שכונת "בית יעקב"

.

מתוך: "מאמרים על ירושלים" > "שכונות בירושלים"

 

שכונת בית יעקב

 

שכונת בית יעקב צמודה לשוק מחנה יהודה ממערב. זו אחת השכונות הותיקות בעיר החדשה ואחת השכונות היחידות מחוץ לחומה שחלק גדול מהבתים הם בעלי כיפה. את השכונה הקימה החברה שנקראה "הרחבת הבונים", ושמה של השכונה ניתן לה בגין הפסוק: "כל נפש לבית יעקב 70 נפש" (בראשית מ"ו כ"ז). שמה מעיד על מספר הבתים שתוכננו עבור השכונה. את הקרקע קנה הנדיב בן ציון ליאון בשנת 1875, במגמה לפתח שם מחצבות אבן. הוא מכר אותה לחברת בית יעקב, למשה גראף מבריינסק בשנת 1877. את הבתים החלו לבנות בשנת 1879.
אבל הבעיות החלו מיד, וכך כתב הרב משה נחמיה כהניו בספרו: "שאלו שלום ירושלים":
"עד כעת נבנו שם עשרים בתים, בור גדול ובית מדרש גדול, מפואר ומהודר. החבורה הזו אם כי ראשיה נכבדים וזריזים, על כל זה מתנהגת בכבדות. בני החבורה רובם ככולם עניים מרודים ואין בכוחם וביכולתם לשלם כפי העולה על כל אחד ואחד, ואף על הבתים שבנו הוכרחו הראשים ללוות סכום מסוים."
עזרה הגיעה מכולל הורדנא, וכתב בן יהודה: (מבשרת ציון חוברת ב' תרמ"ד – 1884)
"והחברה בית יעקב קנתה אדמה ממערב לאבן ישראל רחוק מהעיר, כי מחיר האדמה אצל העיר עלה הרבה מאד. אפס בגלל המרחק מהעיר לא יכלה החברה הזאת לעמוד עוד, ותבוא בצרה גדולה עד בא הרב ישראל הורוביץ, ממונה לכולל הורדנו, ותהי עצתו כי יקנה כולל הורדנו מהחברה כעשרה בתים לתיתם לעניי הכולל הזה לגור בהם שש שנים חליפות חינם. ותעש עצת הר"ר ישראל הורוביץ, ויקן כולל הורדנו את הבתים, ויבנו בבית יעקב כל צרכי הישוב, בית תפילה ותנור, ויחזק הישוב גם במקום הזה."

 

הרוח החיה בבניה היה משה גראף, מעסקני כולל הורדנא, שעסק בצרכי ציבור שלא על מנת לקבל פרס.
בית הכנסת נבנה בתרומתו של ר' יהודה אריה לויטאס – שוחט ובודק מברמינגהם אנגליה, שהיה אז בן 87 שנים, ונדב 11,000 גרוש כדי לבנות כאן בנין על שמו, שנקרא "בית יהודה".
בכניסה לבית הכנסת יש כתובת:
"לזכר עולם יהי בהיכל ה' הזה, בית יהודה, אשר על בנין בית הכנסת הזה נתן הישיש מורנו הרב יהודה לייב בר' חיים לויטאס, שהיה שוחט ובודק בק"ק בירמינגהאם במדינת בריטניא, נדבה בשנת תרל"ז (1877) סך 10,000 גרוש, ובשנת תרמ"א (1881) 1000 גרוש, ולזה יקרא שם בית הכנסת הזה בית יהודה עד עולם, על שמו וזכרו… ואסור לשום איש לשנות, ויקוים הכל בפי הכתוב שנתנו לו אנשי בית יעקב והמתפללים בבית הכנסת הזה, ושהאבן הזאת תהיה קבועה על כותל בית הכנסת הזה עד ביאת הגואל במהרה בימינו אמן."
הרהיטים בבית הכנסת יוצרו בשנות ה – 30 על ידי האומן דוד כהן ובנו מנדל. הבן התפרסם בזה שהאמיר עבדללה מעבר הירדן הזמין אצלו את רהיטי הארמון בעמאן.
העיטורים וציורי הקיר הם משנות ה – 40, וצוירו על ידי האומן הירושלמי יצחק ב"ק, שצייר גם את בית הכנסת שנמצא בישיבה הגדולה במאה שערים.

 

האחראי על הבניה בפועל היה ר' יעקב בלומנטאל שבנה על חשבונו את מוסדות הציבור – הבורות והמקוואות.

שכונת בית יעקב היתה השכונה הראשונה אותה ראו העולים לירושלים. מספר הסופר ישראל זרחי בספרו "כפר השילוח" על בואם של התימנים לירושלים בשנת 1882:
"מעטים וערירים עמדו הקירות של בית יעקב, שכונה ראשונה על אם הדרך ההולכת ליפו. קומץ בתים יתומים פזורים בין הסלעים מחוץ לחומות על פתחה של ירושלים. אין חינה של העיר משוך עליהם."
וסיפר יהודה אהרן סגל וייס בספרו "בשעריך ירושלים" על בואו לעיר בשנת 1888:
" עם כניסתנו לירושלים מצאנו פה ושם בית בודד. היו כבר כמה בתים בשכונת בית יעקב שעל יד רחוב יפו, ושם מעבר לשדות נשקפו בתיה הראשונים של שכונת משכנות ישראל."
את המקום וסכנת ההתישבות בו תאר פנחס גרייבסקי ב"זכרון לחובבים ראשונים" כרך א' 110-111):
"השכונה הזאת שכונת בית יעקב היתה בשנת היווסדה (תרל"ז – 1877) רחוקה יותר מן העיר, מדבר שממה, סלעי מגור ושיני סלעים….ודווקא במקום הזה, מקום שמיר ושית, מקום צורי יעלים, אמרו הבונים החובבים הראשונים, לסלול דרך לכל עובר ושב ולבנות בו שכונת יהודים…
במסירות ובסכנת נפשות באו אחינו לגור בבתים הבודדים האלה. זקני ירושלים מספרים לנו: תכף בתחילת הלילה היו צריכים לסגור הבתים וגם החלונות עד אור הבוקר מפחד הנחשים והעקרבים ומאימת הזאבים, זאבי ערב וחיתו טרף, ועוד יותר מחיתו אדם – השודדים והרוצחים. וכמה קרבנות נפלו על מזבח הישוב החדש מחוץ לחומת ירושלים:
הרב העסקן הגדול ר' ישראל הורוביץ ז"ל, אחד מגרי השכונה הזאת, גם הוא נפל קרבן במקום הזה, וזה היה כבר בשנת תרמ"ט (1889). ויהי באחד הלילות התפרצו לביתו גנבים, ערבים שודדים ורוצחים, ובהיותו גיבור אמיץ לב, אחז באחד מהם ויקרא לעזרה. אבל אחד השודדים הכהו על ראשו במוט ברזל וייפול מתבוסס בדמו. הוא הובא לבית חולים "ביקור חולים", וכל עמל הרופאים לא הועילו, וימת מתוך מכאוביו בליל ד' כ"ח אייר תרמ"ט.
וגם בעשר שנים אחרי כן היה רצח באותה סביבה. איש זקן ישר ונכבד בעירנו, בר אוריין וירא ה' מוה"ר ניסן מקנוטוף ז"ל, נרצח על מיטתו בליל שבת קודש כ"ד אייר תר"ס (1900) בשעה השלישית לאחר חצות הלילה התפרצו רוצחים אל חדר משכבו אשר שכב בו, הוא ועוד איש הנלווה לו ללון עימו. וידקרו את שניהם בסכינים אשר בידם, ולקול צעקת הנדקרים נסו הרוצחים ונמלטו. הזקן המסכן מת תיכף, והשני הובא לבית חולים בקור חולים, וירפא.

על בדידותה של השכונה והסכנה לגור בה אפשר לראות מספורו של ישעיהו פרס (100 שנה בירושלים):
"באחד הלילות התנפלו אנשי ליפתא על השכונה. הצעקות והקריאות לעזרה הגיעו ונשמעו בשכונת מזכרת משה הקרובה ביותר אליה. (ביניהם שוכן היום שוק מחנה יהודה). שמע ר' משה סופר ממזכרת משה את הצעקות, וייגש לארונו, הוציא שופרו ותקע בו תקיעה, תרועה ותקיעה גדולה. שמעו הערבים את הקולות המוזרים, שלא שמעו מעודם, נדהמו וברחו על נפשם."
ברוב השכונות בירושלים קשה לראות היום את בתי השכונות האלה בעבר ואת מוסדותיהם. בשכונה זו עוד אפשר (בינתיים).
סיור בשכונה (אפשר לערוך גם סיור מורחב במסגרת סיור ב"נחלאות" בירושלים)
נלך אחרי השוק מספר מטרים לכוון מערב על רחוב יפו, וממנו נרד לרחוב בשם "בית יעקב". לאחר מספר מטרים נבחין בסמטא קטנה בין הבתים הפונה לימין (מערב) נכנס בה ואנו בשכונת בית יעקב. מיד לאחר הכניסה מצד שמאל יש מבנה קטן בן קומה אחת. זהו התנור של השכונה בתחילתה. לכל שכונה היה תנור עבור אפית הלחם ובישול החמין בשבת. רוב המבנים של התנורים נעלמו, ובמקרה בשכונה זו, המבנה עדיין קיים.
מיד אחריו נראה משמאל חצר המוקפת בבתים בני קומה אחת משלשה כוונים. המרכזי בהם הוא בית הכנסת. לידו היה בעבר ת"ת עץ חיים וכן חדרי התכנסות. בשנות ה – 40 שכנה בחדרים אלו ישיבת "תורת ירושלים" ששימשה כמכינה לישיבת "מרכז הרב קוק".
מול בית הכנסת אפשר לראות את בור המים השכונתי.
אם נמשיך ברחוב (דוד אבישר) נראה משמאלנו בית בצבע ורוד. בנין זה היה המקוה של השכונה שאבן הפינה שלו הונחה בשנת 1901, והוא שימש את האזור עד שנות ה – 40 שאז הפסיק לפעול. בשנת 1848 פעל במבנה בית חרושת לממתקים "מוריה" של משפחת לבל. כיום יש במבנה מחסנים.

גם בית הכנסת אורחים היה בשכונה החל משנת 1889. את המקום תרמה חווה מרים אשתו של הרב יוסף בנימין בן הרב דב בער לזכרו של בעלה. המקום נקרא בית הכנסת אורחים של חווה'לה. לפי כתובת ההקדש המחיר היה 5 גרוש לתחזוקה ואסור היה לשהות בבית יותר מ – 30 יום. באותו מבנה תרמה חווה מרים גם בית מדרש עם עזרת נשים.
בסוף רחוב דוד אבישר נעלה ימינה לרחוב יפו ונעבור למדרכה הרחוקה, ומשם נוכל לראות את גגות הכיפות של השכונה. כאמור לעיל נדיר לראות גגות עם כיפות כאלה בעיר החדשה.