרטת השלום
הוקמה בשנת 1966 (לפני מלחמת ששת הימים) ומסמלת את הרצון היהודי לשלום. בבסיסה כלי מלחמה שבורים וחלקי מכונות חקלאיות. על האנדרטה חרוט מתוך ישעיהו ב' ד', מיכה ד' ג':
"וְכִתְּתוּ חַרְבוֹתָם לְאִתִּים וַחֲנִיתוֹתֵיהֶם לְמַזְמֵרוֹת לֹא יִשָּׂא גוֹי אֶל גּוֹי חֶרֶב וְלֹא יִלְמְדוּ עוֹד מִלְחָמָה:"
היוזם היה אייבי נתן ששם את אבן הפינה לאנדרטה בסיום צעדה בסימן "שלום לירושלים". הפסל – יגאל תומרקין. למרגלות האנדרטה טביעות יד של אנשי בני ברית, שכן במקום מרכז מנחם בגין חשבו להקים במקום זה מרכז בני ברית. טביעת היד הגדולה היא של טדי קולק. גם הגשר נקרא גשר בני ברית.
נלך לצומת כביש האפיפיור ודרך חברון.
איך מגיעים?
נחזור חזרה על גשר בני ברית למדרכה ממול בדרך חברון. נרד בכביש ונעבור את הסכר שעל גיא בן הינום ונגיע לצומת מרומזר.
צומת כביש האפיפיור ודרך חברון.
מצומת זו יצא כביש האפיפיור, אותו נראה מימין. מכאן יוצאות מדרגות לכוון הר ציון שנקראות "מעלה בני מהרשק" על שמו של הפוליטרוק (קצין חינוך ואידיאולוגיה) של הפלמ"ח.
במעלה זה עלו בדרך כלל לקברו של דוד המלך, בתקופת הקו העירוני. משמאל למדרגות נראה מנהרה הרוסה מכוסה שלדי פחים. זו היתה מנהרה שיועדה לזמן חרום ובה היו אמורים לעלות להר ציון בתקופת מתח בלי להיות חשופים לחיילים הירדנים שעל החומה.
משמאל לתעלה אבן גדולה שעליה כתוב: "סלע אבשלום 1962 "
הסלע הוא אבן זכרון לאבשלום סלע שנהרג כאן ב – 4/7/1962 בעת שפיקד על פטרול שיגרתי. יחד איתו נפצעו עוד שלשה חיילים. האש נורתה מעמדת החומה הירדנית. עוזי נרקיס בספרו מספר על התלבטויותיו במקרה זה:
1. חייבים לפטרל כאן כי זה שטח ישראלי.
2. אם לא יפטרלו כאן, בסך הכל יגדלו כאן קוצים – הליגיון לא ירד.
3. אם לא נחדש את הפטרול הקרקע תישמט מאיתנו.
4. אם נחדש את הפטרול נסכן חיילים.
בעיות מסוג זה עמדו בפני המפקדים כל הזמן.
נעלה לעבר שער יפו.
איך מגיעים?
מהצומת נעלה למעלה תוך צפיה ב"חוצות היוצר" ו"ימין משה" משמאלנו, ובמזלג הרחובות נפנה ימינה לעבר רחבת שער יפו.
רחבת שער יפו
מרחבת שער יפו נצפה אל השכונות ממול. חוצות היוצר היה חלק משכונת ג'ורת אל עינב. איזור חוצות היוצר נבנה בתקופת המנדט הבריטי על חלק משכונת ג'ורת אל עינב. הבריטים רצו לפתח במקום סדנאות מלאכה. ג'ורת אל עינב היתה שכונת עוני מעורבת יהודית –ערבית כדוגמת שכונת שמעא. היא ננטשה על ידי תושביה היהודים בתקופת הפרעות ועל ידי תושביה הערבים במלחמת השחרור, ולא יושבה, שכן היא ישבה על עובי הקו ושטח ההפקר. השכונה לא קיימת כיום אבל חוצות היוצר התפתחה לכוון של סדנאות אמנות.
שכונת ימין משה הנצפית מכאן היתה שכונת עוני על הגבול, ומי שיכול היה לעזוב אותה עשה זאת. באופן טבעי התגוררו בה אנשים באין ברירה, וזה היה גם מראה פניה.
מולנו נראה גם שכונת יוקרה עם כיפות. זו שכונת רפאים (אנשיה גרים בחו"ל) בשם כפר דוד. במקום זה היה בית גדול בשם "בית טאנוס" ששכן ברובו על עובי הקו וגרו בו משפחות מצוקה. כן היו בו חנויות של בעלי מלאכה. מספרים שכל פעם שתושבי הבנין הלכו לזרוק זבל התקבלה תלונה בועדת שביתת הנשק, שכן הפחים היו בשטח ההפקר.
כל השטח שעליו אנו עומדים היה שטח הפקר שהכניסה אליו היתה אסורה ומסוכנת.
נלך לכיכר צ.ה.ל.
איך מגיעים?
נעלה בטיילת הצמודה לחומה. אנחנו הולכים למעשה בשטח ההפקר, עד לצומת הגדולה הנקראת היום כיכר צ.ה.ל.
כיכר צ.ה.ל
החומה היתה בשטח הירדני. בנין העיריה ממול, בית החולים הצרפתי סנט לואי ואכסנית נוטרדאם דה פראנס שלידו, היו בשטח ישראל . ליד החומה עמדו בנינים הרוסים: זה של הדואר הישן וזה של מנזר האחיות המתקנות הצרפתי. בין לבין היו גדרות תיל ותלתליות. ליד אכסנית הנוטרדאם עמדה שריונית ירדנית שרופה שנפגעה כאן במלחמת השחרור. במרכז הצומת היתה חומת הגנה מעוגלת שמנעה תצפית מהחומה אל השטח הישראלי
בנין העיריה
נבנה בשנת 1930 וכאמור בתקופת הקו העירוני שכן ממש ליד הגבול. הבנין מחורר מכדורים ונשאר כך למזכרת עד היום. החורים הם עדות לקרבות שהתנהלו לידו. ראש העיר היה טדי קולק, וכשנשאל מדוע העיריה לא עוברת למקום יותר בטוח? ענה:
1. כדי לא להנציח את חלוקת העיר.
2. העיריה צריכה לתת דוגמא למשפחות המצוקה שיושבות על הקו, ולא לברוח משם למרות שאפשר.
בית החולים סנט לואי
בית החולים נתן שרות לעיר העתיקה ומלחמת השחרור השאירה אותו בצד הלא נכון של הגבול. ביזמת בית החולים הדסה הפך המקום לבית חולים למחלות חשוכות מרפא וכמכון רנטגן.
אכסנית נוטרדאם דה פראנס
האכסניה יצאה ממלחמת השחרור פצועה וחבולה עם חור גדול שנפער בצד הפונה אל החומה. על הגג היתה עמדה חשובה של כוחותינו, ובזמן שעלו שיירות להר הצופים עמדת הפיקוד היתה על הגג. גם אזרחי ירושלים נהנו מהגג שהיה מקום תצפית מבוקש אל עבר העיר העתיקה. בצד האחורי של הבנין – זה הפונה לשכונת מוסררה, התגוררו משפחות קטנות ישראליות בחדרי האכסניה – משפחה בחדר. שרותים ומקלחות היו משותפים במסדרון.
הסיפור הכי ידוע מתקופת הקו העירוני הוא סיפורה של נזירה ששיניה התותבות נפלו אל שטח ההפקר שלמטה. בעזרת ועדת שביתת הנשק וקצינים (אחד מהאו"ם, אחד מישראל ואחד מירדן) נמצאו השיניים והוחזרו לנזירה. צלם העיתון לייף (דוד רובינגר) שהיה במקום תעד את האם המנזר עם השיניים והקצינים. יש טוענים שמדובר בפציינטית בבית החולים הסמוך שהשתעלה לתוך ניר ובאופן אוטומטי זרקה את הניר דרך החלון מבלי לשים לב שהשינים התותבות שלה בתוכו.
בית ספר פרייר
זהו הבנין הבולט מעל החומה והוא קשור עם ספור אותו מביא עוזי נרקיס:
ילדי בית הספר שחקו בכדורגל ומידי פעם עף הכדור אל מעבר לחומה אל שטח ההפקר. בדצמבר 1965 התבקשה ישראל לאפשר את איסוף הכדורים ולתת אותם במתנה לילדים לקראת חג המולד. ושוב במבצע בו היו מיוצגים ישראל ירדן והאו"ם נשלחו שלשה קצינים לחפש את כדורי הרגל, כאשר מעל החומה כוונו אותם בצעקות. סך הכל נאספו 28 כדורי רגל שניתנו לילדים לקראת חג המולד בטכס מיוחד בבית ועדת שביתת הנשק.
נלך לרחוב ה – ע"ח
איך מגיעים?
נרד ברחוב הצנחנים אחרי אכסנית נוטרדאם ונפנה בפניה ראשונה שמאלה.
רחוב ה – ע"ח
הרחוב נקרא על שם 78 הרוגי שיירת הדסה להר הצופים במלחמת השחרור.
אנחנו נמצאים בשכונת מוסררה שחלק גדול מבתיה נבנו על ידי הערבים בסוף המאה ה – 19 תחילת המאה ה – 20. התושבים הערבים נמלטו במלחמת השחרור ואל השכונה נכנסו מפונים ועולים חדשים.
האזור היה אזור מצוקה ולא פלא שמכאן צמחה תנועת הפנתרים השחורים אחרי מלחמת ששת הימים על יסודות שהונחו בתקופת הקו העירוני. התנועה הוקמה בשנת 1971 על ידי צעירים משכונת מוסררה שבירושלים במחאה על קיפוח ואפליה של מזרחים מאז קום המדינה. אחת הסמטאות היוצאות מרחוב ה – ע"ח נקראת סמטת "הם לא נחמדים" כפי שאמרה אז על הפנתרים השחורים ראש הממשלה גולדה מאיר. סמטה אחרת נקראת סמטת הפנתרים השחורים.
היו באזור כמה תקריות שמקורן בגבול הקרוב. אשה שתלתה כביסה על גג ביתה נורתה, ילדים שרדפו אחרי כדור עברו לשטח ההפקר ואף כומר בשם רוברט לינדזי שניסה להביא ילד חולה ערבי לטיפול בישראל עלה על מוקש שקטע את רגלו.
סיפור מעניין קשור לבית מספר 9:
בספטמבר 1948 חדרו כוחותינו לתעלת ביוב במרתפו של הבית הזה והתקדמו בה עד 200 מ' לפני שער שכם, ושם הטמינו 3.5 טון חומר נפץ כדי לפוצצו בבוא העת. לאחר הסכם שביתת הנשק הודיע ישראל לאו"ם על מציאותו של המטען, והוחלט לפוצצו באופן מבוקר כדי שלא יתפוצץ בפתאומיות. הפחד היה הקרבה הגדולה לכנסית הקבר וחשש מנזק שיגרם לכנסיה. הפיצוץ בוצע ב – 23 לאוגוסט 1949 כאשר לפני כן כל האוכלוסיה שגרה בסמיכות פונתה. הנזק לסביבה היה קטן ובכנסית הקבר נשבר רק חלון אחד.
נלך לבית תורג'מן
איך מגיעים?
נלך לסוף רחוב ה – ע"ח נפנה ימינה ובצומת הגדולה נפנה שמאלה על כביש מס' 1. אחרי הפניה שמאלה נסתכל שמאלה אל הבתים שנבנו בסוף שנות ה – 50 תחילת שנות ה – 60. מתכנני הבנין לקחו בחשבון שזה יהיה בנין גבול ולכן החלונות צרים וקרובים לתקרת הבית. על מעקה הגג חרכי ירי, לבנינים אין מרפסות וכולו בטון מזוין.
נמשיך לכוון צפון עד שנגיע לבית תורג'מן רחוב חיל ההנדסה 4.
בית תורג'מן
הבית נראה כמו בית ערבי פגוע ומצולק מפגיעות כדורים, יש בו עמדות ירי, וכל כולו אומר "עמדה על הגבול". בכניסה שלט המספר על תפקידו הנוכחי: "מוזיאון על התפר". עד שנת 1999 שכן בו מוזיאון הקו העירוני שבא לספר את ספורו של הקו. בשנת 1999 שינה עורו והפך למוזיאון חברתי לאמנות עכשווית.
נלך למעבר מנדלבאום
איך מגיעים?
נמשיך מספר מטרים ברחוב חיל ההנדסה נעבור את צומת רחוב שבטי ישראל וליד הבית השני משמאלנו היה מעבר מנדלבאום. בבית המדובר שתי הקומות הראשונות אורגינליות (בית ערבי) ושתי הקומות העליונות חדשות. הכניסה בולטת מן הבית כלפי חוץ. היום בבנין תלמוד תורה.
מעבר מנדלבאום
המעבר נקרא על שם שמחה מנדלבאום שעלה מפולין בשנת 1871 וגר בעיר העתיקה. בשנת 1927 יצא מהעיר העתיקה ובנה את ביתו – בית גדול, עבור משפחתו וכאכסניה לתלמידי חכמים. הבית שימש כעמדה במלחמת השחרור ונהרס, אבל השם נשאר בשמו של המעבר.
המעבר היה נקודת גבול בין ישראל וירדן. דרך המעבר עברו אנשי דת נוצרים, אנשי או"ם ודיפלומטים. תיירים חצו את הגבול מירדן לישראל בלבד. פעם בשבועיים יצאה מכאן השיירה ששמרה על הקשר בין ירושלים העברית והר הצופים.
בית ועדת שביתת הנשק
בית עם גג אדום מצידו השני של כביש מספר 1.
סוף סיור הקו העירוני במסגרת "סיורים בירושלים"