ראינוע בירושלים

 

מתוך: "מאמרים על ירושלים" > "חיים והווי בירושלים"

 

מדובר בסינימטוגרף או בלשונו של בן יהודה – ראינוע, כלומר סרטים ללא קול.

בסוף המאה ה – 19 היו בתי ראינוע בירושלים ליד שער יפו וליד שער שכם שהופעלו על ידי ערבים והחזיקו מעמד זמן קצר בלבד.

האולם בשער יפו והבניין שבו שכן נמכרו לסמואל פייג הטמפלרי שהקים בו בית קפה מהודר.

חמדה בן יהודה מספרת על ראינוע במלון אירופה ליד שער יפו שהציג בשנת 1900 סרט על משפט דרייפוס (המשפט החוזר) שנערך בעיר רן בקיץ 1899, וכך כתבה (הצבי ד' סיון תר"ס – 1900):

"אם לא הייתם בעת משפט דרייפוס לכו להראינוע וראיתם את הנאשם לפני שופטיו כמו שהוא, עם תנועותיו, חליפתו, התרגשות פניו, מבט עיניו, הכל.  ראה תראוהו בבית האסורים יושב בחדר כלאו מסוגר, עצוב ומתרגש.  תראוהו גם פוגש את אשתו, ועוד דברים אחרים תראו.  תשתוממו ותתענגו הרבה, על כן לא המציאו דבר יפה ומפליא כהראינוע…..לכו, ראו, תתפלאו ותתענגו."

ראינוע נוסף בירושלים נקרא "אורקל" באולם בשם "אולימפיה" שנפתח בשנת 1908, ולהלן מודעה:

"בבית החיזיון הידוע אולימפיה

בית חיזיון לתמונות חיות

מתחיל יום יום ב – 8:30 בערב

במוצאי שבת וביום א' פעמיים

בשעה שש וחצי ובשעה תשע

וביום חמישי בשעה שמונה.

תכנית ב – 4 מערכות:

• מקלעת חדשה של קרופ

אשה אצה יותר מידי

• תרנגולת מטילה ביצי זהב (בצבעים)
• סוס חכם

גמול רע למנגן

• אופן קצר רואי

שלום עליכם.

 

על ראינוע אורקל כתב עיתון "הצבי" ח' חשוון תרס"ח (1908):

"ערב ערב מתאספים ב"אולימפיה" מאות אנשים…ומתענגים על התמונות החיות של הראינוע.  תזמורת קטנה משמיעה מנגינות יפות.  אור חשמל (עלעקטרעציטעט) מאיר את כל האנשים.  ופתאם – חושך.  התמונות נעות נעות.  וכשהראינוע מראה איש אומלל הנופל וקם ונופל שנית, או אנשים רצים בלי הרף, או אשה חצי ערומה, מתפרץ הקהל במחיאות כפיים.  על המעקה למעלה (יציע) רואים פה ושם אנשים ונשים מלובשים לפי האפנה האחרונה…"

גם ראינוע זה לא שרד זמן ארוך.

הראינוע, כאמור, הראה סרטים ללא קול כאשר בקדמת הבימה היתה תזמורת קטנה או לפעמים רק פסנתר שלוותה את הסרט.  למעשה לא הוקרן סרט אחד ארוך אלא הרבה סרטים קצרים.  לדוגמא תכנית קולנוע אורקל ב – 13 לנובמבר 1908:

"צייד הלויתן

צוואתו של עיוור

מה קרה עם דרייפוס

הידיד השקרן

הוד מלכותו המלך גאליום ושח פרס

הכסא המתנועע

ולבסוף – הצגות מבדחות.

סרטים הגיעו גם מחו"ל כמו למשל Société Pathé Frères (חברת האחים פתה) של שרל פתה, מחלוצי הקולנוע, שפירסמה בעיתון "האור" תרע"ג (1913) מודעה על מופע של כמה סרטים:

" מתכבד הנני להודיע ללקוחותי ולקהל הנכבד שהגיע לי תמונות יפות מאד, וביחוד התמונה היפה של אבשלום שארכה 700 מטר.

למען מנוע את הדוחק באולם הראינוע הנני נכון להציג שתי הצגות ליום: הראשונה בשעה 3 אירופית והשניה בשעה 9 אירופית אחר הצהרים.

תכנית א':

• טיפוסים יפניים (טבעי)
• מעשה נורא בהמשטרה (מצחיק מאד)
• ילדי הזירה (מאורע דרמתי)
• קרח בים הבלטי (טבעי)
• ביאטריס דסט (מאורע היסטורי)
• ריגן רוצה להיתפס על ידי המשטרה (מצחיק מאד)

תכנית ב':

• עיתון פתה (חדשות אחרונות)
• אשה שאיננה מתה (מצחיק מאד)
• הרוצח (מאורע דרמתי ארוך מאד)
• שבועת המעשן (מצחיק)
• פיצרוי במשפחתם
• אבשלום – מחזה לקוח מהתנ"ך, ארכו 700 מ' – אבשלום היה בנו של דוד. אבשלום לא היה מרוצה מאביו, וירם את יד המרד באביו.  ויבחרו בו למלך.  בראש שנים עשר אלף איש נכנס ירושלימה ודוד אביו ברח, אבל חלק מאנשי דוד נשאר בירושלים להוליך את אבשלום שולל.  ויצא אבשלום למלחמה נגד אביו, אבל דוד היכה את מחנה אבשלום מכה רבה.  אבשלום ברח.  הוא נתפס והובא אל מחנה אביו…

חצר פיינגולד

 

בסוף המאה ה – 19 תחילת המאה העשרים פעל בירושלים מומר בשם סלומון פיינגולד שהקים בשנת 1895 את "בתי פיינגולד" ברחוב יפו.  בבית זה היו מגורים, תעשיה זעירה, עסקים וכד'.  פיינגולד פתח לפני מלחמת העולם הראשונה במקום אולם קטן למופעים שהפך משך הזמן לסינימטוגרף – ראינוע.  בשנת 1916 פרצה שריפה והאולם נסגר.

בשנת 1918 נפתחו בירושלים שני בתי ראינוע:

בבתי פיינגולד – "סינימה בינלאומי" – על ידי שלמה פיינגולד

ליד שער שכם – "סינימה ירושלים" – על ידי ברוך צבי רכטמן.

בחוברת "כל ירושלים" – מעין "דפי זהב" של שנת 1921 מצויינים בתי הראינוע בעיר וכאן אנו מגלים בית ראינוע נוסף – "ציון".  וכך נכתב שם:

"בתי תיאטרון וראינוע:

"סינימה בינלאומי" – האחים אטא, – רחוב יפו בתי פיינגולד.

"ירושלים" – ברוך צבי רכטמן ושותפו – שער שכם ליד הממשלה המחוזית.

"ציון" – ישראל גוט – רחוב יפו מול מלון מרשק."

כיכר ציון

 

ישראל גוט לא היה הראשון שהפעיל את הראינוע בכיכר ציון, אבל הוא זה שנתן לו את השם "ציון".  קדמו לו נוצרי בשם ג'וריני והטמפלרי סמואל פייג שהפעילו את האולם בן כ – 400 מקומות – אולם ששכן בצריף .  שמו של הכיכר – "כיכר ציון" נגזר משמו של הקולנוע.  על תולדות "ראינוע ציון" אפשר לקרוא באתר זה מאמר תחת הכותרת: "קולנוע ציון בירושלים"

בשנת 1920 הפעיל את האולם של פיינגולד קצין בריטי וקרא לו "אולם קלבר".  הוא קיים שם גם קונצרטים.  אולם זה פעל כך עד שנת 1924 ואז האולם הושכר לרכטמן.

רכטמן, כמו שנכתב לעיל, היה בעל הראינוע ליד שער שכם.  היו לו שותפים אליהו ונחום שור.  הם קנו מערבי תחנת קמח גדולה והכשירו אותה להיות אולם ראינוע  של כ – 700 מקומות.  את החשמל לצורך הפעלת המקום הפיקו בעזרת דינמו.  בקידמת הבמה היתה תזמורת קטנה בת 5 נגנים – 2 קלרינטים ושלש חצוצרות.  את המוזיקה חיברו אנשי התזמורת ואם התוכן היה חזק ניגנו חזק ואם התוכן היה חלש ניגנו חלש (כך סיפר רכטמן).  בשנת 1920 ירד שלג כבד בירושלים, הצריף של גוט נהרס וגג האולם של רכטמן נפל.  גוט שכר אולם ליד שער יפו והמשיך להפעיל ראינוע, אבל לאחר שצופים הותקפו במסגרת הפרעות של  1921 חזר גוט אל הצריף ההרוס.  הוא חיזק את המבנה ואף הוסיף שקים לחיזוק אבל הבריטים סרבו לאשר את המבנה והוא נאלץ לבנות בית חדש מאבן שהיה מוכן בשנת 1922.

רכטמן מכר את המבנה שלו לשני ארמנים (אחים) שהמשיכו להפעיל את הראינוע, אבל מכיון שלא היה להם איש מקצוע שכרו את רכטמן שעבד שם עד 1924 ואז שכר את האולם שבבית פיינגולד וקרא לו: "סינימה לאומי".  את התזמורת בת חמשת  הנגנים העביר לאולם החדש-ישן.

כדי לגרום לאנשים לבוא, הביא סרטים עם 30 – 40 מערכות והפסיק להקרין לאחר 10 מערכות והודיע על "המשך בשבוע הבא".  בדרך כלל עשה את זה בקטע הכי מותח, למורת רוחו של הקהל.  קרה לו פעם שהסרט שהזמין לא הגיע והוא הקרין סרט אחר.  הקהל הגיב באלימות כלפי הציוד באולם.  גם בראינוע ציון היו מידי פעם שערוריות כמו למשל הוקרן הסרט "שיר השירים" עם מרלן דיטריך שחשפה בו את מלוא אורכן של רגליה המפורסמות, וזה עורר מהומה רבתי… (לפי שושנה הלוי – פרשיות בראשית בתולדות הישוב).

סופו של הראינוע היה בשנת 1931 אז הגיע לירושלים הסרט המדבר…

"סינימה לאומי" פעל עד שנת 1942 ומאז האולם שימש כבית חרושת לממתקים "חביליו".

קולנוע ציון פעל עד שנת 1981 ואז נהרס לטובת מגדל רב קומות.

ראינוע נוסף שפעל הרבה שנים גם כקולנוע הוא ראינוע (קולנוע) עדן שהחל את פעילותו בשנת 1928 בגן העיר ליד העיריה כראינוע פתוח, ועבר  לאחר תקופה קצרה למקומו בצומת הרחובות אגריפס וקינג ג'ורג' שם פעל בתחילה כראינוע פתוח ואחר כך עד 1990 כקולנוע.