משה מונטיפיורי

.

מתוך: "מאמרים על ירושלים" > "אישים בירושלים"

 

נולד בליוורנו איטליה בשנת 1874 ואת ילדותו וחייו בילה באנגליה לשם היגרה משפחתו. כאשר גדל עסק במסחר והשתלם במספר חברות. כבר בגיל 20 השיג רישיון של סוכן בורסה שם היה שותף עם אחיו אברהם. בשנת 1812 נשא לאשה את יהודית כהן – ביתו של לוי בארנט כהן מעשירי בריטניה, והם ניהלו בית דתי. ליהודית היה נשוי 50 שנה עד לפטירתה בשנת 1862. משה מונטיפיורי נפטר הרבה שנים אחריה בשנת 1885 כשהוא בן 101 שנים. חיי הזוגיות שלהם היו מאושרים, אם כי לא היו להם ילדים.
ביום השנה ה – 32 לנשואיהם (1884) כתב מונטיפיורי:
"ביום מאושר זה, עשרה ביוני, מלאו 32 שנה מאז ברכני ריבון העולמים, רב החסד והמיטיב, ביהודית יקירתי. לעולם אכיר לו טובה על ברכתו זו שהיא הגורם המכריע באושר חיי…. רעיה טובה וחביבה ממנה לא היתה מעולם, רעיה אשר כל מעיניה היו רק בטובת בעלה ואשרו."
אחותה של יהודית – חנה, היתה אשתו של נתן מאיר רוטשילד – אחד מחמשת בניו של מאיר רוטשילד, שניהלו את האימפריה הכספית של המשפחה. אברהם – אחיו של משה נשא לאשה את הנרייטה – אחותו של נתן מאיר רוטשילד. הקשרים עם משפחת רוטשילד, גם הם גרמו להרחבת עסקיו של מונטיפיורי.
בין השנים 1835–1874 עמד בראש ועד שליחי הקהילות (Jewish Board of Deputies) – הארגון החשוב ביותר של יהודי אנגליה; הייתה זו הכהונה הארוכה ביותר של אדם אחד בתפקיד זה. בין השנים 1837–1838 כיהן כ"שריף של לונדון" (מעין סגן ראש עיר). באותה שנה (1837) העניקה לו המלכה ויקטוריה תואר אבירות – סיר.

בשנת 1824 כאשר היה בן 40 החליט לפרוש מפעילותו המסחרית ולרתום את מרצו לטובת אחיו היהודים. מעמדו וקשריו עם משרד החוץ הבריטי גרמו להצלחות לא מבוטלות בשליחויותיו אל מחוץ לבריטניה.
מונטיפיורי פעל נמרצות לאפשר ליהודים לשבת בבית הנבחרים הבריטי. אמנם הם יכלו להבחר לפרלמנט, אבל לא יכלו להשבע, שכן השבועה היתה אך ורק על ספר הברית החדשה. היהודי הראשון בבית הנבחרים הבריטי היה ליונל דה רוטשילד – בן אחותה של יהודית. בנו של ליונל – נתנאל היה היהודי הראשון שישב בבית הלורדים. זה קרה בשנת 1885, חודש לאחר פטירתו של מונטיפיורי.
בשנת 1840 נעלם בדמשק האב תומס ממסדר הקפוצ'ינים. הדבר הביא לעלילת דם שעלתה בחייהם של ארבעה יהודים. מונטיפיורי נסע לקושטא והשיג מהסולטן כתב אישור (פירמן) לביטול האשמות נגד היהודים. בין השאר נאמר בו:
"האומה היהודית תהנה מחסותנו ומהגנתנו. לשם הגשמת מטרה זו, ניתנו הוראות מפורשות ביותר לפיהן יש להגן על היהודים החיים בכל חלקי ממלכתנו כפי שאנו מגינים על כל שאר הנתינים של השער העליון. זאת ועוד: לא יגע בהם איש לרעה, בכל דרך שהיא…… בכל הנוגע לקיום מצוות דתם, לבטחונם ולשלוותם….. "
בשנת 1846 נסע לרוסיה ונפגש עם הצאר ניקולאי הראשון. על הפרק היו: מעמדם של חיילים יהודים בצבא הצאר וחינוך חילוני בבתי הספר יהודיים. בהזדמנות זאת נפגש עם קהילות יהודיות ברוסיה והתקבל בכבוד מלכים.
בשנת 1858 נזעק מונטיפיורי להציל ילד יהודי שנחטף בבולוניה על ידי שליחי האפיפיור כדי להעבירו על דתו. כל מאמציו לא נשאו פרי והילד גדל כנוצרי.
בשנת 1863 נודע למונטיפיורי כי בסאפי שבמרוקו נהרגו שני יהודים ותשעה אחרים נאסרו בעקבות עלילה כוזבת עקב רציחתו של משרתו של הקונסול הספרדי. מונטיפיורי נסע למרוקו ושיחרר את הכלואים וגם נפגש עם הסולטן המרוקאי כדי להיטיב את מצב היהודים בארץ זו.
בשנת 1867 יצא מונטיפיורי בגיבוי משרד החוץ הבריטי, לבוקרשט שברומניה בעקבות ידיעות על רדיפות, אפליות ואיומים. הוא נפגש עם בכירים בממשל הרומני ועודד את היהודים במקום.

מונטיפיורי ביקר בארץ ישראל שבע פעמים:
מסעו הראשון 1927 – אחרי מסע רווי תלאות הגיעו הזוג מונטיפיורי ליפו ב – 17/10. למחרת הגיעם נסעו לירושלים ושהו בה שלשה ימים וארבעה לילות. הם ביקרו בכותל המערבי, בקבר רחל ובישיבת "עץ חיים".
ביומנו כתב: "אין לך עיר בעולם שתשכון במקום טוב יותר, ואף אין למצוא אקלים נוח משלה." בחזרתם ליפו חגגו את יום הולדתו ה – 43 של מונטיפיורי, וכך כתב:
"ביום זה מתחילה לדידי תקופה חדשה. יש בדעתי להקדיש זמן רב יותר למטרות צדקה וכן להתפלל בבית הכנסת, בקביעות ככל האפשר, בימים שני וחמישי נוסף לשבתות".
גם חזרתם לאנגליה היתה רבת הרפתקאות, וכשהגיעו החליטו להקים בית כנסת פרטי באחוזתם. בית הכנסת נחנך ביוני 1833 ולאחר חנוכתו כתב:
"רב היה אושרנו על שניתן לנו להתפלל בבית הכנסת שלנו בוקר, צהרים וערב. תודה ליושב מרומים על יום מאושר זה. בית הכנסת שלנו נראה כגן עדן."
כאשר קיבל מהמלכה תואר אבירות כתב שזה היום המאושר בחייו למעט יום נישואיו ויום חנוכת בית הכנסת שלו.
מסעו השני 1839 – בני הזוג שהו בארץ חדשיים וביקרו בארבעת ערי הקודש: ירושלים, צפת, טבריה וחברון, ומונטיפיורי אף העניק מענקי כסף לתושבים יהודים בטבריה וצפת. הוא הטיף לעבודת האדמה ואף תכנן תכניות לבצוע מחשבותיו. יהודית כתבה ביומנה:
"מי יתן ותכניותיו של בעלי היקר יוכתרו בהצלחה, כך שאומללים אלה יוכלו לעמוד ברשות עצמם ולא יצטרכו להישען על עזרתן של ארצות אחרות שתרומותיהן נדירות כל כך. הם נראים כולם חדורי רצון טוב, פעילים ומחוננים במידה כזאת שאנו רשאים לצפות להצלחה אם תעשה תכנית נאותה להעסקתם."
מונטיפיורי ראה בביקורו את מצב הרפואה בירושלים ושלח את דר' שמעון פרענקל כדי להקים מרפאה בעיר. הוא נתן לו את כל הציוד הנחוץ, צייד אותו ברפואות ושילם את משכורתו.
מסעו השלישי 1849 – הוא הקים מפעל קטן ליצור טכסטיל. לישראל ב"ק המדפיס הידוע קנה מונטיפיורי מכונת דפוס ואף הוסיף חלק לקברה של רחל
מסעו הרביעי 1855 – קנה אדמה מול שער יפו שקרא לה "כרם משה ויהודית". לימים תקומנה על אדמה זו שכונות משכנות שאננים וימין משה. הקים בית ספר לנערות שם ילמדו קרוא וכתוב, ילמדו "מלאכות נשים" ובעיקר שם יהיה מקום לילדות כדי שלא תסתובבנה בטל. לבית הספר נרשמו 144 בנות. ליד יפו קנה חלקת אדמה ועליה פרדס. לימים תקום על אדמה זו שכונת מונטיפיורי. כן אירגן שתי קבוצות (שנכשלו) להתישבות חקלאית בטבריה וצפת.
מסעו החמישי 1857 – הקים תחנת קמח על החלקה בכרם משה ויהודית. שכונת משכנות שאננים הוקמה בשנת 1860 על אדמה זו. ימין משה הוקמה בשנת 1892. זה היה מסעו האחרון של מונטיפיורי לארץ ישראל כשהוא מלווה על ידי אשתו. את שני המסעות האחרונים ערך בגפו.
מסעו השישי 1866 – נפגש עם יהודים רבים וניסה לקדם שוב פעולות התישבות, והפעם בפקיעין.
מסעו השביעי 1875 – מסעו האחרון של משה מונטיפיורי שהיה אז בן 90. משה מונטיפיורי התרשם עמוקות ממה שעיניו ראו ובעיקר מהשכונות החדשות שנבנו מחוץ לעיר העתיקה. על נחלת שבעה כתב:
"וכאשר עברנו הלאה קצת, הראו לי שם בית כנסת חדשה, במקום הנקרא נחלת שבעה, וכחמשים משפחות בבתים סביב לה…..מה גדלה שמחתי כשחשבתי שלפני איזה כמה שנים לא היה נראה אף משפחה אחת מאחינו שישבו מחוץ לשערי ירושלים, גם בית אחד לא נתראה שמה. ועתה הנה ראיתי כמעט ירושלים חדשה מצמחת בבנינים ובבתים מהודרים, ואיזה מהם יפים כהבתים אשר באירופה. "נכון" אמרתי, שאנו מתקרבים אל העת אשר הבטיח ה' לציון בדברי קדשו: "ושמתיך לגאון עולם משוש דור ודור."

מפעליו של מונטיפיורי נכשלו ברובם, מכיון שהוא לא ידע לשמר אותם. לא היתה לו את מערכת הפקידות, כמו למשפחת רוטשילד שתפקח על מפעליו, והם קרסו.
כאשר מלאו לו 90 שנה החליטו חבריו מ"ועד שליחי הקהילות באנגליה" להנציח אותו ואת אשתו. הוקמה קרן בשם: "קרן מזכרת משה ויהודית" שאספה כסף, ובעזרתה, אחרי ויכוחים רבים, נבנו 5 שכונות בירושלים שנושאות את שמו של מונטיפיורי והם:
מזכרת משה, אהל משה, ימין משה, זכרון משה וקרית משה. עד היום אפשר לראות את שלטי ההקדשה בשלש שכונות מתוך החמש והם: ימין משה (בכניסה לשכונה מעל לבריכת הסולטן), מזכרת משה ואהל משה בכניסה לשכונות מכוון רחוב אגריפס מול שוק מחנה יהודה. מונטיפיורי מונצח גם בתל אביב שם קיימת שכונת מונטיפיורי. בשנת 1842 רכש הרב יהודה הלוי מרגוזה, רבה של העיר יפו, יחד עם חכם אברהם פנסו וחכם יחיאל בכר, חלקת אדמה בגודל של 103 דונם על גדות נחל איילון (ואדי מוסררה), צפונית-מזרחית ליפו. הרב נטע על השטח פרדס ובו 5,310 עצים, מהם 2,210 עצי הדר. ‏‏בשנת 1855 נרכש הפרדס על ידי משה מונטיפיורי ונקרא על שמו. במקום נספרו אותה עת 1,406 עצים, הפרדס עבר מיד ליד, וב-1894, לאחר מותו של מונטיפיורי, נמסר לידי חברת כל ישראל חברים, שמסרה אותו בתורה לטיפולה של הנהלת בית הספר מקוה ישראל. בשנת 1922 נעקר הפרדס, ושטחו חולק ונמכר ב-1925 כמגרשים. אלה נרכשו בידי יהודים לא אמידים אשר הקימו במקום את השכונה.
שכונת משכנות שאננים ותחנת הקמח שבה גם הם מנציחות את האיש ש – 60 שנה פעל ללא לאות לטובת אחיו היהודים בכל אתר ואתר.

להרחבה – מאמר "משכנות שאננים"

להרחבה – מאמר "שכונת ימין משה בירושלים"

להרחבה – מאמר "המרכבה של מונטיפיורי"