.
מתוך: "מאמרים על ירושלים" > "חיים והווי בירושלים"
לאורך התקופה העותומנית היו ויכוחים בין האשכנזים לספרדים באשר לכספים שהגיעו מחו"ל. הספרדים יצגו את האשכנזים כלפי השלטונות, הם שילמו עבורם מיסים, ולכן דרשו חלק מן התמיכה האשכנזית, לצורך השתתפות בצרכים הכלליים של כל היהודים בירושלים.
בשנת 1588 הגיע לעיר ר' בצלאל אשכנזי – רבה של מצרים, והתמנה למנהיגה הדתי והחילוני של העדה הספרדית הירושלמית. הוא הגיע להסכם עם האשכנזים ששישית מכספי התמיכה שלהם, תימסר להוצאות הכלליות של קהילת ירושלים. לאחר מותו התנערו האשכנזים מהסכם זה.
לאורך המאה ה – 17 היו חיכוכים בין העדות סביב הנושא הכספי, ומידי פעם הוסגו הסכמים שהסדירו את חלוקת נטל המיסים.
בתחילת המאה ה – 18 הגיעה לירושלים שיירת ר' יהודה החסיד האשכנזית והסתבכה בחובות כבדים , ומשלא הוחזרו החובות לערבים המלוים, נהרסה חצר האשכנזים בפרעות שהתחוללו בשנת 1720, ומאז ועד לתחילת המאה ה – 19 לא היתה קיימת קהילה אשכנזית בירושלים. גם ל ק.ק ספרדים, הקהילה היהודית היחידה בעיר עד לתחילת המאה ה – 19, היו בעיות כספיות לא קלות, וכדי לפתור אותם הוקם בקושטא בתחילת המאה ה – 18 ועד שנקרא: "ועד פקידי קושטא", שהסדיר את הקשרים עם השלטונות, פיקח על תקציב העדה ואף פיקח על העליה והרכבה. פקידים מיוחדים נשלחו מקושטא לירושלים, ובמשך הזמן הפכו לשליטיה של הקהילה. פקידים אלה התערבו לא רק בהחלטות הכספיות, אלא גם בעינינים אחרים בבחינת "בעל המאה הוא גם בעל בדעה". הם התערבו במינוי רבנים, פיקחו על תנועת שד"רים ואף דאגו שעניים לא יגיעו לירושלים לבל יפלו למעמסה על העדה.
ברור שגם כספי החלוקה הגיעו בחלקם דרך קושטא.
נוסף על כספי החלוקה היו גם לעדה הירושלמית הכנסות פנימיות כמו:
הכנסת עזבונות – כלומר: אדם שנפטר בירושלים ולא היה לו יורש מדרגה ראשונה בעיר, ירושתו עברה לעדה. כן היו מיסים על יין, בשר ושחיטה, קבורה והיטלים שונים.
על קיבוץ התרומות של העדה הספרדית בחו"ל טרם בואם של ראשוני האשכנזים מספר משה אברהם לונץ (ירושלים י"ג):
"החלוקה נקבצה מארצות חוץ לארץ ע"י שליחים שהיו יוצאים תמידים כסידרם. השליחות נחלקה לשלש מחלקות: שליחות ארץ תורכיה, שליחות ארץ המערב (מרוקו אלג'יר וטוניס) ושליחות פרנקא (מערב אירופה). ומזמן לזמן היו שולחים גם שליח לערי רוסיה ופולין."
על יעדי הכסף מספר לונץ:
"ההכנסה הכללית היתה נחלקת לשלשה חלקים: שליש להוצאות העיר, שליש לתמיכת אלמנות ויתומים שאין להם כל הכנסה ושליש להספקת חכמים שנקרא בשם "תפארת ישראל", ושנתחלק לחכמים איש לפי ערכו ומעלתו שתי פעמים בשנה: בחג הפסח ובחג הסוכות, מלבד ראש החכמים והמנהיג שהיו לוקחים חלוקה אחת יתרה בין שתי החלוקות הנזכרות."
רוב הכספים היו באים מקושטא באמצעות גבאים שישבו שם, ורבני וגבאי הקהילות בארץ הקודש היו שולחים להם מידי שנה בשנה את חשבון ההוצאות והכנסות.
נוסף על החלוקה הרגילה היו לבחירי החכמים גם הכנסות נוספות:
א. משליחות לארצות חו'ל – כלומר משד"רות.
ב. מהכנסת הישיבות שהיתה כמעט לכל אחד מהחכמים הגדולים, שכן הישיבות הוקמו ע"י גבירים, שתמכו כלכלית בלומדים שהיו מבחירי תלמידי החכמים בעיר, וכל גביר ניסה להשיג בעזרת כספו לומדים מפורסמים יותר. מספר הלומדים בישיבות הספרדיות הללו היה מועט ובחורים צעירים לא למדו בהן בתקופה זו. הישיבה נועדה רק לבחירי החכמים.
רוב האוכלוסיה הספרדית לא נהנתה מהחלוקה אלא התפרנסה מעמל כפיה, שכן לפי התפיסה הספרדית החלוקה ניתנה רק למי שזקוק לה, כלומר: לתלמידי חכמים שתורתם אומנותם וכן לאלמנות, יתומים, עניים וכד'.
בסוף המאה ה – 18 תחילת המאה ה – 19 איבד ועד פקידי קושטא את מעמדו.
בשנת 1810 הוקם באמסטרדאם ועד גבאות לאיסוף כספים למען א"י בשם: "ועד הפקידים והאמרכלים", וכותב לונץ:
"ומעת ההיא והלאה הכניסו הפקידים והאמרכלים את עצמם בכל עניני א"י, ומלבד פעולתם העיקרית בנוגע לחלוקה, שמו את ליבם ליסד מפעלים קבועים. בראש המפעל עמד ר' צבי הירש לערן, שראה עצמו גם אחראי להליכותיהם של בני ירושלים, ובהיותו יהודי קנאי, הגביר את הקנאות העיר, כאשר הוא מאים בנשק החלוקה למי שיפר את דברו".
כמובן שהתמיכה של ועד הפקידים והאמרכלים בירושלים היתה בתחילתה רק ב ק.ק ספרדים, שכן, כאמור לעיל, לא היתה קהילה אשכנזית בעיר בתחילת המאה ה – 19.
האשכנזים חזרו לירושלים החל משנת 1812, וגם אז טיפין טיפין, ובתחילת דרכם היו חלק מן העדה הספרדית הגדולה ונסמכו עליה.
מבחינה רעיונית התפיסה האשכנזית היתה שונה מהספרדית. הם ראו בחלוקה גמול על ישיבת א"י, ולכן היא מגיעה לכל אדם בין עשיר ובין עני. גם עשיר שעובד מקבל שכר עבור עבודתו, וישיבת א"י במקרה זה היא עבודתו.