מתוך : מאמרים על ירושלים > "אישים בירושלים"
שלמה פיינגולד נולד בשנת 1865 למשפחה יהודית שומרת מצוות ובין השאר למד בישיבת וולוז'ין.
הוא התקרב לכת "בני ישראל הבריטיים" (בני ישראל הבריטים (British Israelites) הם בני כת המשויכת לנצרות המאמינה בכך שהשבטים הבריטים הקדמונים, קבוצות אתניות אירופיות קדומות אחרות, ובתי מלוכה אירופים, היו צאצאים ישירים של עשרת השבטים האבודים ובמקרים מסוימים של שבט יהודה (מתוך ויקיפדיה), ולכן נחשב למומר אם כי אין בטחון שאכן הוא היה כזה.
על הנושא הזה כתב ש"י עגנון בספר "תמול שלשום":
" הוא היה בעל קומה ובעל גוף ומשהו סופר. אף על פי שהעיד על עצמו שמאמין באמונת השיתוף לא היה מאמין שיש אדם מישראל שמאמין כך. ואם בא אצלו יהודי להשתמד היה שואל אותו מה ראית להמיר את דתך. אם אמר לו עני הוא ואין לו במה להתפרנס נותן לו שכר ומוסיף לו הוצאות הדרך שיסע ללונדון וישתמד שנית ויקבל שכר כפול. ואם אמר לו מתוך הכרה רוצה להמיר את דתו גוער בו בנזיפה ואומר לו צא וספר לגויים, אני איני מאמינך. כך היה מספר לנו, כדי להתחבב עלינו, ולגויים היה מספר אחרת, כדי להתחבב עליהם. משנתייאש למצוא חן בעיני אלוקים ביקש למצוא חן בעיני אדם. אבל כל שאין רוח המקום נוחה הימנו אין רוח הבריות נוחה הימנו. ישראל מחמת שהתכחש בעמו ובאלהיו, והנוצרים מחמת שלא היו מאמינים לו אמונתו".
בשנת 1888 נשא לאישה את אליזבט קולוויל שהיתה נוצריה ויתומה שאומצה על ידי מרגרט אליס פלמר – נוצרית עשירה שמימנה עבור פיינגולד את מפעלי התרבות והבניה שלו, ואף עזרה לו להוציא את עיתונו שנקרא "האמת". בשנת 1896 עלו השלשה ארצה.
בירושלים התקבל בחשדנות, מה גם שבפומבי הופיע עם הגב' פלמר ולא עם אשתו שהסתגרה בביתה. הוא ניסה, ללא הצלחה מרובה, לקנות את לב אנשי ירושלים בפעולות כמו: עזר להקים את מושב זקנים הספרדי, פתח חדר עבור ילדי הספרדים, חילק מצות לעניים בפסח הקים את "בתי פיינגולד" ברחוב יפו וכד'.
וכתב עליו דוד ילין (מתוך "ירושלים של תמול" ג' סיוון תרנ"ו – 1896):
"ויקם וימציא המצאה חדשה למען תת לירושלים ענין לענות בו, ו"דרך הקודש" יאמר לה, גמרות רבות קנה, ומלמד יהודי שכר, וקול תינוקות של בית רבן המנצחים זה את זה בהלכה כבר נשמע מן הבית אשר לו על אם הדרך לפני גן עירנו, גם שדה קנה שם, ויאמר כי בליבו להקים בית תלמוד תורה! ומי יודע, אולי היה גם הוא שולח שליחים לחו"ל לאסוף נדבות. אך כבוד הרב הגאון הראשון לציון הי"ו (ה' ישמרו ויצילו) שלח אל המלמד הספרדי הזה וימנעהו בחזקת היד מעשות את מלאכת ה' אשר בידו רמיה, וקולו בפלפולה של תורה נדמה לעת עתה, לקיים מה שנאמר: " עת לעשות לה' הפרו תורתך".
ולא רק על התורה בלבד עומד עולמו של "כתם פז" (כינוי לפייגולד – מעין תרגום מזלזל) זה, כי אם על עבודה: שכור ישכור לו מדלת בני עמנו לעבוד בביתו בכסף מלא, וחפרו וכיבו, וכיסו וחפרו עד שתכלה הפרוטה…(עבודה יזומה)
ו"אמת"ו של מר "כתם פז" כנראה לא הגיע זמנה להיגלות בירושלים, אמור אמר המסכן הזה להוציא פה את עיתונו "האמת" אשר הוציא בפריז ימים רבים, והנה קפץ עליו רוגזן של הספירות העליונות בקושטא, ולא השיג רישיון. ובכן עליו לשאת עתה את נטל אמתו בליבו, ומעינותיו לא יפוצו חוצה. אמנם אמרו: "אין מזל לישראל – ואפילו מומר"
גם הספר בריסקר ששכר אצלו מקום למספרה כותב על עיתונו של פיינגולד (בניתי לי בית):
"…חבל רק שעיתון זה היה מיסיונרי ב"מקצת", דבר שקילקל את הרושם הטוב של העבודה החשובה. בשום אפן לא יכולתי להבין מה ליהודי בירושלים ולעיתון מיסיונרי"
בשנת 1909 בגלל בעיות כלכליות, נוצרה שותפות בין איתמר בן אב"י ופיינגולד לגבי עיתון "הצבי". במסגרת השותפות הפך פיינגולד לבעלים של העיתון ובן אב"י שימש כעורכו. כדי להרגיע את הקהל כתב בן אב"י בגיליונו הראשון של "הצבי" החדש, שיצא בספטמבר 1909 (כ"ג באלול אתתמ"א לחורבן, בלשון העיתון):
" מהקשר הזה רואה הקהל, עד כמה יציאתו של "הצבי" בדיוק בטוחה מעתה לכל השנה הבאה ויחד עם זה רואה הקהל מהותה של ההתקשרות שנעשתה בין האדון פיינגולד ובינינו. תחומי שתי הרשויות מגבלות בהקשר בדיוק גמור ואין אחת מהן נוגעת בתחומה של חברתה אפילו כמלוא הנימא. רשותו של האדון פיינגולד, המוציא לאור, היא – העסק, והעריכה כלה היא ברשות העורך בלבד, כמקדם, בלי שום שנוי. הצד הרוחני והמוסרי של העתון הוא מקדשו של העורך בלבד, והמקדש הזה ישמר בכל קדושתו וטהרתו וכל השפעה זרה לא תכנס לתוכו. בעל העסק מספיק להעתון את הסכומים הקבועים והעורך בוחר לו בלבדו את עוזריו ואת סופריו, ומקבל המאמרים, וכותב ומפרסם רק את הטוב ואת הישר בעיניו".
בספרו "עם שחר עצמאותינו" כתב איתמר בן אב"י:
"פיינגולד זה חשב את עצמו ליהודי לפי הכרתו, שמעולם לא כפר ברעיון הלאומי…תורם ביד רחבה למפעלים יהודיים, ומשקיע כספים במפעלים שספקו עבודה ופרנסה ליהודים. גם העתון שפיינגולד הסכים לממנו (הצבי), היה עברי לאומי ציוני ארצישראלי במלוא המשמע, ולבעל הכסף (פיינגולד) לא היתה השפעה כלשהי על כיוונו."
פייגולד פיתח את העיתון שהודפס בדפוס שלו – "מצפה" וכמובן שהעיתון פרסם את כל עסקיו.
הרומן בין השניים לא נמשך זמן רב והיו לכך מספר סיבות : כנראה שפיינגולד ניסה להתערב בתכנים, בכל אופן איתמר סיפר שיהודים נכנסו למגרש הרוסים בשבת והשתוללו שם. הרוסים הודיעו שיותר לא יכנסו יהודים לחצר ואף כתבו מכתב חריף נגד היהודים, מכתב אותו סרב בן אב"י לפרסם למרות דרישתם. התוצאה היתה ניתוק בין פיינגולד שהיה נתין רוסי ובין איתמר, וסילוק העיתון מביתו בבתי פייגולד.
פיינגולד עצמו טען שהנתק בינו לבין משפחת בן יהודה נבע מהסחטנות שלהם כלפיו.
בכל אופן כמה ימים לאחר סגירת "הצבי" פתח בן יהודה עיתון חדש בשם "האור".
בשנת 1910 חזר פיינגולד להוציא את עיתונו – "האמת" ועם פרוץ מלחמת העולם הראשונה העיתון עבר לאלכסנדריה ונסגר בשנת 1916.
גם ליד יפו בשכונת מנשיה בנה פיינגולד בשנת 1904 מלון בשם "בלה ויסטה" ובתים להשכרה.
בזמן מלחמת העולם הראשונה הוגלה פיינגולד לאלכסנדריה שכן הוא היה נתין רוסי, ושם גם נפטרה אשתו – אליזבת. לאחר המלחמה חזר ארצה. בשנת 1919 יזם בניית מקבץ בתים במפגש רחובות לילנבלום ונחלת בנימין: בית מרגרט אליס פלמר, בית הטירה שבנה לעצמו, ובית הדואר והטלגרף. פיינגולד השקיע גם בעפולה ובנה שם מרכז מסחרי שקיים עד היום ואף עבר שיפוץ ושחזור בשנת 2005.
בשנות ה – 20 הקים פיינגולד מלון גדול בשכונת קרית שמואל בטבריה שנקרא "מלון אלישבע" על שם אשתו שנפטרה. (יותר מאוחר שינה המלון את שמו ונקרא "מלון גינוסר") בסוף שנות ה – 20 התחתן פיינגולד בשנית עם יהודית – ביתו של רבה של קהילת רמסגייט שבאנגליה. השלישיה : פיינגולד, יהודית ומרגרט פלמר עברו לגור במלון שבנה.
עסקיו לא צלחו והוא פשט רגל אבל המשיך לגור במלון וניהל אותו עבור אחרים.
בשנת 1935 מת פיינגולד בטבריה ושם הוא קבור.