.
מתוך: "מאמרים על ירושלים" > "עדות ובתי כנסת בירושלים"
בשנת 1700 לספירה עלתה שיירת עולים אשכנזים לירושלים ובראשה ר' יהודה החסיד. לצורך התישבותה לווה ר' יהודה החסיד כספים, ובעיקר ממקורות ערביים. כמה ימים לאחר בואם מת במפתיע ר' יהודה ואנשי השיירה נשארו ללא רועה ועם חובות גדולים. כאשר הבינו הערבים שאת כספם לא יקבלו בחזרה הרסו את חצר האשכנזים ואת תושביה גרשו מירושלים. היה זה בשנת 1721 לספירה, ומאז לא היו אשכנזים בעיר, שכן כל אשכנזי, מבחינת המלווים, אחראי על החזרת החוב. (להרחבה מאמר "החורבה" – פרק א').
כלומר בתחילת המאה ה – 19 לא היו אשכנזים בירושלים.
לונץ במאמרו "קורות היהודים בירושלים במאה האחרונה" שהתפרסם בכרך "ירושלים" י"ג סיפר שבשנת 1810 עלתה שיירת אשכנזית מתלמידי הגר"א, משקלוב, ובראשה ר' ישראל משקלוב. בין העולים היו גם ר' מנחם מנדל משקלוב ור' אברהם שלמה זלמן צורף מקידאן (אבי משפחת סלומון וסבו של יואל משה סלומון). שיירה זו התישבה בצפת שכן ירושלים היתה "חסומה" לאשכנזים. מבחינת השייכות החברתית-דתית הם היו שייכים ל"פרושים" כלומר המתנגדים לחסידות. בשנת 1812 פרצה מגפה בצפת ואז היו שנמלטו לירושלים, ובראשם ר' מנחם מנדל משקלוב ור' שלמה זלמן צורף. מספרם הגיע ל – 20 נפשות בערך. ומספר לונץ:
"ולמלאות מנינם הוכרחו לרוב לצרף את אחד מעדת הספרדים או תינוק וספר תורה בידו. ומיד שכרו את החצר שבה היתה הישיבה של הרב הגאון ר' חיים בן עטר ז"ל בעל אור החיים, ובה קבעו בית כנסת וישיבה, ויתפללו בו כל ימי השבוע מלבד שבתות, שפחדו להתפלל בו ולקרות בתורה משום שלא היה להם רשיון על בית הכנסת כחוק. ואז התפללו בפרוזדור שבין ארבעת בתי הכנסיות המאוחדים של הספרדים המיועד לסוכה (בית הכנסת האמצעי מבין ארבעת בתי הכנסת הספרדים)…."
ומספר יהוסף שוורץ בספרו "תבואות הארץ":
"בשנת תקע"ב (1812) היתה מגפה גדולה רחמנא לצלן בגליל העליון והתחתון, ויברחו גם מהאשכנזים לעיר הקודש ירושלים, וישימו נפשם בכפם להראות בעיר, וכבר נשכחה שנאת הישמעאלים, והבאים מאשכנזים עניים מרודים. ומעת ההיא והלאה באו אשכנזים לירושלים. מהם לבשו בגדי הספרדים להתנכר והם היו מתי מספר (כ' אנשים)".
לונץ מספר שביום ב' תמוז תקע"ג הגיעו לירושלים עוד 71 איש שנמלטו מהמגפה, ומכיון שפחדו מהדבקה לא ניתן להם להיכנס העירה והם שוכנו במערה גדולה בצפון העיר שנקראה "מררת אל מחג'אר" ובפי המסורה "מערת צדקיהו" ושם ישבו שמונה ימים. משם עברו לשני בתים שכורים אצל חומת העיר. שם ישבו עד סוף חודש תשרי (סה"כ 4 חדשים) ואז הורשו לבוא העירה לאחר שפקיד היהודים שילם עבורם כופר נפש לפי החוק. מוסיף לונץ ואומר שאחרי המגיפה חזרו לעירם ולא ברור כמה מהם נשארו בירושלים.
בשנת 1816 עלו לירושלים בין השאר ר' שלמה זלמן שפירא מוולוז'ין ואיתו צעיר ווינאי מצוין שנודע בשם ר' אריה נאמן, שלקחו להיות חתן לביתו. אז עלה גם ר' הלל ריבלין (אבי משפחת ריבלין).
העדה האשכנזית הצעירה והקטנה נסמכה על כתפי העדה הספרדית כמעט בכל דבר. ומספר עיתון "הלבנון" כ"ב אדר תרכ"ז (1867) שהאשכנזים לא נחשבו כיהודים כמו הספרדים, ולכן לא יכלו לשמש כשוחטים. הם נאלצו לקנות בשר מהספרדים ולשלם "מס בשר".
עיתון ה"חבצלת" ח' סיון תרל"ב (1872) סיפר כי האשכנזים התפללו בבית הכנסת של הספרדים, קברו את מתיהם אצל הספרדים (ושילמו עבור זה), וכדי לא לבלוט הלכו גם בלבוש ספרדי (גלביה ותרבוש).
לונץ סיפר שהתורכים קראו לספרדים "יהודים" ולאשכנזים קראו "שכנזי", כלומר הבדילו ביניהם.
גם מבחינה כספית נסמכו האשכנזים הראשונים על החלוקה הספרדית, אבל עם גידול העדה דאגו לפתח מערכת גביה משלהם (הרחבה במאמר "החלוקה – פרק ג').
בשנת 1827 הגיע השר משה מונטיפיורי לראשונה לירושלים וחיזק מאד את תושביה היהודיים.
בשנה זו נפטר ר' מנחם מנדל משקלוב ואת מקומו מילאו שני אנשים: ראש העדה היה בנו נתן נטע, ואת הנושא הכספי לקח על עצמו ר' אריה נאמן (מכאן שמו, שכן האדם שסמכו עליו בנושא כספים נקרא "נאמן").
בשנת 1828 עלה לירושלים ר' ישעיהו ברדקי שהתגלה כאישיות חזקה וכמנהיג, ובשנת 1839 הפך למנהיגה של העדה הפרושית-אשכנזית.
לאורך שנות ה – 30 של המאה ה – 19 השתלט מושל מצרים, מוחמד עלי על ארץ ישראל. שלטונו של מוחמד היה ליברלי והיטיב רבות עם המיעוטים ובעיקר היהודים. אבל עבור תושבי הארץ המוסלמים שהיו רגילים לחיי הפקר, חיים של עשיה ככל העולה על רוחם, שינוי זה היה לרעה. מוחמד עלי הכריח אותם ללכת לצבא, הפריע למי שחי על שוד, והביא ארצה נציגויות של ארצות אירופאיות שהביאו איתם קידמה.
אבל שנות השלושים של המאה ה – 19 היו שנים קשות מאד ליהודי הגליל ובעיקר ליהודי צפת: בשנת 1834 התמרדו הפלחים כנגד השלטון המצרי, מרד שפגע קשות ביהודים. בשנת 1837 אירע הרעש הגדול בצפת וסביבותיה. בשנת 1838 התמרדו הדרוזים, גם כן נגד השלטון המצרי. גם מרד זה גרם לנזקים קשים ליהודים, בנפש וברכוש.
אסונות אלו גרמו לעליה מסיבית אשכנזית לירושלים, והעדה גדלה באופן משמעותי. לא לשוא נאמר שמחורבנה של צפת נבנתה ירושלים.
בשנת 1836 נסע שלמה זלמן צורף למצרים וחזר עם אישור מטעם הממשל המצרי לבנות מחדש את חצר החורבה, ולמרות חילוקי דעות לגבי זה עם המנהיג ר' ישעיהו ברדקי שופצה החצר והוקם בה בית המדרש "מנחם ציון" (הרחבה במאמר ה"חורבה" – פרק ב'). ר' ישעיהו ברדקי הקים מרכז מתחרה בשם "סוכת שלום".
בשנת 1839 עלה לארץ ר' זונדל מסלנט, ושנתיים אחריו עלה חתנו ר' שמואל מסלנט. שניהם יחד עם ר' ישעיהו ברדקי ניהלו את העדה, אבל רבו החיכוכים ביניהם. ומספר יהושע ילין בספרו "מזכרונות איש ירושלים":
"והרב הגאון ר' ישעיהו ברדקי (הגרי"ב), נהג ממשלתו ברמה ומינה לו משרת (קואס), ונתן בידו מטה גדול וגולת כסף בראשו, ללכת לפניו בעת ביקור רישמי. כן מינה לו כמתורגמן איש אחד ושמו יצחק פ"ח, אשר ידע את השפה הערבית היטב, ויהי לו לפה לפני הממשלה המקומית….. בימים ההם אין רב ואין מורה צדק קבוע לעדת האשכנזים, ורק הרב הגאון בורדקי הנזכר היה משיב הלכה לפרקים קרובים. אך בשנת תקצ"ט (1839) עלה לירושלים הרב הגאון ר' זונדל סלנט (הגרז"ס) תלמיד הרב הגאון ר' חיים מוולוז'ין, ויבקשו ממנו עדת האשכנזים להיות להם למורה צדק ויעתר להם, ויקבעו לו דירה בחצר הקהל בחצר ר' יהודה החסיד הנזכר, ומאז היתה החצר הזאת לא רק מקום תפילה אלא גם מרכז הוראה. כשנתיים אחר כך בשנת תר"א (1841) עלה לירושלים גם חתנו הגאון המפורסם ר' שמואל סלנט (הגרש"ס) ) ז"ל, על פי פקודת הרופאים אשר ציוו עליו ליסוע לארצות החמות. על פי פקודה מן הפקידים והאמרכלים מוילנא נמנה למורה ודיין לעדת האשכנזים וגם קבעו לו פרס שכר בטלה, וגם לו נתנה העדה דירה בחצר הקהל הנזכר, סמוך לבית חותנו. מיד אחר בואו הושיב בית דין לצדק קבוע בבית אחד סמוך לביתו, ויהי הוא הראש אב בית דין, והגאון ר' זונדל סלנט המורה צדק, והגאון ר' ישעיהו ברדקי המנהל והמנהיג.
ובהיות הגאון ר' שמואל סלנט צעיר לימים מהגאון ר' ישעיהו ברדקי וגדול ממנו בתורה. היה הגרי"ב עוין אותו וגם את כל התושבים החדשים הנוהים אחריו. וספרו שפעם אחת קיפחו הגרש"ס בדבר הלכה, ומרוב כעסו סטרו הגרי"ב על לחייו. ואף כי מיד ביקש סליחתו נשארה בכל זאת טינה בליבו ובלב סיעתו – התושבים הישנים נגד הגרש"ס וסיעתו – התושבים החדשים."
בשנת 1862 נחנך בית הכנסת הגדול בחורבת ר' יהודה החסיד. (הרחבה במאמר ה"חורבה" פרק ג')
בשנת 1863 נפטר ר' ישעיהו ברדקי והאנשים הדומיננטים אז בעדה האשכנזית-פרושית היו הרב שמואל סלנט והעסקן יוסף ריבלין. אבל כוחם לא היה רב כבעבר שכן תהליך פרוד גדול עבר אז על העדה:
עד סוף שנות ה – 40 של המאה ה – 19 כל האשכנזים היו עדה אחת, אבל אז התחיל הפרוד לכוללים, כלומר התארגנות לפי אזור המוצא (ארץ, עיר או חבל ארץ). המטרה היתה שכספי החלוקה מאזור מסוים יגיעו אל העולים מאותו אזור. הראשונים היו אנשי כולל הו"ד (הולנד דויטשלנד) שהגיעו מארצות עשירות, והבינו שכך יגדילו את הכנסתם. אחריהם הוקמו עוד כוללים ועד סוף שנות ה – 60 היו בירושלים 19 כוללים. (הרחבה במאמר ה"חלוקה" – פרק ד').
על נושא זה כתב בטאון האסיף תרמ"ח:
"מתשעה קבין צרות עין ושנאת חינם שלקחו למו אחינו מהעשרה שירדו לעולם, לקחה לה ירושלים תשעים ותשע ידות. מתשעה קבין פרוד לבבות ואי האחדות של אחינו בכל הארץ, נטלה ירושלים תשעים ותשעה חלקים. וכשם שפרצופיהם ומלבושיהם אינם שוים, כן דעותיהם והלך נפשם רחוקים אשה מרעותה כרחוק מזרח ממערב. מובדלים הם יהודי ירושלים איש מרעהו בשפתו, במנהגיו ובהליכותיו, כרחוק המקום שיצאו משם, איש ממקומו. לאגד את כל העדות השונות לא ייעצר כוח. רק האיש אשר כוחו חזק לקרב המרוחקים בזרוע, ואליו נקוה…….
המקור המושחת והמעין הנרפש אשר יפכה מי קנאה ושנאה, הוא חלוקת הכוללות. והיה כי יהיה דבר הממשלה (התורכית) להעדה, לא תדע למי לפנות, ושלחה דבריה לרב עדת הספרדים, וממנו תגיע השמועה לאשכנזים.
ראו מנהלי הכוללות טוב להעיר, לייסד ועד כללי, אשר ייצג כל עניני העיר ואליו יבואו כל כסף הנדבות. ויועדו כל הממונים ביום טו"ב (י"ז) כסליו שנת תרכ"ו (1865), וייסדו ועד כל הכוללות אשר יאחד את כל הכוללות חסידים ופרושים יחד"
בשנת 1865 הקים ר' יוסף ריבלין את ועד כל הכוללים כדי שיאחד את הכוללים תחת קורת גג אחת, אבל בסופו של דבר היה זה עוד כולל שפתר בעיות של אנשים שלא נפתרו על ידי הכוללים הקיימים, הן לגבי חלוקת כספים והן לגבי איסוף כספים. כן התעסק הועד בבעיות הנוגעות לכל הקהל וביחוד לגבי קשר עם הממשלה התורכית.
מספר התושבים האשכנזים בירושלים במאה ה – 19:
1800 – מעט, 1836 – 650 , 1840 – 1500, 1850 – 2000, 1860 – ,3250 1870 – 5500
(מתוך – עיר בראי תקופה – העיר העתיקה, פרופ' יהושע בן אריה)
מספרי התושבים הכלליים בטבלת "אוכלוסית ירושלים במאה ה – 19"