.
מתוך: "מאמרים על ירושלים" > "ירושלים בראי ההיסטוריה"
.
בימינו הישוב היהודי בעיר העתיקה מתרכז ברובו ברובע היהודי, אם כי יש גם מספר משפחות לא גדול הגרות במקומות אחרים. לא בכל התקופות היה קיים מושג כזה שנקרא הרובע היהודי, וגם כאשר הוא היה קיים, לא תמיד היה זה במקומו הנוכחי.
בתקופת בית שני ירושלים היתה יהודית, ואז כמובן המושג רובע יהודי לא היה קיים. לאחר חורבן הבית, ירושלים היתה בשליטת הרומאים, ובעיר הוצב הלגיון העשירי הרומי. מיקום מחנהו של הלגיון היה בדרום מערב העיר, כלומר באיזורי הרובעים היהודי והארמני של היום, וכן גם באיזור הר ציון של היום שמחוץ לחומות הנוכחיות.
סביב המחנה התפתח משך הזמן ישוב אזרחי שכלל חיילים משוחררים שהקימו משפחות, ואזרחים תושבי הארץ. התושבים הללו התפרנסו בין השאר מן המחנה. בין האזרחים הללו היו גם יהודים, למרות שהרומאים אסרו זאת, ואכן בחיבוריהם של אבות הכנסיה הנוצרית הם מזכירים שיש בירושלים לצד הקהילה הנוצרית – יהודית, גם קהילה יהודית. קהילה נוצרית – יהודית זו נקראת במקורותינו – מינים. אין להניח שהרומים הבחינו בין שתי קהילות אלו. עבורם כולם היו יהודים,שכן המינים נהגו לשמור על חוקי היהדות, כגון ברית מילה ושבת, ובתקופה זו היתה זו כעין כת בתוך היהדות.
מקום מגוריהם של היהודים והמינים היה בהר ציון של היום, ומקורות נוצריים יודעים לספר על שבעה בתי כנסת שהיו שם אחרי החורבן.
באשר לעליה לרגל, יש מקורות יהודיים המספרים על קיומה:
באבות דר' נתן נאמר: "פעם אחת היה רבן יוחנן בן זכאי יוצא מירושלים, והיה ר' יהושע הולך אחריו, וראה בית מקדש חרב. אמר ר' יהושע אוי לנו על זה שהוא חרב".
ידוע גם הסיפור (בבלי – מכות כד.) על רבן גמליאל, ר' יהושע, ר' אלעזר ור' עקיבא, שהיו עולים לירושלים. כשהגיעו להר צופים קרעו ביגדיהם. כשהגיעו להר הבית ראו שועל יוצא מבית קודשי הקדשים. כאשר ראו חבריו של ר' עקיבא אותו שהיה מצחק, שאלו אותו לפשר הדבר, ותשובתו היתה שכשם שהתקיימו דברי הנבואה בהקשר לחורבן, כך הוא בטוח שיתקיימו גם בהקשר לנבואות הנחמה לעתיד לבוא. סיפורים אלה מראים על עליה לרגל בתחילת התקופה הרומית, ויש לשער שלא רק חכמים עלו, אלא גם פשוטי העם.
לאחר מרד בר כוכבא , אדריאנוס הקיסר הרומאי החליט ובנה במקום ירושלים, עיר פגנית בשם "איליה קפיטולינה", וחידש את האיסור על היהודים לשבת בה, והפעם האיסור היה יותר החלטי. אבל כמאה שנים לאחר המרד שוב פוגשים אנחנו קהילה יהודית בירושלים בשם "קהילא קדישא דבירושלים". קהילה זו בשם זה מופיעה שש פעמים בתלמוד בבלי, בתלמוד ירושלמי ובקוהלת רבא.
ובקוהלת רבא נאמר: "ולמה הוא קורא אותן עדה קדושה? שהם היו ר' יוסי בן משולם ור' שמעון בן מנסיא, שהיו משלשין היום: שליש לתורה, שליש לתפילה, שליש למלאכה. ויש אומרים: שהיו יגעים בתורה בימות החרף, ובמלאכה בימות הקיץ."
גם לגבי עליה לרגל אחרי מרד בר כוכבא ישנן עדויות, ולהלן דוגמא:
"תניא אמר ר' יוסי: פעם אחת הייתי מהלך בדרך, ונכנסתי לחורבה אחת מחורבות ירושלים להתפלל, בא אליהו זכור לטוב, ושמר לי הפתח עד שסיימתי תפילתי…"(בבלי ברכות ג .)
על בתי הכנסת בירושלים שעמדו בתקופה זו, ושמעידים על קיום שכונה יהודית בקרבתם, דהיינו בהר ציון של ימינו, כתב הנוסע מבורדו (333 לספירה):
"משבעה בתי כנסת שעמדו כאן, יש היום רק אחד. השאר נחרשו ונזרע עליהם, כפי שהנביא ישעיה אמר: "ונותרה בת ציון כסוכה בכרם, כמלונה במקשה, כעיר נצורה" (ישעיהו א' ח')"
בשנת 324 לאחר מלחמת אזרחים , הפך קונסטנטינוס לשליטה היחיד של האימפריה הרומית. את בירתו קבע בבינטיון שעל גדות הבוספורוס, שינה את שמה לקונסטנטינופוליס, וקבע את הדת הנוצרית לדתה של הקיסרות שכונתה הקיסרות הביזנטית.
מבחינתה של העיר ירושלים היה התהליך חשוב מאד, שכן הקיסר ואימו הקיסרית הלנה אתרו את המקומות בהם פעל ישו, הקימו כנסיות בכל רחבי העיר ואף מחוצה לה, ושינו את אפיה של ירושלים מעיר פגנית לעיר נוצרית. עיר זו משכה אליה צליינים רבים, בשל המקומות שהפכו לקדושים, בגלל זהוים כאתרים בהם פעלו ישו , משפחתו ותלמידיו.
אין ספק שהפיכתה של ירושלים לעיר דתית נוצרית, לא הקלה על היהודים, רק הוסיפה משנה תוקף לאיסור הישיבה בה.
בראשית התקופה אנו יודעים על בית כנסת אחד שהיה בהר ציון, כמו שסיפר הנוסע מבורדו, אבל בית כנסת זה כנראה הופקע.
בסוף התקופה (תחילת המאה ה – 7) אנו יודעים על ישוב יהודי קטן מדרום להר הבית. ישוב זה הוקם בשלהי התקופה הביזנטית, בתקופה קצרה בה שלטו הפרסים על ירושלים. כשחזרו הביזנטים לאחר 14 שנות כיבוש פרסי, שוב נשללה מן היהודים זכות הישיבה במקום זה. לאורך התקופה יכול להיות שהיתה התישבות מועטה של קומץ "עקשנים" שדבקו בעיר וגרו בשוליה, הרחק מהמרכזים הנוצריים, והרחק ממסלולי הצליינים. באשר לעולי הרגל , הביזנטים הרשו ליהודים לבוא לירושלים ולבכות על חורבנה פעם בשנה – בתשעה באב, ויש עדויות המאשרות עליה לרגל ביום זה. הם עשו זאת כדי להשפיל את היהודים ולהראות את עליונותה של הנצרות.
אחרי הביזנטים הגיעו לירושלים המוסלמים , ובראשם החליף עומר אבן אל חטאב. למרות מקורות הטוענים שחל איסור על יהודים לגור בירושלים, אנו יודעים על ישוב יהודי, ומקור מן הגניזה הקהירית טוען שמספר היהודים הוגבל על ידי עומר ל – 70 משפחות. המוסלמים לא פגעו ב"בני חסות" שהיהודים נמנו עליהם, הותר להם לשמר את בתי הכנסת שלהם, הפולחן גם הוא הותר, הובטח ביטחון הנפש והרכוש, אבל הוטלו עליהם מיסים על ידי הכובשים, וכן הגבלות שונות.
באשר למיקומה של השכונה היהודית, שמספר תושביה עלה עם הזמן, הרי היא היתה מדרום להר הבית. הקהילה הקראית שהתפתחה בעיר בתקופה המוסלמית, גם כן גרה מדרום להר הבית בשולי עיר דוד מחוץ לחומה, כך שהחומה הפרידה בין הקהילה היהודית – רבנית, לבין הקהילה הקראית.
בשנת 1033 לספירה, התרחשה רעידת אדמה חזקה באיזור ירושלים, וכששוקמו החומות שנהרסו, נשאר חלקה הדרומי של העיר מחוץ לחומה, שעברה בתוואי הדומה לזה של ימינו. השכונה היהודית עברה לצפונו של הר הבית, לאיזור שבין ההר לשער הפרחים של היום, ושם גם מצאו אותם הצלבנים שפרצו לעיר בשנת 1099 לספירה, בדיוק במקום זה.
ובאשר לעליה לרגל. היא נעשתה כל השנה אבל בעיקר בחדש תשרי – חדש החגים. מקום הכינוס העיקרי לאחר שישיבת גאון יעקב עברה מטבריה לירושלים במאה העשירית, היה על הר הזיתים, ובהושענא רבא הכריזו שם על לוח השנה הקריבה והעיבור, וכן על מינויים בישיבת גאון יעקב. כן הכריזו על התורמים וכיבדו אותם.