.
מתוך: "מאמרים על ירושלים" > "אישים בירושלים"
נולד ב – ה' כסליו תקצ"ז (1837) בפרסבורג שבהונגריה. אביו היה רב וראש ישיבה ומתלמידיו של ה"חת"ם סופר". בנו למד בפרסבורג אצל בנו של ה"חת"ם סופר" – ה"כתב סופר". כבר בהונגריה החל במלחמותיו נגד הרפורמה והנאו אורתודוכסיה שפשטה ביהדות.
התנועה הנאו אורתודוכסית בראשות ר' שמשון רפאל הירש והרב עזריאל הידלסהיימר טענה
שאין סתירה בין חיים על פי התורה וההלכה לבין חיים מודרניים, ואפשר לשלב בחיים היהודיים השכלה ועבודה פרודוקטיבית. כלומר אין סתירה בין החיים המודרניים לתורה וניתן לשלבם יחד. החת"ם סופר שלל את המודרנה וטען ש"חדש אסור מן התורה". בעקבותיו הלכו תלמידיו וגם הרב שלזינגר שטען שהנאו אורתודוכסים מסוכנים ליהדות יותר מהרפורמים. אבל הוא דגל והטיף לעלות לארץ ישראל ולעסוק גם בהתישבות.
ר' עזריאל הידלסהיימר תמך בהקמת בית יתומים בירושלים בתמיכת יהדות גרמניה. בבית ספר זה ילמדו גם מקצועות שאינם תורה. הרב שלזינגר משתלח בר' עזריאל הידלסהיימר וכותב בקונטרס "קול נהי מציון":
"שמועה שמענו ונמס כל לב כי דר' הידלסהיימר מבערלין הניס כל חילו על ירושלים וארצה, לצור עליה. ולפרוץ פרצות בחומת בת ציון, לשפוך על עולל ועל סוד בחורים אש עברתו, וידרך את לשונו להרוג במסתרים תם, ליתן למשיסה יעקב, ואת ילדי בני ישראל למכרם לזונה נכריה, ליקח ילדים יתומים ללמדם ספר ולשון כשדים לאותות לבני נכר אשר צור מכשול נגף פתח לעבודה זרה"
כאשר עמדה על הפרק הקמת בתי הספר הראשונים היה הרב שלזינגר בין האישים הבולטים שהתנגדו להם, וללימוד שפה זרה בהם.
גם להקמת בית הספר החקלאי "מקוה ישראל" התנגד הרב שלזינגר וכך כתב: (קול נהי מציון)
"לא עבודת אדמה חפצו זולת "אבידת אדמה", רוצה לומר לא נתנו, לא שדה ולא כרם, אין איש ישראל אשר יש לו פרנסה משם, כי אם כך גזרה חכמתם ליקח רק ילדים קטנים, להלבישם צרפתי וללמדם צרפתי ולשלחם לפאריש, שם ילמדו מלאכת מחשבת לאבידת האדמה, ושם יגדלו להיות אנשים כבני צרפתים וכן ישובו על נחלתם."
בתקופה זו פרסם את ספרו "לב העיברי" (עיברי – עקיבא יוסף בן ר' יחיאל). ספר זה מבוסס על צוואתו של החת"ם סופר ומטיף להתנגדות לכל שינוי דתי, ואף להיפרדות האורתודוכסים מכל שאר היהדות.
בשנת 1870 עלה ארצה למרות לחצים כבדים שהופעלו עליו, ואפילו על ידי חכמים מפורסמים, להישאר בהונגריה. בירושלים התיישב בבית המערביים שברובע המוסלמי – בית גבוה הצופה אל המקדש. בירושלים המשיך להטיף בעד הנושאים שבהם האמין והם: עליה, התישבות, חקלאות, תעשיה יהודית, דיבור בעברית ואף הקמת צבא ובו גדודים בשמות "שומריאל" ו"לוחמיאל".
בספרו "ברית עולם" הוא הציע ליהודים בגולה למכור את רכושם ולעלות לארץ. הוא מציע גם למכור כתרים של ספרי תורה למען אותה מטרה. הוא קרא ליהודים בחו"ל להפריש 10% ממשכורתם כדי לחזק את ההתישבות בארץ. בספרו "בית יוסף חדש" כתב שמי שאשתו מסרבת להצטרף אליו לעליה, יכול לשאת אשה שניה על פניה, בניגוד לחרם דרבנו גרשום. התקנה הזו שלו גרמה להוצאת כתב חרם נגדו, שעליו חתמו מרבית אנשי כולל הונגריה, ומי שלא רצה לחתום איימו עליו בשלילת חלוקתו.
הוא טען שאם יהיו בארץ 60 ריבוא (600,000 – כמספר הגברים שיצאו ממצרים) יהודים, הגויים יתנו ליהודים עצמאות, ואז היהודים יוכלו לקיים מצוות התלויות בארץ.
הוא הטיף נגד החלוקה, רצה שכל הכוללים יתאחדו לכולל אחד (כולל העברים) שמטרתו לגאול אדמות ולישבם. התלות הקבועה בכספי יהדות הגולה לא נראתה לו. הוא ראה בעיני חזונו חברה יהודית יצרנית החיה לפי חוקי התורה וניסח תוכניות ותקנות לניהול מדינה יהודית ברוח ההלכה, ששפת הדיבור שלה תהיה עברית, ואף הציע ללמד את הנשים את השפה הזו.
לאחר ביקור בחברון כתב:
"באנו וראינו מה שלא פיללנו לראות בארץ ישראל: עשרים וששה הרים פוריים ויערות עצים צומחים עליהם. בין ההרים משתרע מישור פורח ובשני מקומות מצאנו גם חורבות עתיקות ובהם עמודים עתיקי ימים מאוד. התפללתי שם שחרית ומנחה וגם מעריב ומעולם לא כיוונתי את ליבי כמו בתפילה ההיא ואפילו לא ביום הכיפורים, דמעות זלגו מעיני בזכרי מה אבד לנו. אי אפשר לי לתאר כלל את המקומות האלה, העזובים מבניהם זה אלפי שנים, כיצד הם לובשים גיל בשוב אליהם יהודים"
הוא היה מעורב בישוב פתח תקוה ורכש לעצמו אדמות שם ואף רכש 10 חלקות עבור יהודי כולל "שומרי החומות" ההונגרי. הוא עיבד את נחלתו, ואף העלה ממנה עשרים גמלים טעונים מעשרות לירושלים, וחילק מעשר ראשון לכוהנים ולווים, ומעשר עני לעניים. בשנת 1884 נסע לגליציה כדי לעודד עליה והתישבות ב"פתח תקוה", אבל נתקל בהתנגדות חזקה של האדמו"ר מויז'ניץ.
בירושלים הוקמו במחצית המאה ה – 19 בתי החולים "רוטשילד" ו"ביקור חולים". הרב שלזינגר בקונטרס "קול נהי מציון" כותב בעד הרופאים המסיונרים של המסיון האנגלי, ונגד הרופאים היהודים של אותם בתי חולים:
"רופאים רשעים זייפנים, אשר גם לסכנת נפשות לא ילכו עד בא בדמים די זהב והם ישבו פה על שם גמילות חסדים ונשלחו למען יצילו ממיסיונערן, והם לדמים יארובו, אך לאסוף כספים הון, מי יתן והיו שולחים רופאים מאומות העולם."
היו לרב שלזינגר עוד כמה רעיונות מהפכניים כמו: לחדש את התכלת בציצית, לתקוע בשופר בראש השנה שחל בשבת ולחדש את הקרבת קרבן פסח במקום המקדש בהר הבית. קנאים התקיפוהו ברחוב שטראוס בירושלים, וגזרו את טליתו לגזרים, בגלל שצבע את ציציותיו בתכלת. רבנים קנאים אף אמרו שדין ספריו – שריפה כספרים של אפיקורסים.
בספרו "תמול שלשום" כותב עליו עגנון:
"ר' עקיבא יוסף בעל לב עברי, שהוא בעל לב עברי באמת…. כמה צרות עברו על אותו צדיק שביקש להתיר חרם דרבינו גרשום בענין לקיחת שתי נשים. וכשביקש לתקן שאר הלכות גדולות עמדו עליו הממונים והתירו את דמו. שמע חמיו ר' הלל מקולומיי וכתב לו, שהאר"י הקדוש זכרונו לברכה היה בירושלים ראה את הס"ם (שטן) רגלו האחת עומדת על מקום המקדש ורגלו האחת עומדת על ביתו, והוכרח האר"י הקדוש לברוח מירושלים. ואף אתה ברח לך. השיב לו ר' עקיבא יוסף אני לא אברח. ועדיין הוא יושב בירושלים והשטן מרקד בעיר למנוע טובה מישראל."
הרב שלזינגר נפטר בשנת 1922 בירושלים. על שמו הישוב "בני עי"ש" ליד גדרה (עי"ש – עקיבא יוסף שלזינגר) וכן רחוב בירושלים בשכונת טלביה הנקרא על שם ספרו "לב עיברי".