.
מתוך: "מאמרים על ירושלים" > "מוסדות ציבור בירושלים"
.
כאמור בפרק א' , בית הספר אוילינה דה רוטשילד פעל בתחילת דרכו בעיר העתיקה, ומנהלו היה רופא בית החולים "רוטשילד" הסמוך.
בתחילת שנות השמונים של המאה ה – 19 חלה התפתחות משמעותית במוסד, כאשר מנהלו היה אז הרופא דר' שוורץ. הוא אירגן ארוחת צהרים עבור התלמידות העניות, ומספר הלומדות בבית הספר עלה בצורה משמעותית עקב כך. אפשר להבין זאת על רקע העוני הקשה של יהודי ירושלים באותם ימים. דר' שוורץ מינה את אחותו כמנהלת בית הספר, ולמרות שלא היתה לה השכלה פדגוגית, סוף סוף התבטל החיבור בין בית הספר ובית החולים, וכל מעייניה של המנהלת הופנו אך ורק למוסד אותו ניהלה.
התפתחות נוספת היתה יציאתו של בית הספר אל מחוץ לעיר העתיקה, ומיקומו החדש היה ברחוב הרב קוק.
.
כאן ברחוב הרב קוק היה בית הספר אווילינה דה רוטשילד לאחר שיצא מהחומה
.
כאשר סיים דר' שוורץ את תפקידו, פנה ניסים בכר – מנהל בית הספר של חברת "כל ישראל חברים" (אליאנס) בירושלים לברון רוטשילד, והציע לו את אחותו – פורטונה בכר, כמנהלת החדשה של בית הספר. בניגוד לגב' שוורץ, פורטונה היתה מורה מקצועית , שכן היא היתה בוגרת הסימינר של ה"אליאנס" בצרפת. היא היתה גם בעלת נסיון שכן היא ניהלה את בית הספר של חברה זו באיסטנבול.
פורטונה הרחיבה את לימודי העברית בבית הספר, ולצורך זה התקבלה מורה חדשה בשם דבורה בן יהודה, אשתו הראשונה של אליעזר. כותב עליה אברהם משה לונץ בלוח א"י:
"היא השתדלה בכל כוחה להביא בלב התלמידות את השפה העברית בתור שפה, ולהרגילן בדיבור העברי, וגם דברי ימי ישראל לימדה אותם בעברית; והבנות ראו ברכה ביחוד בלימוד השפה העברית. אך אחרי זמן קצר למשרתה זאת, עזבה את ארץ החיים, ועל מקומה לא נמצאה מורה מצוינת כמוה."
בתחילת שנות ה – תשעים של המאה ה – 19, נמסר בית הספר לידי "אגודת אחים" הלונדונית, והיא העבירה את המוסד לפינת הרחובות "הנביאים" ו – "שבטי ישראל" – לבית "מחניים".
בית זה המשמש כיום את לשכת שר החינוך של מדינת ישראל, נקנה אז מבנקאי שוויצרי בשם יעקב פרוטיגר, שפשט את הרגל.
בית הספר התרחב, נוסף עליו גן ילדים עבור הגיל הרך, וכיתת מסחר עבור הבוגרות שטרם נישאו.
מאז בואה של פורטונה בכר הושם הדגש בבית הספר על לימוד השפה הצרפתית שכן זו היתה השפה של בתי הספר מיסודה של חברת "כל ישראל חברים".
בשנת 1899 התמנתה הגברת חנה לנדו (מיס לנדו) כמנהלת בית הספר, ואין ספק שלזכותה אפשר לזקוף את התפתחות המוסד, גידולו והשרדותו המופלאה עד ימינו.
היא החליפה את שפת בית הספר מצרפתית לאנגלית, והפכה את המוסד לדו – לשוני
עברי – אנגלי.
על השיפור שחל בבית הספר מספר שנים לאחר שגב' לנדו נכנסה לתפקידה, כתב לונץ בלוח א"י:
"ומעת ההיא הוטב הרבה מצב בית הספר, וגם גדל משנה לשנה, עד כי מספר התלמידות כעת ביחד עם גן הילדים, כ – שש מאות, ועליהן כחמש עשרה מורות ושני מורים; והתלמידות העניות משיגות ארוחת צהרים, והעניות מקבלות מנעלים, ותלמידה אחת שתצטיין בכלכלת הבית, תקבל פרס של חמישה לירה שטרלינג. והוצאות הבית לשנה עולות כעת לסך 1200 לירות שטרלינג שמזה נותן הברון 900 לירות שטרלינג, וחברת אגודת אחים נותנת הנשאר."
על הרעיונות הפדגוגיים החדשים בבית הספר מספר דוד ילין בספר "ירושלים של תמול" (1900):
"בבית ספר לנערות היחיד בעירנו, ואשר בו התרוצצו עד כה הלשונות על חשבון לימודי שפתנו אנו, נעשו בימים אלו תיקונים חשובים, אשר להם ייחלו רבים זה מאז. הוחלט להסיר את כל שארית השפה הצרפתית, ולהוסיף כנגדם על לימודי השפה העברית בכל הכתות השונות, ולא יורו בו מעתה כי אם את לימודי שפתנו, ואת השפה האנגלית בתור שפה אירופית."
השינוי בא גם במקצועות של מלאכת יד, ובמקום ללמוד עבודה אומנותית, עברו ללמוד עבודה פשוטה, אותה צריכה היתה לדעת הנערה לצורך שימוש יום יומי בביתה. וכותב דוד ילין:
"את לימודי מלאכת הריקום השונים אשר בהם בילו התלמידות עד כה חלק גדול מזמנן, יחדלו מלמד בבית הזה, ומורות תלקחנה להוראת התפירה השווה לכל אדם."
מיס לנדו שיפרה גם את הוראת הדת בבית הספר, וכתב נחום דב פריימן בספרו "ספר הזכרון הירושלמי" משנת 1913:
"מעת נמסרה לידי העלמה לנדו הנהלת בית ספר זה, נתוספו שעות רבות ללימודי קודש, ובכל יום חמישי מבארת לפני הנערות תוכן הפרשה של השבוע, ומעודדת אותם למוסר, ולהיות זהיר בכל המצוות המעשיות.
אין ספק שמיס לנדו הביאה איתה ראש פמיניסטי , ועודדה את תלמידותיה להשכלה – הן דתית והן כללית, על חשבון ידיעות מעמיקות בכלכלת הבית, לצורך שויון ועצמאות נשית.