.
מתוך: "מאמרים על ירושלים" > "שכונות בירושלים"
.
שכונת זכרון משה יועדה למעמד הבינוני והגבוה של ירושלים, ורוב תושביה הראשונים היו ממשכילי העיר. היא נחלקה לשני חלקים: האחד ממזרח לרחוב ישעיהו (הנביא), והוא החלק היוקרתי יותר, והשני ממערב לרחוב ישעיהו והוא החלק הפשוט יותר.
בצד היוקרתי – זכרון משה א', גר גם ישעיהו פרס שעל שמו נקרא הרחוב שמאחורי קולנוע אדיסון, והוא מספר בספרו "מאה שנה בירושלים" על משכיליה המפורסמים של השכונה, וכך הוא כותב:
"אוירה ידידותית היתה שוררת בבתי החוגים האינטלקטואליים, ויחסי שכנות הוגנים קרבו את המשפחות. מרבית המשפחות המשכילות השתכנו בשכונה המודרנית הראשונה זכרון משה, שבה ובסביבותיה הקרובות התרכזו רוב מוסדות החינוך והתרבות בזמן ההוא.
הדירות היו מרווחות ומשוכללות, ולא היו חסרים בהם גם חדרים לקבלת אורחים (סלונים). בדירתי, למשל, היו ארבעה חדרים ופרוזדור גדול. בתיהם של אפרים כהן (מנהל ביה"ס למל ומוסדות עזרא) ודוד ילין (המורה העסקן והמחנך) , זה מול זה, שרח' ישעיהו מפריד ביניהם, התחרו בקבלת תיירים ידועי שם.
ד"ר ירמנס, שהיה אחת עשרה שנים רופא בחברון, בנה לו בית בשכונתי – בזכרון משה, ועבר לגור בו כדי לאפשר לבנו ולבנותיו ללמוד בבתי הספר המודרניים. יחיאל מיכל פינס (העסקן) ויוסף מיוחס (המורה והמחנך) עברו גם הם לגור בזכרון משה, ואף ישראל דב פרומקין, שהיה קשור כל ימיו בעיר העתיקה, בה נלחם בעיתונו "החבצלת" למעלה משלשים שנה במשטר מוסדות החלוקה, בממוניהם ובגבאיהם, ניתק לעת זקנה את קשריו עם העבר, ועבר לגור בביתו שהקים בזכרון משה בשכנותי, בו חי בשנותיו האחרונות בבדידות, בלא לקשור קשרים עם החברה החדשה. בחצר ביתו בנה לו בית כנסת פרטי, בו התכנס מנין מצומצם לתפילה בנוסח חב"ד."
בתיהם של משכילי ירושלים המוזכרים על ידי ישעיהו פרס, מוכרים וידועים, ושלטים מנציחים חלק מהם ברחובות: בליליוס, ישעיהו פרס וישעיהו.
גם ש"י עגנון בספרו "תמול שלשום" (ספר שני פרק שביעי), מקדיש קטע לשכונה זו, וכך הוא כותב:
"שכונה זו נבנתה שנה אחת קודם שעלינו לארץ ישראל, והיא משובחת משאר השכונות, שעשויה לפי תכנית מתוקנת ולפי חוקי הבריאות. כל בית עומד לעצמו, ורחוב מתהלך באמצע, ואילנות נטועים לצידי הרחוב, שעתידים לתת צל בימות החמה וסכך לסוכות החג. ואף על פי שרופא חכם הזהיר שלא יטעו אילנות, שאילנות צריכים מים, ומים מביאים יתושים, ויתושים מביאים את הקדחת, אף על פי כן נטעו אילנות, ומקמצים מפיהם ומשקים אותם, ואשה מודדת בהם את ילדיה הרכים."
ש"י עגנון מתאר גם את תושבי השכונה:
"כשם שהשכונה מעולה , כך תושביה מעולים. נוחים לשמים ונוחים לבריות, ואין רודפים זה את זה משום דעותיהם. מקצתם סוחרים וחנוונים, ומקצתם מורים וסופרים. מהם כותבים בעיתונים ומהם מזכירים במוסדות של צדקה. ומשום שבתיהם גדולים מהכנסותיהם, נוהגים הם להשכיר חדר או שניים. דרים שם תלמידי בית מדרש למורים, צנועי בחורי ישראל מבקשי דעת ודוברי עברית, נמוכי קומה ומקבלי מרות."
מתישבים מסוג אחר מתאר עיתון "האור" – ה' אייר תרע"ג (1913):
"בימים האחרונים באו לעירנו הרבה בוכרים עשירים, ומענין הדבר מאד, כי הבוכרים החלו להתפזר על פני כל ירושלים, ואין הם מסתפקים ב"בוכריה שלהם (שכ' הבוכרים). כך קנו שני בוכרים עשירים שלשה מהבתים היותר יפים של זכרון משה, ועוד שלשה בתים עומדים להמכר. על ידי זה שונה בנין זכרון משה מאד."
כאמור לעיל שכונת זכרון משה היתה שכונה של משכילים, והרבה מוסדות תרבות והשכלה שכנו בתוכה ובסביבתה. די אם נזכיר את בית ספר למל, הגימנסיה העברית, בית ספר דורש ציון, בית מדרש למורים, ספרית בני ברית שהפכה ברבות הימים לספריה הלאומית, , בית העם הירושלמי ועוד…
משך הזמן התחלפה אוכלוסית השכונה, כאשר המרכז החרדי בשכונת מאה שערים הרחיב את השפעתו על השכונות הקרובות, והמוסד החשוב ביותר בשכונה הפך להיות ה"שטיבלאך" שלה – "אהלי יעקב".
תמונה מהכניסה אליו בין מנחה למעריב מתאר יצחק שפירא בספרו "ירושלים מחוץ לחומה":
"עשרות יהודים משכונות שונות מצטופפים ונדחקים מי למנחה ומעריב, מי לפגוש את מכיריו וידידיו ומי לסחור בתשמישי קדושה…בינתיים מתהוות קבוצות קבוצות המדיינות על דא ועל הא ובעיקר בעניני דיומא…יש וצצה מעין מחלוקת, וגוברין יהודאין מתלהבים, ומתפלפלים ןמבטלים איש את רעהו כעפרא דארעא. אך דפיקה בסטנדר למנחה והכרזת "אשרי יושבי ביתך", משמשות אות ארגעה, וכולם פונים מזרחה ומכוונים את ליבם לשמים."