.
מתוך: "מאמרים על ירושלים" > "עדות ובתי כנסת בירושלים"
.
בית הכנסת הקראי
.
הקראים נפרדו מן הזרם הראשי ביהדות – הרבניים, במאה השמינית , כאשר מיסד העדה נחשב ענן בן דוד. מקור השם במקרא, שכן הם מאמינים בו ללא פרשנות של התורה שבעל פה.
כתב עליהם ר' עובדיה מברטנורא באיגרתו: ( לפי יערי – אגרות א"י)
" הקראים כאשר ידעתם לא יאמינו בדברי רז"ל, אכן הם בקיאים בכל העשרים וארבעה (תנ"ך), והם מקדשים (את החדש) על פי ראיה, ופעמים שהקראים אשר במצרים יעשו ראש השנה ויום כפורים, זולתי היום אשר יעשוהו הקראים בירושלים….ואם יעברו השנה הקראים שבמצרים, על דרך משל, והקראים אשר בקונסטנטינופול לא יעברוה, אין בזה אשם, וכל אחד יעשה מה שנראה בעיניו טוב. הם מתענים בשבעה באב (לפי ספר מלכים), ובעשרה באב (לפי ירמיהו), וחג שבועות לעולם קובעים ביום ראשון כידוע. ותולים הלולב וכל מיניו באמצע בית הכנסת שלהם, וכל אחד מסתכל בו, ורב להם בזה. אינם מבערים אש בכל מושבותיהם ביום השבת, בין ביום ובין בלילה לא ימצא אש בבתיהם. כל חמשה דיני שחיטה יש להם כמונו, ואף על פי שאין זה כתוב בתורה, וכן איסור השחיטה בסכין פגום. ונזהרים מיינם של גויים יותר מישראל…. ושומרים הקראים כל מיני טומאה וטהרה. וכי ימות להם מת, יוצאים כולם מן הבית לפני מותו, ומשכירים מעניי הרבניים שישאו את מתיהם ויקברו אותם, כי הם לא יגעו בהם בשום פנים. וטמאי מת, ובעלי קריין, ונידות ויולדות שבהם, רוחצים מים בלבד, ואינם מצריכים טבילה במקווה…."
הקראים הגיעו לירושלים בתחילת המאה התשיעית – בתקופה המוסלמית הקדומה. הם מנו עשרות בודדות, והתישבו ליד מצבת זכריה מחוץ לחומות העיר.
הם קראו לשכונתם "צלע האלף" לפי הפסוק:" וצלע האלף והיבוסי היא ירושלם" (יהושע יח' כח').
היחסים ביניהם ובין הרבניים היו קשים מאד לאורך כל הדורות, הן בבבל והן בירושלים, וסיפר הגאון הארץ ישראלי בן מאיר משנת 921 שאבות אבותיו עוד סבלו מהקראים ואחד מהם – ר' מוסי "נהרג בעזרה מתחת יד זרע ענן". ומוסיף: " ואנחנו עבר עלינו צרות רבות ורעות, וחבישת בית האסורים וענויי הכבל, ומלקות עד צאת הנפש…מתחת יד בני ענן השונאים".
ביחוד גדלה ההצקה כאשר ארץ ישראל עברה לידי השושלת הטולונית – המצרית (878) , והיהודים הרבניים לא יכלו לקבל עזרה מידי אחיהם שבבגדד.
חכמי העדה קראו לבני העדה לעלות לירושלים, וכתב דניאל בן משה אלקומסי במאה התשיעית נגד " הנבלים אשר בישראל מדברים זה לזה שאין עלינו לבוא לירושלים, עד שיקבצנו כאשר השליכנו, ולא יאמר איך אלך אל ירושלים מפחד שודדים וגנבים, ומאין מחיה בירושלים….ואם לא תבואו כי אתם הומים ורצים אחר סחורותיכם, שלחו מכל עיר חמשה אנשים, ומחיתם עמם, למען נהיה לאגודה אחת להתחנן אל אחינו תמיד על הרי ירושלים"
ואכן קריאתו נענתה, והעדה הקראית בירושלים גדלה למרות החרם אותו הטילו עליה הרבניים, בטכסים אותם קיימו מעל הר הזיתים.
כשהצלבנים כבשו את ירושלים נעלמה העדה מן העיר יחד עם העדה הרבנית.
התחדשות ההתישבות הקראית בירושלים היתה כנראה במאה ה – 14, ובית הכנסת נבנה כנראה בסוף מאה זו.
וכתב עולה מן המאה ה – 17 (אגרת העולה מקראפי – לפי נתן שור)
"עוד נמצא בירושלים בית כנסת קטנה של קראים ולובשים כמו יהודים. אמנם אינם מתערבים איתם. ורובם הם צורפים, ואוחזים מעשי אבותיהם בידיהם לתלות הטלית בבית כנסת, ולקיים רק התורה שבכתב, ועליה הם נזהרים הרבה, והם קרוב לעשרים נפשות."
הישוב הקראי באמצע המאה ה – 17 היה קטן והתפרנס בעיקר מתמיכת קראים מקרים, קושטא ודמשק. בראש העדה עמד החכם דוד בן ישועה, וכתב הנוסע שמואל בן דוד הקראי מקרים שביקר בירושלים בשנת 1641/2:
"וקבלו אותנו בסבר פנים יפות ובאהבה, והוליכונו לחצר ההקדש, ולקח אותנו כה"ר דוד לביתו, והוא בנוי מאבני גזית, ועליו קובבה (כפה) וישבנו שם…. ואחר כך ירדנו לבית הכנסת והתפללנו תפילת הערב. ובית הכנסת הוא יורד במעלות כ' (20) פתח בית הארץ, ויש שם ג' ספרי תורה, לבד מהישנים, וחומש אחד טוב ויפה מאד, וגם יש הרבה תורות וספרי חכמי ערב. ויש שם ט"ו בתים להקדש, ויושבים שם כה"ר דוד ור' ישועה הלוי יצ"ו ור' משה כהן יצ"ו, הם ונשיהם ובניהם, ושמונה נשים זקנות אלמנות. כל הנפש קטנים וגדולים כ"ז נפשות, וקיים עליהם הפסוק: "הקטון יהיה לאלף והצעיר לגוי עצום."