.
מתוך: "מאמרים על ירושלים" > "מוסדות ציבור בירושלים"
.
בית הספר הותיק ביותר בארץ הקיים עד היום, הוא: "אוילינה דה רוטשילד. את אלפי בוגרותיו אפשר למצוא בכל מקום בארץ.
ליסוד בית הספר לבנות בחסות משפחת רוטשילד קדם נסיון דומה להקים בית ספר לבנות על ידי משה מונטיפיורי. הוא שכר בית, ובחודש אלול תרט"ו (1855) נחנך המוסד בפאר והדר, ובו שמונים וארבע תלמידות, עליהם מופקדות חמש מורות. בבית הספר למדו: קרוא וכתוב עברית, וכן מלאכות נשים (כהגדרת מונטיפיורי), כמו: תפירה, רקמה ומשק בית.
הקנאים יושבי ירושלים שפחדו מכל שינוי, לא אהבו את פתיחת בית הספר, אם כי ההתנגדות היתה הרבה יותר קטנה מזו שהיתה נגד פתיחת בתי הספר לבנים, שכן אין חשש לביטול תורה אצל בנות. אבל מפחד שבית הספר הזה יחדיר רוחות חדשות בלתי רצויות לירושלים, היו שרצו להטיל חרם על מונטיפיורי ובית ספרו. אבל ר' ישעיהו ברדקי ראש העדה האשכנזית, שלא רצה להתעמת עם השר, ביטל את הרעיון.
ליתר בטחון בנסחו את מטרות בית הספר כתב דר' אליעזר הלוי, מזכירו של מונטיפיורי:
" בית ספר ללמוד את בנות אחינו בני ישראל היושבים בארץ הקודש, להתפלל מתוך ספר, ולדעת את אלקי אבותינו בלב ובנפש."
נוסח זה הפיס את דעתם של קנאי ירושלים, אם כי הם לא שלחו את בנותיהם ללמוד במוסד.
דר' פרענקל מיסד בית ספר "למל" הגיע לעיר מספר חדשים מאוחר יותר, וכך הוא תיאר את בית הספר לבנות של מונטיפיורי בספרו "ירושלימה":
"בחדר אחד מצאתי ילדות, אחת ועשרים למספרם, אחדות מהן תפרו, ורובן סגורי עינים בתרדמה; אולי לעשות כמעשה המלמדת , השוכבת בחדר השני מלוא קומתה על הרצפה, והיא ישנה בין שש עלמות מסביב לה. בין הילדות האלה הראוני בנות שמונה ובנות עשר שנים, אשר כבר מאורסות לאיש. על הבית הזה הועמדו 5 מלמדות, ולא שזפה עיני אף אחת מהן מבלעדי הנרדמת. בחדר אחר מצאתי כשבע מאות אגודות חומר מצמר עץ, למען יתפרום הילדות לתיתם אחרי כן לעניים."
אם כן מדובר בבית ספר שתפקידו העיקרי להיות כעין "שמר- טף" לילדות.
בבקורם החמישי בירושלים בקרו השר מונטיפיורי ורעיתו יהודית במקום, התפעלו ממנו, וביומנו כותב מונטיפיורי כי מצא שלשה חדרי כיתות: בכתה מס' אחת מצא ארבעים תלמידות וארבע מורות, בכתה מספר שתיים – ארבעים תלמידות ושתי מורות, ובכתה מספר שלש מצא ארבעים תלמידות ומורה אחת, אך מוכשרת מאד. הוא מציין שבכתות שתיים ושלש היו ילדות אשכנזיות נבונות מאד. מציון זה אנו למדים שמספר התלמידות האשכנזיות היה מועט, שכן הספרדים היו פתוחים יותר מן האשכנזים לחידושים, ובעיקר בנושא החינוך.
למרות התפעלותו של מונטיפיורי בית הספר עשה רושם עלוב מאד, וכשנה וחצי לאחר פתיחתו נסגר.
בערך באותו זמן בו נפתח בית הספר של מונטיפיורי, פתח גם אלברט כהן – שליחם של בית רוטשילד, בית ספר נוסף עבור בנות ירושלים. המוסד היה קטן ודל, ובו שני חדרים בהם למדו כחמישים בנות. המקצועות היו: קרוא עברית, תפירה ואריגה. מנהל המוסד היה מנהל בית החולים "רוטשילד", שגם הוא נוסד באותה תקופה, ומכיון שהרופא היה האדם המשכיל ביותר בסביבה, ובית הספר היה קטן, מונה הוא כמנהלו. במצבו השפל הזה עמד בית הספר עד שנת 1864, שנה בה לקח הברון ליונל דה רוטשילד מלונדון את המוסד תחת חסותו. בית הספר נקרא על שם ביתו המנוחה: "אוילינה דה רוטשילד".
כאשר מציין בית הספר הנוכחי שנים ליסודו, הוא מתחיל למנות משנת 1864, אבל יש הטוענים שראשיתו האמיתית של בית הספר היא בשנת 1855, שנה בה הקים אותו אלברט כהן בתמיכת בית רוטשילד.
בכל אופן אין ספק שבית הספר התחזק באופן משמעותי בשנת 1864, על ידי תמיכת האגף האנגלי של משפחת רוטשילד, אבל המנהל נשאר מנהלו של בית החולים הסמוך.
על היחס הדמוגרפי בתוך בית הספר סיפר דר' לונדון – הרופא והמנהל, בעיתון "המגיד" בשנת 1867:
"וביחוד הספרדים משתדלים מאד לחנך גם בנותיהם וללמדם דת ודרך ארץ, למען לא תהיינה עוד נבערות וחסרות כל מדע וידיעה, ומיום ליום ירבה מספר הנערות בנות ישראל הבאות לבית הספר.
מדוחות שנמסרו בשנים הבאות עולה שגם כאן הרוב הדומיננטי של הבנות היה ספרדיות.
לדוגמא: בשנת 1880 היו במוסד 151 תלמידות, מהן 140 ספרדיות, ורק 11 אשכנזיות.
משך הזמן התפתחו מקצועות הלימוד , ובשנות ה – שמונים של המאה ה – 19 אנו מוצאים שבבית הספר למדו: עברית – קריאה וכתיבה, ספורי התורה, קריאה וכתיבה צרפתית, חשבון, יסודות הגיאוגרפיה והטבע וכמובן מלאכות יד למיניהן.