.
מתוך: "מאמרים על ירושלים" > "משוט בירושלים"
המיזוג בין אמונה דתית ואינטרס מדיני הביאו את מעצמות העולם ל"תקוע יתד" בירושלים במאה ה – 19. בין המעצמות האלה היתה גם רוסיה.
בלב רוב אוכלוסיתה של רוסיה פיעם רגש דתי עמוק לארץ הקדושה, רגש שקיבל חיזוק ממשפחת הצארים, וביחוד הצאר אלכסנדר השני. עובדה זו גרמה לתנועת צליינות רוסית עממית גדולה, אשר שמה בצל את הצליינות מארצות אחרות. עיקר הצליינות הגיעה לקראת ה"פסחא" וחגיגות "שבת האור" שנערכות מידי שנה, בשבת שלפני ה"פסחא" בכנסית הקבר. כאשר התחילה פעילות המעצמות בארץ ישראל, נהנתה רוסיה מיתרון בזכות הצליינות. רוב הצליינים היו כפריים, וביחוד נשים, שאספו קופיקה לקופיקה כדי לממש את שאיפתם. את הצליינים אירחה במנזריה ובכנסיותיה הכנסיה האחות – היוונית אורתודוכסית. הצארים שישבו ברוסיה החלו להתענין בא"י ובירושלים גם מבחינה מדינית, ואף הפעילו את השפעתם, וביזמתם קיבלו הרוסים הפרובוסלבים (אורתודוכסים) שני מנזרים בירושלים לאירוח צליינים (לגברים ולנשים). כן השיגו הפרובוסלבים ייצוג קבוע בכנסית הקבר ואישור לערוך תפילות ברוסית. הממונה על כך היה הקונסול "באזילי" שישב בבירות, שגם דאג לבטחון ולהגעה של הצליינים הרוסים ארצה.
בשנות ה – 40 של המאה ה – 19 נשלח לירושלים הנציג הרוסי הראשון – הארכימנדריט פורפירי אוספנסקי. הוא הוגדר כ"ראש המשלחת הדתית הרוסית הפרובוסלבית". גם המשלחת הזו פעלה בחסות היוונית, אבל היחסית התקררו כאשר הרוסים גילו יותר מדי עצמאות לדעת היוונים.
אחרי מלחמת קרים בשנת 1857 נשלחה שוב משלחת ובראשה ההגמון קיריל נאומוב. משלחת זו הקימה בית חולים קטן ופעלה לשכירת מבנים לשיכון הצליינים. הסכסוך עם היוונים התעצם בעקבות ירידה בהכנסת היוונים מכספים רוסיים.
שלב נוסף היה (1856) ייסוד חברת ספנות להובלת הצליינים מרוסיה ( עד כה השתמשו בחברות אנגליות וצרפתיות). שנקראה "החברה הרוסית לספנות ומסחר". חברה זו החזיקה נציג בירושלים בדרגת קונסול.
בשנת 1858 נוסד "הועד הפלשתינאי" שבראשו עמד "מנסורוב" – איש משרד החוץ.
בירושלים אם כן היו שני גופים רוסיים (שלא בדיוק חיו ביניהם בשלום):
1. המשלחת הדתית בראשות נאומוב.
2. הועד הפלשתינאי החילוני בראשות מנסורוב.
מנסורוב פעל לקנית קרקעות בארץ ישראל, וביניהם את שטח מגרש הרוסים, שטחים בהר הזיתים, שטח ליד כנסית הקבר שלימים נבנתה עליו כנסית אלכסנדר נייבסקי.
אז החלו להיבנות גם המבנים הראשונים במגרש הרוסים אבל לא הושלמו, והתלות ביוונים המשיכה.
בשנת 1865 הגיע לירושלים אנטונין קפוסטין כראש המשלחת הדתית. הוא היה משכיל ופעלתן וחי בשלום עם מנסורוב. הוא רכש שטחים גדולים בארץ וביניהם בעין כרם ובהר הזיתים.
בשנת 1871 הגיע ארצה ואסילי ניקולייביץ חיטרובוי, שניסה לאחד את המאמצים הרוסיים ולהקים אגודה דתית מדינית וכלכלית.
בשנת 1882 התגשם הרעיון של חיטרובוי כאשר הוקמה ביוזמת המשפחה הצארית ה"אגודה הארץ ישראלית האורתודוכסית" כשבראשה הנסיך הגדול (בנו של הצאר אלכסנדר השני ואחיו של הצאר אלכסנדר השלישי.) סרגיי. יותר מאוחר נוסף לה התואר "הקיסרית".
מטרות האגודה:
1. לתמוך באוכלוסיה האורתודוכסית המקומית כולל ברפואה וחינוך.
2. לדאוג למצבם הכלכלי והרוחני של הצליינים בארץ.
3. לערוך חקירות מדעיות – ארכיאולוגיות והסטוריות עבור הכנסיה.
המשלחת הדתית גם היא המשיכה לפעול כשבראשה אנטונין קפוסטין. היא עסקה בעיקר בפעילות ארכיאולוגית ובבנין כנסיות.
לאגודה הקיסרית יש סמל המופיע על הבנינים השונים במגרש הרוסים ובסביבתו.
על הסמל מסביב מופיע הפסוק: "למען ציון לא אחשה ולמען ירושלים לא אשקוט" (ישעיהו ס"ב א').
במרכז הסמל: האותיות היווניות כי ו- רו (P, X )- מונוגרמה המצליבה את שתי האותיות הראשונות במילה "כריסטוֹס", או "משיח", וכן האותיות היווניות אלפא (α) ואומגה (ω), שהן האות הראשונה והאחרונה באלפבית היווני, סמל לאב ולבן על פי הפסוק בחזון יוחנן א' 8: "אֲנִי הָאָלֶף וְהַתָּו". (אני ראשון ואני אחרון).
על מגרש הרוסים בשנת 1868 (ושמו בהתחלה) מספר משה ריישר בספרו "שערי ירושלים":
"וגם מלך רוסיא ירום הודו קנה מאת השולטאן מקום גדול מאוד כשלושים אמות רחוק מן העיר, ובנה חומה גדולה ונאה סביב ובתוכה בנה מגדלים וחצרים גדולים וחזקים מאד, כולם מאבני מחצב מפותחים פתוחים ציצים ופרחים, ובתי תפלות ומרחצאות, רחובות ושווקים הרבה, נאים אף יפים. מי יוכל לשער כל ההון אשר עלה הבניין הזה, כי אין מספר. ועושי המלאכה היו אלף וחמש מאות, והתחלת הבניין משנת תרי"ח (1868) עד הנה ועוד לא נשלם. וקורא שם העיר "נאווע ירושלים", רוצה לומר "ירושלים החדשה", ושולח מבני אמונתו ומושיבם בתוכו."
את המבנים תכנן מרטין איוונוביץ אפינגר. תחילה נבנתה הכנסיה, אחר כך מבני איכסון הצליינים, הקונסוליה ובית החולים. בין השנים 1886 – 1890 נבנתה חצר סרגיי עבור צליינים מהמעמד הגבוה.
יהושע ילין סיפר בספרו "זכרונות לבן ירושלים" על הניסיון של אביו – דוד, לקנות את השטח עוד לפני הרוסים, נסיון שנכשל.
הסיפור מופיע אצל עגנון (תמול שלשום):
"זקנים שבדור שמחבבים כל אבן וכל פינה בירושלים מספרים שמקום זה עמד אדם מישראל לקנותו, אלא שלא נשתווה עם בעל השדה במידת רוחב הדרך. הקונה טען שצריך להיות שש אמות , כדי שני גמלים טעונים שקים הבאים זה כנגד זה יכולים לעבור, והמוכר אמר די לו מידת רוחב גמל אחד טעון שהוא שלש אמות. זה לא ויתר וזה לא ויתר ונמכר המגרש ושלשה מגרשים סמוכים לו לרוסים."
שנת 1914 היתה שנת שיא לצליינות הרוסית לירושלים, אבל מיד לאחריה פרצה מלחמת העולם הראשונה, והצליינות פסקה. בזמן המלחמה השתמשו התורכים במגרש למטרות צבאיות.
בסוף המלחמה, בשנת 1917 , התחוללה המהפכה הבולשביקית ולכן הצליינות הרוסית לא התחדשה.
הבריטים הפכו את המגרש לחלק מקרית השלטון שלהם בירושלים.
אכסנית הגברים הפכה לתחנת משטרה
אכסנית הנשים הפכה לבית סוהר מרכזי.
אכסנית ניקולאי הפכה למרכז הבולשת.
אכסנית המשלחת הדתית הפכה לבית משפט ומשרד הבריאות. חלק ממנה המשיך לשמש מסדר נזירות רוסיות.
מעון הקונסול הפך לבית יולדות.
חצר סרגיי הפכה למחלקת עבודות ציבורית ומשרד הפנים.
בית החולים המשיך לתפקד ביעודו המקורי.
הכנסיה לא היתה פעילה.
ב – 23/3/1944 פוצץ האצ"ל את בנין הבולשת במגרש הרוסים, וארבעה חדשים אחר כך (22/7/46)
פוצץ מלון המלך דוד. בעקבות מאורעות אלה ואחרים, ביצרו האנגלים את קרית שלטונם במרכז העיר, ובתוכם את מגרש הרוסים. אזור זה כונה על ידי יהודי ירושלים "בוינגרד" על שם ארנסט בוין – שר המושבות הבריטי.
ב – 14/5/1948 עזבו האנגלים את ירושלים, ומגרש הרוסים נתפס ללא קרב על ידי ההגנה והאצ"ל במסגרת "מבצע קלשון".
אחרי קום המדינה השתמשה המדינה במבנים:
אכסנית הגברים הפכה לתחנת משטרה ובית מעצר.
אכסנית ניקולאי הפכה לבנין הטאבו.
אכסנית הנשים הפכה למוזיאון להנצחת אסירי המחתרות.
אכסנית המשלחת הדתית הפכה לבית משפט עליון ואחר כך בית משפט שלום. האזור הרוסי בבנין (הדרומי) נשאר בידי המשלחת הדתית.
אכסנית סרגיי הפכה למשרד החקלאות ולסניף ירושלים של החברה להגנת הטבע. בסוף שנת 2008 הוחלט להחזיר את החצר לרוסים.
בנין הקונסוליה שימש את האוניברסיטה העברית וכיום הוא חלק ממתחם העיריה.
בית החולים הפך לבית החולים "אביחיל" ואחר כך שימש את המכון לביקורת ולתקנים של חמרי רפואה של משרד הבריאות. כיום הוא משמש את מחלקת החניה של העיריה.
בשנת 1864 הוסכם שרוסיה תמכור לישראל את מגרש הרוסים, כאשר חלק מהתשלום היה בתפוזים. העיסקה ידועה בשמה "עסקת התפוזים". הכנסיה, אזור המשלחת הרוסית ובנין סרגיי לא נכללו בהסכם.
כנסית השילוש הקדוש במרכז מגרש הרוסים
הבנינים שבמגרש הרוסים
שערי הכניסה
למגרש היו שני שערי כניסה עיקריים: מצפון ומדרום. את השערים תכנן אלכסי פרנג'יה יליד נצרת שהשתלב בבית הספר הרוסי. המפואר הוא הצפוני שליד אכסנית סרגיי. היו בשער שני חדרי משמר בנויים אבן וביניהם שער ברזל. חדרי המשמר עוצבו בהידור רב ולהם גג אבן מדורג ובראשו פנס תאורה. על המבנים סמל החברה הרוסית. חדר המשמר המזרחי נהרס בעבודות להרחבת הכביש ונשאר רק החדר המערבי.
השער הדרומי צנוע יותר ונמצא ליד בית החולים הרוסי לשעבר. הוא עשוי משני עמודי אבן ובראש כל אחד כותרת פירמידלית. על הפירמידה היה פנס תאורה מסוגנן.
קתדרלת השילוש הקדוש
נבנתה בשנים 1860 – 1872 על ידי האדריכל מרטין איוונוביץ אפינגר כאשר כנסית ואסילי הקדוש שבכיכר האדומה, משמשת לה כדוגמא. חנוכת הכנסיה היתה בשנת 1872 בנוכחות הנסיך ניקולאי – אחיו של הצאר אלכסנדר השני.
הכנסיה בנויה כבזיליקה עם אולם תווך ושתי סיטראות . היא בנויה מאבן לבנה ובראשה 8 כיפות בצורות שונות ובגדלים שונים. צבען המקורי היה ירוק. יש בכנסיה אלמנטים רנסנסיים כמו: רצועה לומברדית (פס אופקי מסותת באבן דמוי קשקשי דגים), חלונות עיוורים, סימטריה מוקפדת מאד (כולל בכיפות). בחלונות אפשר לראות עמודים ניאו קלאסיים.
על הכנסיה כתב הסופר יהודה האזרחי בספרו "עיר אבן ושמים":
"החזות המשעשעת והיהירה כאחת… של כנסית הרוסים, כפי שנתגלתה ממרחקים, באה אל שילומה בחזות זו, מקרוב, שבה נראים כל פרטי פרטיה והם רבי המצאה ועשירי דמיון, שמא אף גודשי סאה, אך ממוזגים יחדיו במערך הארמוני במבנה המסיבי כל כך, והרענן תמיד, של קירות האבן אדירי הקומה, הלבנים."
אכסנית הנשים
נבנתה בשנת 1864 ונקראה על שם מריה פיודרובנה, אימו של הצאר ניקולאי השני. האכסניה נבנתה בצורת האות העברית "ש" עם שתי חצרות פנימיות. הכניסה רנסנסית רוסית.
האכסניה יכולה היתה לאכלס 650 נשים בצפיפות גדולה מאד. ידוע שבתכנון יש בבנין שתי קומות כאשר העליונה לא נבנתה. בתקופת המנדט הבנין שימש כבית סוהר, ובין השאר נכלאו בו אסירי מחתרות. בתא הגרדום של הכלא שמו מאיר פיינשטיין – איש האצ"ל ומשה ברזאני – איש הלח"י קץ לחייהם, כאשר פוצצו רימון בין לבבותיהם לפני שהבריטים יתלו אותם. היו גם נסיונות בריחה מהכלא, ובאחד מהם נמלטו ב – 1 לנובמבר 1943 , 20 לוחמי לח"י וביניהם מתיתיהו שמולביץ, בעזרת מנהרה שנחפרה בידיהם. לאחר קום המדינה שימש הבניין לצרכים אזרחיים שונים, כמו מחסנים של הסוכנות היהודית. לאחר השלמת "עסקת התפוזים" , התחילו לחשוב על הפיכת המבנה לאתר הנצחה לאסירי המחתרות, ובשנת 1991 עבר המבנה לידי משרד הביטחון שהגשים את התוכנית.
אכסנית הגברים
נקראת על שמה של יליזבטה פיודרובנה – אשתו של הדוכס הגדול סרגיי. המבנה נבנה בשנת 1864 ביחד עם אכסנית הנשים. במקום היו 300 מקומות לינה, והתנאים היו הרבה יותר טובים מאשר באכסנית הנשים, כיון שהיו חדרים קטנים יותר המופרדים האחד מן השני, ולכן היתה הרבה יותר פרטיות לשוכנים שם. הכניסה רנסנסית רוסית, והיום היא סגורה. הבנין משמש היום כבית מעצר.
אכסנית המשלחת הדתית
נקרא בנין ה"דוחובניה" (רוחני) ויועד למשלחת הרוחנית הרוסית. זהו הבנין הגדול ביותר במגרש הרוסים. המבנה דו קומתי עם חזית פשוטה אבל מאד סימטרית. המבנה רבוע (70X70מ'), ובחלקו הפנימי שני מסדרונות צולבים היוצרים 4 חצרות פנימיות שבמרכז כנסיה מפוארת וקטנה. החדרים בבנין שמשו כאכסניה לצליינים חשובים, מגורי חברי המשלחת הדתית ומשרדים. בבנין היתה גם ספריה גדולה ובה 17,000 כרכים . כאמור לעיל שימש הבנין בתקופת המנדט כבית משפט וכן גם אחרי קום המדינה (בהתחלה בית משפט עליון ואחר כך, כאשר בית המשפט העליון עבר לגבעת רם, בית משפט השלום.) הצד הדרומי שייך גם היום למשלחת הדתית הרוסית ויש לאזור זה כניסה נפרדת.
חצר סרגיי
על שם הנסיך סרגיי אלכסנדרוביץ יו"ר ה"חברה הפרובוסלבית הקיסרית למען ארץ ישראל" בנו של הצאר אלכסנדר השני. המבנה נבנה מחוץ לשער מגרש הרוסים בין השנים 1896 – 1900, ויועד לאירוח אח"מים. הכניסה המפוארת היתה מרחוב מונבז, והכניסה לכרכרות ולמשרתים היתה מכוון רחוב הלני המלכה. הבנין נבנה בצורת "ח" . החזית פונה לרחוב מונבז והיא חזית רנסנסית סימטרית, כאשר במרכז כניסה מסוגננת ומעליה גמלון ומעליו שבשבת. המגדל המרכזי משונן בסגנון ברוקי ויש בו שילוב של אבנים לבנות ואדומות בסגנון ממלוכי. במבנה היו 25 חדרי אירוח מהם 8 מפוארים מאד, 4 אולמות לקבלת פנים, שני חדרי אוכל, ספרייה, מכבסה, בית מרחץ, מחסנים, אורווה ומוסך. במבנה היו 3 מגדלים: הגבוה היה כעין מגדל שמירה, והנמוכים היו מגדלי שרותים מחוץ לבנינים, אבל מחוברים אליהם בגשרים. הנזיר רספוטין התארח בחצר ב"פסחא" 1911, בעקבות חטא ניאוף עליו נשלח לכפר בירושלים.
בתקופת המנדט שכנו במבנה: משרד הפנים ומשרד לעבודות ציבוריות, בשנת 1922 נבנו בחצר צריפי מגורים לקצינים בריטיים. צריפים אלו שימשו יותר מאוחר את החברה להגנת הטבע.
אחרי מלחמת השחרור המשיכו הרוסים לשבת במקום עד מלחמת ששת הימים כ – "החברה לחקירת ארץ הקודש" של הרוסים האדומים (יש אומרים שהיתה כיסוי לריגול רוסי)מאז, רוב הזמן שרת הבניין את משרד החקלאות והחברה להגנת הטבע עד שהמדינה החליטה בשנת 2008 להחזיר את החצר לרוסים.
בנין סרגיי מדרום
בית הקונסוליה הרוסית
נבנה בין השנים 1863 – 1865, ונמצא מאחורי הבנין הראשי של העיריה לכוון מזרח. הבנין נבנה לשם ארוח והוסב לבנין הקונסוליה. הבנין היה מאד מפואר, ואפשר לראות את זה בתמונות של פעם. הצילומים מראים גם עיצוב פנים וריהוט מפוארים, שטיחים פרסיים, וילונות "ברוקד" כבדים, ריהוט עץ מסוגנן ותמונות של שליטי רוסיה מאותם זמנים. גם האנשים המופיעים בתמונות נראים כרמי המעלה.
בדגמים מן המאה ה – 19 אפשר לראות מגדל מיתמר מגג הבנין. מגדל זה לא קיים היום. המבנה הוא בצורת "ח" וחזיתו פונה לרחוב שבטי ישראל. מעל מרכז הבנין בחזית, גמלון מדורג עליו כתוב : "H – II" כלומר ניקולאי השני (ברוסית) הצאר האחרון.
משנת 1948 שימש הבנין את האוניברסיטה העברית וכיום הוא חלק מקרית העיריה.
בית החולים הרוסי
נבנה בין השנים 1863 – 1865 כבית חולים. חדרי החולים היו בקומה שניה והיו שם 54 מיטות. הקומה התחתונה שימשה את הצוות הרפואי. הרופא הגיע מרוסיה. בית החולים לא קיבל יהודים, וטיפל בעיקר בצליינים רוסים וגם מעט באורתודוכסים שאינם רוסים. רמת הרפואה לא הצטיינה, אבל הרוסים יכולים להתפאר בכך שהם היו הראשונים שהקימו מערך רפואה מחוץ לעיר העתיקה. צוות בית החולים גם ליווה את הצליינים במסעותיהם ברחבי הארץ, ולצורך זה היתה להם מרפאה ניידת ואוהל גדול. בתקופת המנדט המשיך הבנין לשמש כבית חולים צבאי, ובמלחמת השחרור המשיך בתפקידו כבית החולים הישראלי "אביחיל". יותר מאוחר שימש הבנין את משרד הבריאות כמכון לביקורת ותקנים של חמרי רפואה. כיום הבית משמש את מחלקת החניה של העיריה.
חזית הבנין סימטרית ומעליה גמלון שבור ניאו ברוקי. מתחתיו חלון רנסנסי.
אכסנית ניקולאי
בתחילת המאה ה – 20 האגודה הרוסית הצליחה להשיג הנחות ניכרות בהסעת צליינים, הן ברכבות והן בחברת הספנות הרוסית, וכתוצאה מכך חלה עליה גדולה במספר הצליינים הבאים ארצה. מגרש הרוסים היה צר מלהכיל, ובשנת 1903 נבנתה אכסנית ניקולאי, ובה מקום ל – 1200 צליינים, נשים וגברים. זהו בנין פינתי ארוך הנמשך מאכסנית הגברים דרך רחוב חשין לכוון רחוב יפו.
בתקופת המנדט ישבה בבנין הבולשת, ובנין זה הותקף ע"י האצ"ל פעמיים: 23/3/44, 18/12/45.
לאחר כל התקפה הבנין שוקם.
לאחר קום המדינה שכנו בבנין מטה המרחב של משטרת ישראל ומשרדי הטאבו.
האצבע של עוג
עמוד מימי בית שני שנחצב במקום במאה הראשונה לפני הספירה לצורך שימוש לאחד המבנים (של הורדוס?) בעיר ירושלים, ונסדק, ולכן נשאר במקומו. הוא התגלה בשנת 1870 במסגרת חפירות לצורך בנית מגרש הרוסים. לעמוד נבנתה כעין אמבטיה בה הוא מונח. בירושלים תמיד ספרו שזו אצבעו של עוג מלך הבשן, הענק מן המקרא.
