הכנסיות והעדות הנוצריות בירושלים – מבוא

.

מתוך: "מאמרים על ירושלים" > "נצרות בירושלים"

 

הדת הנוצרית התחילה בירושלים והתפשטה לכל העולם בעזרת השליחים אשר נחה עליהם הרוח חמישים יום לאחר צליבתו של ישו. הבישוף הראשון בירושלים היה יעקב אחי ישו. לכתחילה ראש השליחים – פטרוס, הועיד את הדת החדשה ליהודים בלבד אבל פאולוס הוביל מהלך של הפצת הדת החדשה – הנצרות, בקרב כל העמים. הקהילה הראשונה בירושלים היתה כעין כת בתוך היהדות, ואנשיה שמרו על מצוות היהדות, אבל לאחר מרד בר כוכבא גם הקהילה הירושלמית היתה קהילה של גויים ולא יהודים. הקהילה הראשונה שנקראה נוצרית היתה זו של אנטיוכיה (בלעז CHRISTIAN, לקוח מהמילה כריסטוס – משיח.) אל אנטיוכיה כמרכז נוצרי הצטרפו גם: אלכסנדריה,רומא, קונסטנטינופול וירושלים.
בשנת 313 הוציא קונסטנטינוס את צו מילנו לפיו: הדת הנוצרית הפכה מדת אסורה (Religio Illicita) לדת מותרת (Religio licita) באימפריה, וכי יש לאפשר לנוצרים, ולבני כל הדתות אחרות, חופש לקיים את דתם בגלוי, מבלי שהדבר יוביל להתנכלות מצד מוסדותיה הרשמיים של האימפריה, ובכך אסר על רדיפות על רקע דת. קונסטנטינוס עצמו הוטבל לנצרות לפני מותו ואח"כ הדת הנוצרית הפכה לדת הרישמית באימפריה. בראש הכנסיות של הערים החשובות עמדו בישופים, ואלה שכיהנו בחמשת הערים לעיל נקראו פטריארכים (פטר – אב ארכון – מנהיג). החל מן המאה הרביעית נקרא הפטריארך של רומא – אפיפיור (מילה שנגזרה מן המילה PAPA – אבא) למעשה גם הפטריארך של אלכסנדריה נושא את השם אפיפיור.
החל משנת 325 כונסו הועידות האקומניות שדנו בדוגמה (האמת האלהית) של הנצרות, כלומר גיבשו את האמונה בנושאים שונים ואת דרך פעילותה של הכנסיה. כתוצאה מדיונים אלה שלא כולם הסכימו עם ההחלטות שהתגבשו בהם, התחילו הפילוגים בנצרות ונוצרו הכנסיות השונות.
הכנסיה הביזנטית המרכזית נקראה הכנסיה האורתודוכסית (הדרך הישרה).
הועידה הראשונה היתה בניקיאה ובמרכזה המחלוקת האריאנית. איש דת בשם אריוס טען שהבן (ישו) דומה לאב (אלהים) אבל לא שווה לו. האב יצר את הבן, יש מאין. המתנגדים ובראשם אלכסנדר טענו שהבן שווה לאב ושניהם קדמונים. בסופו של דבר אריוס הוחרם.
בשנת 431 פרשה הכנסיה האשורית. הארכיבישוף נסטוריוס שכיהן בקונסטנטינופוליס התחיל לדבר על ישו שיש בו את צד החולין ואת צד הקודש, ואין הקודש דבק בחול, ומרים היא יולדת הצד החולי שבו, ולכן נקראת CHRISTOKOS"" כלומר יולדת המשיח. המתנגדים, כלומר כל שאר הבישופים התנגדו ואמרו שמרים היא "THEOTHOKOS" כלומר יולדת האל. כתוצאה מכך פרשו חסידי נסטוריוס והכנסיה שהקים נקראת "הכנסיה האשורית".
בשנת 451 היתה ועידה בכלקדון. הויכוח נסב על טבעו של ישו, וכתוצאה מויכוח זה פרשו מהזרם המרכזי הכנסיות המונופיסיטיות: הארמנית, הקופטית, הסיריאנית והכנסיה האתיופית שהיתה כפופה לכנסיה הקופטית עד שנת 1959. בויכוח זה: הדיאופיסיטים טענו שלישו שני טבעים – אנושי ואלוהי, המתמזגים בדרך שאינה ברורה לבני האדם. המונופיסיטים טענו שלישו טבע אחד – אלוהי.

בשנת 1054 ארע הפילוג הגדול, ובו נפרדו הכנסיה האורתודוכסית והכנסיה הקתולית. הסיבות לפרוד נובעות מויכוחים פרסונליים פוליטיים, וכן מויכוחים תיאולוגיים בין שני המרכזים, זה של רומא וזה של קונסטנטינופול. שפת התפילה גם כן היתה שונה ביניהם. האורתודוכסים, ממשיכי דרכה של הכנסיה הביזנטית התפללו ביוונית, והכנסיה הרומית-קתולית התפללה בלטינית ולכן נקראה גם בשם הכנסיה הלטינית.
בניגוד לכנסיה הלטינית שבה יש מנהיג דתי אחד – האפיפיור, לאורתודוכסים יש מועצת פטריארכים, כאשר אל הפטריארכים המסורתיים הצטרפו פטריארכים שהוסמכו במדינותיהם כמו: בולגריה, גיאורגיה, יון, סרביה, רומניה, רוסיה, צ'כיה, סלובקיה, קפריסין, סרביה , לטביה ועוד….
במאה ה – 16 הופיעו באירופה כנסיות חדשות הנקראות בשם הכולל פרוטסטנטיות (PROTEST – מחאה). באירופה קמו הוגי דעות נוצריים שמאסו בכנסיה הקתולית ובשחיתויות שלה, רצו לחזור לנצרות המקורית ולבטל מסורות שנולדו עם השנים, ודרשו גם שינויים תיאולוגיים.
בין שאר הרעיונות שהועלו היו שכתבי הקודש הם המקור היחיד לאמונה, שההיררכיה הכנסיתית לא קיימת בברית החדשה, שכוהן הדת לא אמור לתווך בין האדם והאל, והמאמין יכול למצוא את דרכו לבד בעזרת כתבי הקודש, כתבי הקודש צריכים להיות מתורגמים לכל עם בשפתו. הם התנגדו לפולחן קדושים, לשלטון החילוני של הכנסיה, להתעשרותה המוגזמת שמנוגדת לעוני אותו הפגין ישו וכן למכירת שטרי מחילה לצורך איסוף כסף (אינדולגנציות).
באנגליה היה זה המלך הנרי השמיני שסרב לקבל את מרות האפיפיור והקים את הכנסיה האנגליקנית, בגרמניה – היה זה מרתין לותר, שוויץ – ז'אן קלוין, סקוטלנד – ג'ון נוקס. הכנסיות הפרוטסטנטיות היו למעשה כנסיות לאומיות של כל עם ועם, מותאמות לדעותיו הדתיות של הוגה הדעות שאחריו הלכו.
בינתיים במזרח הוקמו בסיוע הכנסיה הקתולית כנסיות מזרחיות קתוליות, ואלה הוקמו בין המאה ה – 16 למאה ה – 19: הכנסיה היוונית קתולית – מלכיטית, הכנסיה הארמנית קתולית, הכנסיה הסיריאנית קתולית, הכנסיה הכלדאית (הכנסייה הכלדאית הקתולית נפרדה מהכנסייה האשורית של המזרח והודיעה על איחודה עם כנסיית רומא בשנת 1552.) והכנסיה הקופטית קתולית. כנסיות אלה לא התמזגו עם הכנסיה הקתולית אלא התחברו בחיבור שאינו מיזוג מוחלט. הם המשיכו לשמור על נוסחי התפילה שלהם, על ההיררכיה הפנימית שלהם ועל מסורות שלהם, אבל קיבלו את מרותו של האפיפיור.
לעומתם הכנסיה המרונית התאחדה איחוד מלא עם הכנסיה הקתולית.

 

האוכלוסיה הנוצרית (נתונים נכונים לשנת 2001):

 

נוצרים במדינת ישראל 120,000(ערבים נוצריים בעלי אזרחות ישראלית)
קתולים: לטינים : 12000, יוונים קתולים : 64000, מרוניטים (לבנונים): 9000
אורתודוקסים: יוונים אורתודוקסים 32000,
פרוטסטנטים : 3000

נוצרים פלסטינים בשטחים ובמזרח ירושלים : 50000 נפשות
קתולים : לטינים (מערבים) : 15170, יוונים קתולים (מלכיתים) : 3000, סורים קתולים : 250 ארמנים קתולים : 100, מרוניטים (נוצרים לבנונים) : 100
אורתודוקסים : יוונים אורתודוקסים : 25900, סורים אורתודוקסים : 1500, ארמנים אורתודוקסים: 1500, קופטים אורתודוקסים : 250 , אתיופים אורתודוקסים : 60
פרוטסטנטים : אנגליקנים ולותיריאנים : 2500 , קבוצות שונות : 300
הנוצרים הפלסטינים מהווים 1,5% מכלל האוכלוסיה של השטחים

 

יש בארץ 27,000 נוצרים מוצהרים לא ערבים. (לא כולל 240,000 שעלו במסגרת חוק השבות ולא מוכרים כיהודים ועוד 250,000 עובדים זרים)

 

כל הנתונים מתוך האתר – http://www.catholim.com/.

 

לפרוט על הכנסיות והעדות השונות יש להקיש על שם העדה:

 

הכנסיה והעדה היוונית אורתודוכסית בירושלים

 

הכנסיה והעדה הקתולית-לטינית בירושלים

 

הכנסיה והעדה האנגליקנית בירושלים

 

הכנסיה והעדה הארמנית-אורתודוכסית בירושלים

 

הכנסיה והעדה האתיופית בירושלים

 

הכנסיה והעדה הקופטית בירושלים

 

הכנסיה והעדה הסורית אורתודוכסית בירושלים

 

הכנסיה והעדה הסורית קתולית בירושלים

 

הכנסיה והעדה היוונית קתולית בירושלים

 

הכנסיה והעדה הארמנית קתולית בירושלים

 

הכנסיה והעדה המרונית בירושלים