מתוך: "זכרונות אנשי ירושלים"
כרוזים וחרמות ( על פי "מזכרונות איש ירושלים" – אפרים כהן רייס)
לבתי הדין בירושלים היו כרוזים שבדרך כלל הסתובבו בשוק והכריזו על נידויים וחרמות או על ביטולם. למשל אם משהו העליב את אחד הרבנים הוטל עליו חרם ונידוי והכרוז היה מכריז על כך. לאחר שבוע הלך המנודה אל הרב ננזף ואז הכרוזים הודיעו על ביטול החרם. למשל אחד המקרים הוא של ראובן מרגלית שביזה את אחד הרבנים ואז הכרוז עלה על הבימה בבית הכנסת והודיע על החרם. ראובן מרגלית לא נרגע ועלה גם הוא על הבימה וצעק "אדרבה" כלומר שהחרם יחול על המחרימים. קנאי ירושלים לא שתקו וגייסו את התותחים הכבדים: התורה, החלוקה ואפילו את הקונסול האנגלי. זימנו אותו לבית הכנסת "החורבה" ובמעמד קהל רב ומתורגמנו של הקונסול האנגלי חלצו את נעליו והושיבו אותו על הרצפה ואילצו אותו לומר "חטאתי".
ספור אחר הנוגע לבית הדין הספרדי ולשד"ר בשם משה מלכא. הוא היה שד"ר שאסף כספים עבור ירושלים בחו"ל והצליח מאד בשליחותו, ומכיון שהיה מקובל שהשליח מקבל אחוזים מהכסף אותו אסף, הפך משה מלכא לעשיר. היו לו מקנאים ושונאים רבים שהוציאו עליו שם רע בנושא אישות ולכן בית הדין התכנס ומצא שאין לשמועות בסיס. יצא הכרוז והכריז קבל עם ועדה: "משה מלכא כשר הוא"
ספור נוסף הוא שערב שבת אחד באיחור גדול הופיע הכרוז והודיע שיש ספק בכשרותו של בשר בקר שנשחט באותו יום ולכן הבשר טריפה וגם הכלים. כמובן שעוגמת הנפש היתה גדולה שכן היו הרבה אנשים שלא אכלו בשר באותה שבת.
במשך הזמן היו כל כך הרבה נזיפות שהציבור הפסיק להתייחס אליהם וליצני ירושלים בצחוק, על ידי החלפת האות ז' ב – פ' ואת האות פ' ב – ח' הפכו את המילה "נזיפה" ל – "נפיחה".