.
מתוך: "מאמרים על ירושלים" > "עדות ובתי כנסת בירושלים"
.
חצר האשכנזים בירושלים הפכה לחורבת ר' יהודה החסיד, בגין אי תשלום חובות, ופרעות שבוצעו עקב כך ע"י בעלי החוב הערביים. המקום עמד בשממונו משנת 1720, ומכיוון שכל אשכנזי שהופיע בעיר היה אחראי על תשלום חובות אלו לפי דעת בעלי החוב, הדירו עצמם האשכנזים מנוכחות בירושלים במשך כמעט מאה שנה.
הישוב האשכנזי התחדש בירושלים ע"י תלמידי הגר"א בשנת 1812.
ראשוני העולים התפללו בבית המדרש הקטן של ישיבת "אור החיים" אותו שכרו, וכאשר לא היה להם מנין, צרפו יהודי ספרדי או ילד עם ספר תורה בידו.
אחד מראשי הקהילה האשכנזית הצעירה בירושלים היה ר' שלמה זלמן צורף, אבי משפחת סלומון הידועה. בשנות ה – 30 של המאה ה – 19, שלט בארץ ישראל מוחמד עלי שליט מצרים, שהתמרד נגד השלטון המרכזי באיסטנבול. מוחמד עלי נלחם בעזרת בנו, איברהים פחה, בשחיתות שפשטה בארץ, וביחוד נלחם באפלית העדות השונות שאכלסו את ארץ ישראל.
ר' שלמה זלמן צורף החליט לנצל את השלטון הליברלי, ליסוע למצרים, ולבקש לכונן מחדש את חורבת ר' יהודה החסיד. הוא לקח אתו המלצות הקונסולים של רוסיה ואוסטריה, שרוב האשכנזים היו תחת חסותם, ובשנת 1836 נסע מצרימה.
שליחותו הצליחה מעל ומעבר למצופה. הוא קיבל אישור להחזיק את החורבה, לבנות בה בתים, בתי כנסיות ובתי מדרשות, מבלי שאיש יוכל למחות, וגם נקבע שאין רשות לבעלי החוב הישן לתבוע אותו. כאשר חזר ר' שלמה זלמן צורף לירושלים רבתה השמחה, וכל העדה התגייסה למשימת השיקום, כאשר דבר ראשון היה צריך לפנות את ערמות הזבל שהיו במקום.
מספר הביטאון האסיף:
"רבים התנדבו לפנות ערמות העפר משם, ובידים חרוצות עשו מלאכתם אמונה, עד הצליח בידם להחיות את המקום. ביום תשעה עשרה לחדש אלול שנת תקצ"ו (1836) החלו לבנות אחד הבתים אשר מצאו שמה מכל פאותיו, ובנו את הבית ויכלוהו, ויקרא שמו "מנחם ציון", לאמר: "זה ינחמנו מעמלנו ועצבון רוחנו." ברוב שמחות חונך הבית, ויהי לבית מדרש לבני אשכנז עד היום הזה."
וכלשון הכתוב – אפשר ללכת גם היום ולראות את בית המדרש "מנחם ציון" בצפונה של החורבה.
אבל כנראה קשות שמחות בישראל, וגם על שמחה זו העיב ויכוח מר: ר' ישעיהו ברדקי מנהיגה של הקהילה האשכנזית, וחתנו של ר' ישראל משקלוב, חשש שלמרות האישור תהינה תמיד קטטות עם הערבים, שלא ישכחו לעולם את החוב האשכנזי ההסטורי, לכן הוא החליט להקים במקום אחר מרכז לעדה האשכנזית בירושלים, וגם לאחר שניקו את החורבה, לא חזר בו ר' ישעיהו ברדקי מכוונתו זו.
הוא הסכים אמנם להקים בתים למגורים באיזור החורבה, אבל בית מדרש יקום במקום אחר. היו שסייעו בידו וביניהם גם חותנו – ר' ישראל משקלוב. ר' ישעיהו ברדקי לא הסתפק בהתנגדות פסיבית בלבד, הוא פנה לרב הספרדי הראשי ר' יונה משה נבון, וביקש ממנו למנוע הכנסת ספר תורה בצו בית דין לבית המדרש החדש. הוא ביקש גם למנוע מר' שלמה פ"ח שברשותו היתה ישיבת "אור החיים" מלתרום ספר תורה. אבל בישיבת בית דין שנקרא לדון בנושא, זכו מנהיגי החורבה, ובית המדרש נחנך בשמחה רבה וברוב עם.
ר' ישעיהו ברדקי לא נכנע, והקים בית מדרש נוסף מתחרה, מכספי האחים לערן מאמסטרדאם, שרכשו עבורו חצר ליד ישיבת "אור החיים". העדה האשכנזית הפרושית התפלגה לשתי סיעות, כאשר לכל סיעה בית מדרש משלה. הסיעות נקראו: סיעת החורבה עם בית המדרש "מנחם ציון", וסיעת החצר, כאשר בית המדרש שלה נקרא "סוכת שלום".
ר' שלמה זלמן צורף שילם בחייו בעד פעילותו, וכך מספר פנחס גרייבסקי ב"זכרון לחובבים ראשונים":
"הוא סיכן עצמו לטובת הישוב, וסוף סוף נפל חלל ממכת חרב של אחד הישמעאלים בליל סגריר, ששמר את צעדיו בלכתו מביתו לבית הכנסת. אותו פרא רצה להנקם בר' זלמן על שהשיג רשיון רשמי לחצר החורבה, ארב לו והתנפל עליו פתאם מאחוריו, והכה בחרבו על ראשו."
גם הרוצח שילם על כך, ומוסיף גרייבסקי:
"למחרת היום מצאו שוטרי הממשלה את הרוצח טבוע בבור שמן השומשומין אשר בחנותו, בקצה רחוב היהודים, ובידו החרב אשר נעץ בר' זלמן. מכל הסימנים ניכר היה שהוא הנהו הרוצח."
על מצבת ר' שלמה זלמן צורף שהיתה ונעלמה מחצר קבר זכריה היה חקוק:
"אברהם שלמה זלמן צורף זצ"ל, אשר הציל נחלת האשכנזים מיד הישמעאלים, והשתדל בבנינה, ובפרט בבנין בית המדרש שנקרא בשם "מנחם ציון". נלקח לבית עולמו י"ט אלול שנת תרי"א". (1851)