מתוך: "מאמרים על ירושלים" > "אישים בירושלים"
יחיאל מיכל פינס נולד בעיירה רוז'ינוי (היום בבלרוס). הוריו היו עשירים וחרדים. התחתן עם חיה ציפה (נכדתו של הלל ריבלין שעמד בראש שיירת תלמידי הגר"א לארץ ישראל ושמריהו לוריא שהיה רב במוהליב) . הוא היה סוחר ומזה התפרנס, אבל גם כיהן כראש ישיבה וגם מעניינים "חילוניים" לא משך ידו. הוא הטיף לעליה לארץ ולחינוך תיכוני בנוסף לחינוך הישיבתי.
בשנת 1877 פנו אליו מטעם "ועד מזכרת משה ויהודית מונטיפיורי" שהקים קרן כדי להנציח את מונטיפיורי ואשתו, וביקשו אותו לייצג אותם בארץ ישראל. בשנת 1878 הגיע ללונדון כדי לסכם את פעילותו בארץ ישראל מטעם הועד. הם קבעו את משכורתו (200 לירות שטרלינג בשנה) ושלחו אותו ארצה עם הוראה לחיות בשלום עם הפלגים השונים שם. לשליחותו של פינס קדם ויכוח מר בין אנשי הקרן ובין מונטיפיורי בדבר יעודו של הכסף שנאסף לכבודו של מונטיפיורי. אנשי הקרן שלחו משלחת לירושלים כדי להחליט מה לעשות בכסף ומשלחת זו השמיצה את יהודי העיר למורת רוחו של מונטיפיורי. לפני שפינס נסע לירושלים הוא נפגש למפגש טעון עם מונטיפיורי וכך סיפר ( מצוטט מתוך "שכונות בירושלים" – י. גליס):
"אמרתי למונטיפיורי, אחרי כי הולך אני ירושלימה לעשות דבר בשמו, על כן חשבתי לעצמי לראות תחילה את פניו וגם לשאול בעצתו. ויענני בכעס כי אין לי רשות להגיד לו שום עצה, אחרי כי כבר יש לי הוראות מהוועד, אמרתי לו: אחרי כי הועד פקד עלי להתחקות היטב על דבר מעמד ומצב אחינו בני ישראל שמה. אדמה כי אין לי מקור טוב יותר לשאוב ממנו ידיעות נחוצות, מזה אשר אשמע מסיר משה. רוב שניו ונסיונותיו למדוהו למדי לדעת את הארץ ואת העם אשר עליה. ויענני: אבל אין הועד רוצה לשמוע לעצותי. הן המה אומרים כי בני הארץ מושחתים ועצלים המה, ואני אמרתי להם כי כל הנותר בציון קדוש יאמר לו, מלבד מעטים הבאים שמה לרגל את הארץ. (רומז למשלחת הועד). כולם צדיקים גמורים המה אשר אין חפצם אלא לעבוד את ה' ביראה. אין צורך להם בעשירות… אם היו חברי הועד שומעים בקולי כי אז כבר קנו אדמה למכביר בשעת המלחמה שהיו קרקעות בזול מאד, ועתה ישלמו פי ארבע בשווים, ולא היה להם כלל לשלוח איש לקנות קרקעות, כי על ידי מכתבים ואנשים ידועים היו קונים קרקעות ככל חפץ ליבם ובזול מאד. מיום שנוסד הועד לא גרמו לי אלא צער וכפליים הייתי נותן מכיסי אילו הייתי יודע כי כך עלתה להם, אילו לא היו מייסדים המזכרת לגמרי, כי עתה לא היתה לי עגמת נפש מחילול ה' שנתרבה על ידם. דמי נקפא בקרבי בדבר העניין ההוא, אנכי יודע אנשי ירושלים היטב…"
בסיומה נתן לו מונטיפיורי נדבה הגונה ופינס יצא לדרכו. אשתו ובנותיו הצטרפו מאוחר יותר.
למרות שהתקבל בירושלים בשמחה על ידי רוב החוגים עד מהרה התנערו ממנו ואף מונטיפיורי דרש שכספו לא יועבר להתישבות החדשה.
פינס הקים מטעם הקרן את השכונות מזכרת משה ואהל משה ומאד דאג למצב התברואי שם שהיה גרוע וכך כתב במודעת קיר בשכונות:
"על פי התנאים שהטיל הועד מלונדון על בעלי הבתים בחברת מזכרת משה הננו מתרים לכל גרי השכונה הזאת כי ישמרו מכל משמר את ביתם ואת חצרם ואת בתי הכבוד ואת המקום הפנוי לפני ביתם בנקיון וטהרה. ואל יוציאו את זבלם ואל ישפכו את שפכיהם אלא במקום אשר יתייחד להם. ולא יתנו לילדיהם לעשות צרכיהם למול ביתם, ולא יניחו פתחי בתי הכבוד פתוחים. והעובר על אזהרה זו מלבד אשר ימרה פי תורתנו הקדושה באמרה: "והיה מחניך קדוש", ומלבד מה שהוא גוזל את הרבים על פי דין כמבואר בשולחן ערוך, ומלבד שהוא עובר על חוקי המלכות ועל חוקי החברה, עוד ענוש יענש בעונש ממון. בפעם הראשונה רבע מג'ידי, בפעם השניה חצי מג'ידי ובפעם השלישית מג'ידי אחת. ואם יעמוד במירדו לבלתי שמוע לקול האותיות האלה, והיה אם שכן הוא בא בשכרו ולא ישכירו לו עוד לשנה השניה, ואם בעל הבית הוא והוציאוהו מן החברה, ובהימכר חלקו לאחר יושב לו כספו. חתום – יחיאל מיכל פינס.
חייו בארץ לא היו קלים. זמן לא רב אחרי בואו נפטרו שני ילדיו הקטנים ויותר מאוחר שיכל גם את ביתו הבכורה שמתה בלידה. מעבר לזה כל חייו בארץ לווו בעימותים עם גורמים שונים שלא הסכימו עם דרכו או שהוא לא הסכים עם דרכם.
פינס תמך בהקמת בית היתומים האשכנזי בירושלים למורת רוחם של הקנאים שכן לימדו שם שפות זרות. מוסד זה הוחרם וכן גם פינס שתמך בו. פינס הקים מוסד ששילב תורה ומלאכה ושוב פעם הוחרם והפעם על י די הרב דיסקין (הרבי מבריסק) ואשתו הרבנית. את ספור המעשה ספרה ביתו איטה ילין בספרה "לצאצאי". פינס קיבל תרומה מבוסטון והציע לייסד בכסף "בית כנסת שצעירי ירושלים יבואו להתפלל בו בבוקר ובמשך היום ילמדום אמנים שונים מלאכות שונות : נגרות, סנדלרות, חייטות ועוד מלאכות שונות כדי שלא יתרגלו לחיי ה"חלוקה", אלא יתפרנסו מיגיע כפם, וערב ערב בשובם מעבודתם יקבלו אוכל חם וילמדו תורה אצל יודעי תורה." הנדבן הסכים ופינס ניגש לביצוע, כאשר עזרו לידו אשתו ובנותיו. ואז הגיעו שמועות שהרבנית מבריסק מחפשת דרכים לסגור את המוסד. ומספרת איטה ילין:
"וביום בהיר אחד שלחו להגיד לאבי שאם לא ימסור את מפתח בית המדרש לידם יטילו חרם על כל משפחתנו ובני ביתנו, וגם על בית המדרש עצמו עם כל המתפללים והלומדים בו. אני זוכרת עוד את המחזה כאילו קרה היום, בעמוד אבי על סף ביתנו בא אליו השליח משה מוינשטר בשם הרב מבריסק ודרש מאבי למסור לו את המפתח, והזהירו שאם לא ימסרהו אז יכריזו מחר את החרם עליו ועל כל בני ביתו בכל העיר, וכל הדורכים על סף בית המדרש יענשו בעונש מלקות. אחרי גמרו את דבריו נשאר עומד ומחכה לתשובת אבי. כך עמד שעה קלה ולבסוף פנה אל אבי ושאל "נו ?!!!" ועל זה ענה אבי את המילה האחת "שמעתי" ולא יותר.
החרם הוכרז חיש מהר וגם אחדים מהמתפללים בבית הכנסת של אבי קיבלו נזיפה וספגו מלקות. אז התחילו לבוא רבנים מקרובי אמי להשתדל שאבי ישנה את דעתו וימסור את המפתח, אך אבי עמד בכל תוקף על דעתו והוסיף לקיים את המפעל עד כמה שאפשר היה להחזיק בו מהצד הכספי. אבי לא נרתע מאיומי הקנאים, וגם לא מפני מיעוט המתפללים, שפחדו לקיומם ולהפסקת ה"חלוקה" שלהם וחדלו ברובם לבוא. גם רבים מהצעירים שהתחילו ללמוד ולעשות חיל במלאכת ידם עזבו את עבודתם ונכנעו גם הם, כי איימו על הוריהם בשוט ה"חלוקה"… כמה מכירים וידידים מוגי לב החלו להתרחק מביתנו מאימת הקנאים ושוט ה"חלוקה". אבי ברוחו הכבירה התגבר אמנם גם על זה, אבל לאמי היה קשה לעבור את התקופה ההיא בנפש שקטה, ובריאותה לוקתה על ידי הרדיפות והזעזועים האלה. גם לנו הבנות לא היה נעים לשמוע את הכינויים והצעקות שקראו אחרינו ברחוב, כגון: "הנה המשומדות הולכות, התרחקו מהן".
ר' שמואל סלנט העמיד בית דין שהתיר את החרם תוך שהוא מקפיד על כבודו של הרב דיסקין, וכך כתב:
" הרב מוהרימ"פ (מורנו הרב ר' יחיאל מיכל פינס) נ"י הראנו כתבי פלסתר אשר שלחו מפה (אנשי בליעל) עליו לכמה מקומות… בראותי את הכתבי פלסתר האלו ואת השקרים האמורים שמה לא נתפעלתי מזה, יען ידוע לנו פה האנשים האלה השולחים בעוְלָתה ידיהם, וזה דרכם לבדות מלבם דברים שלא היו מעולם ולהפיצם בכתבי פלסתר… יראי ה' לא ריחקוהו (את רי"מ פינס), רק הבליעל והדומים לו השליכו עליו שקוצים, והם הלשינוהו לפני הרב הגאון הרי"ל דיסקין שי', והוא בתומתו וצדקתו האמין לדבריהם כי הם מראים את עצמם לפניו כיראים, וכבר אמרו חז"ל הזהרו מן הצבועים…
ובאמת היה קשה עלי מאד להתערב בענין הזה נגד דעת ורצון הרה"ג ריל"ד (ר' יהודה לייב דיסקין) שיחיה, ושערתי בנפשי כי יוגרם עי"ז פירוד לבבות בין הרב הגאון ריל"ד שי' וביני, אשר כבודו יקר מאד בעיני, כי הוא באמת גדול בתורה וכוונתו רצויה לשם שמים, ולדעתי הוא שוגה רק בזה שנותן אוזן קשבת לאנשי מרמה ומחרחרי ריב, ומוחזקים בעיניו לאנשים יראי ה', ותעמוד הקנה; אכן לא יכולתי לעמוד עוד מנגד ולראות דם הרימ"פ נ"י נשפך לארץ, ואמרתי חובתי לקיים לא תעמוד כו'. וכאשר נתועדו כמה וכמה ת"ח הרשומים, וגם הרב הג' ר' משה נחמיה נ"י שהיה רב בחאסלאוויץ, להודיע שאין בית מיחוש להאיסור לאנשים שלא קבלוהו עליהם, וככל המבואר בהכתבים שנדפסו בחתימת ידי ושארי הרבנים החתומים שמה, ומאז ב"ה כמעט שקעה האש"
ועוד מספרת איטה על שני עולים שהגיעו לירושלים: מרדכי אלטשולר ויוסף רוזנטל (ממיסדי "יסוד המעלה") ולא היה להם היכן להתאכסן ופינס אסף אותם לביתו. הרבנית שלחה שליח להודיע להם שאסור להתאכסן בביתו של פינס מחמת החרם אבל הם לא שעו לאזהרה.
באופן כללי פינס אירח בביתו לעיתים קרובות עולים שלא היה להם מקום ללון.
הוא גם חיבר ספר המלצות הלכתי לעולים לארץ ישראל, והרי פסקה מתוכו (משנת ארץ ישראל, הלכות דרכים, פרק ד'):
"מאימתי יוצאים לדרך (לארץ ישראל)?
מעצרת עד אב – החמה קודרת ומכה בראש כל אדם; מאב ועד כסלו – החוליים מתרבים, ומי שאיננו רגיל באווירה של הארץ – קדחת אוחזו או עיניו מתקלקלות; מכסלו ועד פורים – ימי גשמים, הצינה מתגברת והבתים דולפים, הים סוער והספינה בסכנה. לפיכך אמרו הסופרים: אין עולים לארץ ישראל, אלא מן הפורים עד העצרת, בזמן שעשבים יוצאים והאילנות מלבלבים ובני אדם מחליפים כוח, וכל מעשי בראשית מתנאים ואומרים שירה."
פינס היה מעורב בפעולות ציוניות ובהתישבות: בשנת 1882 היה מעורב בגאולת אדמות בפתח תקוה, פעולה שהסתיימה בנימה צורמת.
פינס היה מעורב עם אנשי ביל"ו להם עזר בהשגת כספים ואדמות וסייע בהתפתחותה של גדרה. עם חלקם ניסה להקים את אגודת בעלי מלאכה שנקראה "שיבת החרש והמסגר" (האגודה נכשלה). וכקוריוז: הוא חיבר את המנון ביל"ו "חושו אחים חושו".
אבל לא כל מעשיו של פינס היו לרצון והוא נכנס לעימותים לא מעטים בשל רעיונותיו ומעשיו. כך היה עם אגודת "חובבי ציון" וחברת הבת שלה "בני משה" ממנה הודח. גם עם בן יהודה הסתכסך כאשר שיכנע את אנשי גדרה לשבות בשמיטה למורת רוחו של בן יהודה וחבריו מ – "חובבי ציון". וכאשר נאסר בן יהודה היו שהאשימו את פינס שגם ידו היתה במעל. כאשר עלה על הפרק רעיון אוגנדה היה פינס לאחד המתנגדים שלו ואף נאבק בו באופן אקטיבי. הוא הסתבך גם בניסיון הקמת בית אבות בירושלים.
סופו של דבר פינס חזר למקורותיו בני הישוב הישן ופעל במסגרות שלו ואף עסק בהוראת תלמוד.
אבל הסתבכויותיו המשיכו והוא אף נאלץ לגלות וחזר ארצה בשנת 1913 וב – ז' באדר שנה זו נפטר.
פינס היה מעורב יחד עם חברים אחרים בחידוש השפה העברית. על תפיסת עולמו באשר לחידוש מילים אמר ח"נ ביאליק באספת "חובבי שפת עבר" באודיסה, ניסן תרע"ג:
"פינס היה אומר, שבכדי להכניס אף מלה חדשה אחת אל הלשון העברית, צריכים תחלה לחפש בכל אוצרות הספרות העברית, שבהם גנזו כל הדורות את מחשבותיהם, אולי נמצאת כבר המלה המבוקשת בצורה עברית. ואם אי-אפשר למצוא בשום אופן בספרות העברית מלה המתאימה בדיוק אל המושג הדרוש, אז אפשר לחדש גם מלה חדשה, אולם על יסוד התפתחות השפה ולא באופן רבולוציוני. זהירות! הוו זהירים בהכנסת מלים זרות אל השפה העברית! כי אם הנכם שוגים ומכניסים מלה חדשה, שהיא זרה לרוח השפה במשקלה ובצורתה, היא מביאה דיסהרמוניה בלשון, שהיא הולכת ומתרבה מיום ליום יחד עם שמוש המלה הזרה בצורות שונות וכל האחריות חלה על ראשי המחדשים הפזיזים. צריך שהמלה העברית תהיה עברית בשרשיה, ואם היא נטע זר, צריך שהרכבתה וזווּגה יעלו יפה, כי גם הסינטכסיס (תחום בלשון העוסק בקביעת רצף המילים במשפט בכדי שיהיה משפט תקין).הוא יסוד לתחית הלשון."
כאשר עלה ארצה יצר קשר עם אליעזר בן יהודה וביחד הקימו את אגודת "תחיית ישראל" שעסקה בפיתוח הלשון העברית ובגאולת אדמות. הוא היה ממקימי "ועד הלשון העברית" וגם חידש בעצמו מספר מילים כמו: שעון, מחוג, כספית, עגבניה, פחח, חמצן, מימן, זרחן, ספריה ועוד…
היה גם חבר הנהלת הספריה של ארגון "בני ברית" שנקראה "בית מדרש אברבנאל וגנזי יוסף" ואף ניהל אותה. לימים התפתחה הספריה והפכה ל "בית הספרים הלאומי והאוניברסיטאי".
במרכז העיר ירושלים רחוב הנושא את שמו.
על שלש מדירותיו בירושלים מספרת ביתו איטה בספרה "לצאצאי": הראשונה כנראה ליד או במקום עליו עומד היום בנין כלל, השניה ברחוב יפו בשכונת אבן ישראל והשלישית בצומת הרחובות אגריפס ואבן ישראל במקום עליו עמד קולנוע עדן, וכך היא כותבת:
"אבי הכין בשבילנו דירה בחצר המנוח חיים אהרן ולרו בירושלים שבו נמצא כיום בית היתומות של ויינגרטן, וקיר הפריד בין חצרנו ובין החצר שבה גר בעל הבית עצמו…אחרי שיבתנו בבית ולרו כחדשיים שכר לנו אבי דירה חדשה בשכונת אבן ישראל שהיתה מהשכונות הראשונות שנוסדו בירושלים מחוץ לחומה אחרי נחלת שבעה ומאה שערים…דירתנו באבן ישראל היתה דירה מרווחה לפי השגת הימים ההם, שהמשפחה היותר גדולה לא העזה לגור ביותר משני חדרים, היא וילדיה וכל אשר לה. בדירתנו שהיתה קרובה אל הבור הגדול אשר במרכז השכונה, היו ארבעה חדרים ולפניהם חצר קטנה אשר בחלק ממנה עמד המטבח וחלק השני היה עשוי כעין סוכה מקורה שהשתמשנו בה לחדר אוכל. והחדרים – שנים מהם גדולים, ושנים קטנים. החדר הראשון שנשאר חדר לקבלת אורחים היה ארוך וצר, וברצפתו דלת שבהפתחה ירדו ממנה במדרגות רעועות אל שני מרתפים שמתחת לבית. החדר השני שימש כחדר כתיבה לאבי, והשנים האחרים היו חדרי שינה להורינו ולנו הבנות. בחצרנו צמח עץ יפה שהיה היחיד בכל השכונה, ובצילו ישבנו הרבה והתענגנו."
את הבית השלישי שכרו מהיווני מנולי: "חיים חדשים התחילו להורי, ועוד יותר לנו הילדות אשר מצאנו די רווח בחדרים ובגן הגדול והמרווח אשר בו עצי שקדים, תאנים ואפרסקים, אגסים ותפוחים וביניהם שתילי ענבים לבנים ושחורים…צורת הבית אשר גרנו בו לפני חמישים שנה, ואשר עתה גר בו מר פלויד, לא שונתה כמעט מאומה בפנים. רק בחוץ נוספו חדרים גרועים אשר קלקלו את מראה הבית. מהגן לא נשאר כמעט זכר, כי בנין הסינימה "עדן" והרחבת רחוב אגריפס תפסו את מרבית שטחו."