בית ספר "למל" – נספח – מלחמת השפות

.

מתוך: "מאמרים על ירושלים" > "ארועים בירושלים" או  > "מוסדות ציבור בירושלים"

 

חברת "עזרה" הוקמה בשנת 1901 על ידי יהודי גרמניה ועל דיגלה חרותות המטרות: סיוע פילנתרופי ליהודי מזרח אירופה וארץ ישראל וקידום התרבות הגרמנית בקרב יהודי העולם.
בראשה עמדו דר' פאול נתן – המייסד, וג'יימס סימון.
עיקר הפעילות החינוכית של חברת עזרה היתה בארץ ישראל, כאשר בגילים נמוכים שפת ההוראה היתה בעיקרה עברית ואילו לימוד המדעים בכיתות גבוהות יותר היה בגרמנית. בשנת 1907 החליטה "עזרה" להקים בחיפה טכניקום ללימודים טכניים (שהפך יותר מאוחר לטכניון), ולידו בית ספר ריאלי. בשנת 1913 פרץ סכסוך קשה בין המוסדות הציוניים וחברת עזרה בנושא שפת הלימוד במוסדות אלו. סכסוך זה נקרא "מלחמת השפות". בירושלים, שם ישב מנהל מוסדות "עזרה" בארץ – אפרים כהן רייס, המרד פרץ במלוא עוצמתו סביב בית הספר למל, שהיה בית ספר של חברה זו.
על האוירה אפשר ללמוד מתאוריו של אליעזר שמאלי – תלמיד הסימינר של "עזרה" בירושלים, בספרו "זהב בירושלים":
"ולו היה עומד בראש המוסד הגדול והמתפתח ציוני נלהב כדוד ילין או כחיים אריה זוטא, היה אושרנו שלם. אך חברת עזרה העמידה בראש מפעלה החינוכי בארץ ישראל אדם שליבו לא היה שלם עם שיבת ציון, ועינו האחת פזלה תמיד לעבר ברלין. יליד ירושלים העתיקה היה אפרים כהן זה, שיצא ללמוד באוניברסיטאות גרמניה ועלה לגדולה. בעל השכלה ואיש תרבות מערבית, אך ספוג רוח פרוסית נוקשה ועבד לקיסרות הגרמנית. במוסדות החינוך של "עזרה" אשר ייסד בארץ ופיקח עליהם, לימדו אמנם עברית ותנ"ך וגם שפת הדיבור של התלמידים היתה עברית, אך בעבורנו, תלמידי הסימינר של "עזרה" אשר שכן אף הוא בבית הספר למל, הובאו מגרמניה מורים גרמנים – נוצרים, ואת המדעים: טבע, מתמטיקה, גיאוגרפיה, לימדו אותנו בשפה הגרמנית. בין הפדגוגים האלה היו גם שונאי ישראל ממש, שהיו פוגעים ביהדות ובקדשי ישראל.
החלטנו איפוא להתקומם ולמרוד ולפרוק את עולו של חובב הגרמנים מעל צווארנו, לגרש את שפתו של קיסר גרמניה מתוך בתי הספר לילדי ישראל שבארץ ישראל, ולהתחנך באווירה עברית ציונית."
ההזדמנות הגיעה כאשר רצו לחגוג את יום הולדתו של הקיסר וילהלם השני (27/1). הונפו דגלי גרמניה לעשרות, ונלמד ההמנון הגרמני על ידי המורה לזמרה. כאשר התכנסו המכובדים ובהם גם קונסול גרמניה, קונסולים אחרים, כמרים ואנשי דת, פקידים גבוהים וכד', ונוגן ההמנון, מלאו התלמידים פיהם מים ואפילו לא עמדו. וממשיך לתאר אליעזר שמאלי:
"קצף עלה על שפתי המנהל הראשי ועל שפתי הקונסול הגרמני, פקידיו והמורים הגרמנים. "איזו חוצפה יהודית!! איזו כפיות טובה!! ואנחנו פרצנו כולנו החוצה, קרענו בזעף את ספרינו ומחברותינו הגרמניים ושרנו שירי ציון…."הסוף לשעבוד לחברת עזרה" קראנו בהתלהבות…יחי החינוך העברי בארץ ישראל"
חובר גם שיר היתולי לכבוד המרד:
"אנו רוצים להיות חרוצים
ולבנות ארצנו כחלוצים.
ולעבד את אדמתנו
ולדבר בשפתנו.
אוי לך ואבוי
אפרים כהן הגוי.
די לנו די
מהקיסר ניקולאי
גם מוילהלם הגרמני
ומהאימאם התימני.

בשנת 1908 כאשר הרעיון עמד על הפרק אבל עוד לא בוצע, היה נסיון של ועד ירושלמי לשכנע את חברת עזרה להקים את הטכניקום בירושלים ולא בחיפה. הועד שלח מכתב לדר' פאול נתן – נשיא עזרה העולמית, ויורשי הנדיב קלונימוס ויסוצקי ברוסיה.
הנימוקים שלהם בעד ירושלים היו:
1. ירושלים גדולה מחיפה ובעלת פוטנציאל תלמידים גדול יותר.
2. ירושלים חסרה מקורות פרנסה, הטכניקום יגרום ליצירת מקורות אלו.
3. ירושלים חסרה ידע טכני להתפתחותה.
4. בירושלים יש מוסדות השכלה מסייעים כמו ספריה ובתי נכאת.
5. בירושלים הרמה המוסרית של התלמידים תהיה גבוהה יותר.
הנימוקים לא עזרו והטכניקום קרם עור וגידים בחיפה.
על המדוכה עמדה איפוא שאלת שפת הלימוד בטכניקום, וזו היתה ההחלטה של חברת עזרה:
א. אין אנו קובעים שפת הוראה רישמית שתוטל כחובה בכל המקצועות שיהיו נלמדים במוסדות האמורים.
ב. ללשון העברית תוקדש תשומת לב מיוחדת בהסכם עם אופיו היהודי של הטכניקום.
ג. מדעי הטבע יהיו נלמדים בשפה הגרמנית כדי ששפה זו, שהיא תרבותית יותר, תשמש גשר להתפתחות המדע של העת החדשה.
ההתנגדות בארץ להחלטות אלו היו גדולה, והובילה למרד נגד חברת עזרה. את ההחלטיות שבהתנגדות מבטא גלוי הדעת שהופץ נגד "עזרה":
"הקוארטוריום של הטכניקום בברלין החליט שכל המדעים הכלליים בבית ספר הריאלי ובטכניקום בחיפה לא ילמדו בעברית כי אם בלשון זרה. החלטה זו היא התנקשות בנפש האומה העברית, ואנו חושבים אותה לאסון לאומי.
אין אנו מתנגדים ללמוד לשון זרה איזו שהיא על בוריה בבתי ספר עבריים בארץ ישראל, אבל אין הלשון הזרה רשאית לתפוס מקום שפת ההוראה, כשם שאין לה זכות זו בבתי ספר של כל עם ועם. דור שלם עבד בעד תחיית שפתנו בתור שפת בתי הספר ושפת החיים, ואנחנו לא ניתן להעבירנו על לשוננו כשם שלא ניתן שיעבירונו על דתנו.
הלשון היא נשמת העם. תחיית שפתנו היא יסוד הכרחי לתחיית עמנו. כדי שאחרים יכירו בזכות לשוננו נחוץ שעם ישראל יגן על שפת ישראל ויביא אותה לידי שלטון גמור בכל בתי הספר בארץ ישראל.
הלשון העברית שהיא הקשר הטבעי בין כל בני עמנו מחויבת להיות שפת הלימודים בכל בתי הספר שלנו, בין של החרדים ובין של אינם חרדים. השפה העברית קדושה לנו ואנו נילחם בעדה כאשר נלחמו אבותינו בכל זמן בעד קודשי האומה."
חתומים – דר' לוריא – מרכז המורים, אליעזר בן יהודה – ועד הלשון.

המרד התבטא בשביתות, הפגנות, התפטרות מורים והשבתת לימודים.
כתוצאה מכך התקבלה החלטה חדשה ששפת ההוראה בפיזיקה ומתמטיקה תהיה בעברית וכעבור 4 שנים, בהם ישתלמו המורים בעברית, יוחלט אלו מקצועות יתווספו אליהם.
אחת המורות בחברת עזרה היתה מרגלית ליפשטדט, שהגיעה מגרמניה לשמש כמורה לגרמנית ומחנכת. במכתבים להוריה תיארה את העובר עליה, וכך כתבה:
"ל"עזרה" יש שני גבאים: דר' פאול נתן וג'יימס סימון,….שאר הגבאים ב"עזרה", אינם אלא בובות. העסקן שידו בכל…הוא אפרים כהן….כהן שבידו הסמכה פשוטה להוראה בבית ספר עממי, הוא מנהלם של: גני ילדים, סימינר לגננות, בית ספר לבנות, בית ספר לבנים, בית ספר למסחר, סימינר למורים וסימינר לרבנים. האין זה רע ממש? אדם המדורג מבחינת השכלה אפילו למטה ממני, עשה קריירה כזאת, רק משום שהוא משכיל לחבר טיח אירופי עם ערמומיות מקומית, וככל שמרבים להימצא במחיצתו, כן יתעצבנו מבורותו."
במכתב אחר היא כותבת על אפרים כהן:
"הלוא אין ברצונו להפיץ גרמניות אלא גינוני גרמניות"
מרגלית מספרת על בעית השפה ואומרת שילדים אשכנזים לומדים מהר לדבר גרמנית בגלל האידיש המדוברת בביתם, אבל בקלות חוזרים אל האידיש. ילדים ספרדים מתקשים מאד בלמידת השפה.
היא מספרת על מקרה שאירע בכיתתה, כאשר המורה לחשבון אמר לה שאינו מסוגל ללמד בגלל הפרעות. היא נכנסה לכתה והטיפה מוסר לתלמידות, אבל זה לא עזר. מרגלית החליטה להיכנס לכתה ולראות במה הענין. בכתה ראתה שהמורה מנסה להסביר תרגיל לתלמידות שלא מבינות את הגרמנית שלו. הוא נאלץ להסביר שוב ושוב עד שהבינו את התרגיל. עכשיו נגשו לפתרון… ברור שהילדות הפריעו….
במכתב מ – 1913, בעיצומה של מלחמת השפות, ולאחר התפטרות המורים, היא כותבת:
" עד תחילת פברואר נמשיך לעבוד, אחר כך עתידים לייסד בתי ספר חדשים…מנהיגנו האמיתי הוא דוד ילין…ילין עתיד היה לחוג בפסח חג 25 שנה לעבודתו ב"עזרה", והיה זוכה אז ככל הנראה למענק הערכה של 6000 פרנק, מלבד זאת הוא מבוטח ב"עזרה" על סך 8000 פרנקים. זהו הפסד במזומנים של 14000 פרנקים, וילין הוא עני!! הרי לכם עבודה של 25 שנים, וכסף לא בקלות משליך אדם מאחריו….פרס ישעיהו נמצא אצל "עזרה" כ – 20 שנה, זוטא – 10 שנים, מיוחס – 15 – 20 שנה והגברת פינצ'ובר 5 שנים."
במקום אחר היא כותבת:
"אין ספק שימים אלה, שזכיתי לחוותם כאן עתה, הם ימים של חשיבות היסטורית לעמנו!! אם אצליח לתרום, ולו חלקיק קטן לביצור אומתנו, יהיה זה אושר שלא חזיתי בעיני אף בחלום. אינני יודעת אם תוכלו להבין אותי, צריכים להכיר את הארץ ולחוות את הוויתה."
המורים התפטרו ב – 5 לדצמבר 1913 וכך סיפרה מרגלית ליפשטדט:
"ביום ראשון ה – 7 לדצמבר חזרו ופתחו את סימינר "עזרה". מבין 100 תלמידים חזרו 20. השובתים הניחו פצצות סירחון כדי למנוע בעד ההוראה. נגד תגובות אלה קרא המנהל כהן לכוח משטרתי…ביום רביעי בבוקר 10 לדצמבר נכנס המנהל כהן לכיתתו של מורה צעיר שגם הוא הודיע על התפטרותו, והודיע לו שהוא יכול ללכת. המורה ביקש רשות להפרד מכיתתו. המנהל סרב לו. על זאת הגיב המורה:
"הילדים אחרי!!" כל כיתתו הלכה בעקבותיו ועזבה בצורה מסודרת את בית הספר, אף כי המנהל כהן ניסה לעכב בעד התלמידים….
מרגלית מגלה גם חוש הומור ומספרת:
"קיבלתי מאחת התלמידות כלבלב. הוא לבן כולו ואוזניו שחורות. שמו "בוגד" כי הוא אינו רוצה לדבר עברית…."
בשנת 1914 פרצה מלחמת העולם הראשונה, ממנה יצאה "עזרה" במצב כלכלי גרוע. את המצב ניצלה ההסתדרות הציונית וקנתה ממנה את הטכניקום. היה זה ב – 6 לפברואר 1920. "עזרה" פורקה רישמית בשנת 1939.