מתוך : מאמרים על ירושלים > "אישים בירושלים"
חאג' אמין אל חוסייני היה המופתי (איש דת מוסלמי הבקי בהלכה המוסלמית (שריעה) ויכול להוציא גם פסקי הלכה (פתווה) של ירושלים בתקופת המנדט הבריטי והיה גורם מאד דומיננטי בפרעות שהתחוללו אז בארץ כנגד הישוב היהודי.
הוא נולד בירושלים בשנת 1895 וגם אביו כיהן בתפקיד המופתי של ירושלים.
בגיל 18 הגיע למכה עם אימו וזה העניק לו את התואר חאג'.
במלחמת העולם הראשונה שירת כקצין בצבא התורכי, ממנו ערק בשנת 1916.
לאחר כיבוש ירושלים על ידי הבריטים בשלהי שנת 1917, עבד בממשל הצבאי הבריטי בתפקידים שונים. באותה תקופה החלו נושבות רוחות הקוראות להשתלבות של ארץ ישראל בתוך מדינת סוריה הגדולה בראשותו של פייסל. אמין אל חוסייני היה פעיל ב"מועדון הערבי" של צעירים ממשפחות מבוססות שקרא לקדם את הרעיון הזה.
ב – 4 לאפריל שנת 1920 פרצו מהומות בירושלים עם חזרתם של חוגגי נבי מוסא לעיר, כאשר אמין אל חוסייני היה אחד הגורמים המתסיסים למהומות אלה יחד עם חברו עארף אל-עארף, שהסית את הפלסטינים מעל דפי עיתונו, סוריא אל-ג'נוביה. בתום המהומות נמלטו אמין אל חוסייני וחבירו, ובהיעדרם נשפטו על ידי הבריטים ל – 10 שנות מאסר.
בתחילת יולי 1920 מונה הרברט סמואל כנציב העליון לארץ ישראל ובמסגרת פעולותיו להשכנת שלום ורגיעה בארץ, חנן את נידוני המהומות ובהם גם ז'בוטינסקי. אמין אל חוסייני אמנם לא קיבל חנינה באותה הזדמנות כיון שנימלט מהחוק, אבל יותר מאוחר באותה שנה קיבל גם הוא חנינה וחזר לירושלים.
פעולותיו נגד היהודים והתרסתו מול השלטון הבריטי העלו את קרנו בעיני הצבור הפלסטיני והוא הפך למעין גיבור לאומי.
בשנת 1921 קיבל אמין את תפקיד המופתי של ירושלים לאחר שהמופתי הקודם, שהיה אחיו למחצה, מת. למינוי קדמו מהלכים פוליטיים לא פשוטים ולחצים חזקים על האנגלים על ידי משפחת אל חוסייני. אמין אל חוסייני נאם נאום פייסני בחגיגות נבי מוסא של שנת 1921 ומשפחתו נתנה לבריטים להבין שמינויו של אמין יתרום לשקט בארץ. ב – 8 למאי 1921 קיבל חאג' אמין אל חוסייני את התפקיד הנכסף.
בסוף אותה שנה קיבל את התואר "נשיא המועצה המוסלמית העליונה" ובהשפעתו החליטה המועצה לתבוע איסור על היהודים להכניס חפצים שונים לרחבת הכותל המערבי. מעמדו המשיך לעלות כאשר גייס כספים לשיפוצים במסגדי הר הבית – כיפת הסלע ומסגד אל אקצא. השיפוצים וגיוס הכספים אפשרו לו להעלות את הנושא הפלסטיני לתודעה הערבית גם מחוץ לארץ ישראל.
בשנים 1928/9 בנה חאג' אמין את מלון פאלאס במרכז ירושלים. הקבלנים העיקריים היו היהודים דוניה וקטינקה שעזרו לו גם לסיים את בניית ביתו הפרטי ב"שיח' ג'אראח". הוא לא גר בבית אלא השכירו לידידו ג'ורג' אנטוניוס ההיסטוריון. יותר מאוחר שכן בבית מלון שפרד.
החל מיום כיפור שנת 1928 החל חאג' אמין לפעול במרץ נגד הצבת מחיצות וריהוט אחר ברחבת הכותל. פעילות זו הגיעה לשיאה במאורעות תרפ"ט (1929), כאשר במאורעות אלה נהרגו בירושלים 17 יהודים ובכל הארץ 130. ועדת שו שנשלחה לבדוק את הסיבות למהומות לא האשימה אישית את חאג' אמין.
בשנים הבאות המשיך חאג' אמין לפעול נגד הקמת בית לאומי לעם ישראל הן בזירה המקומית, הן בזירה הכלל – ערבית והן בזירה הבין לאומית.
כאשר עלו הנאצים לשלטון בגרמניה בשנת 1933 הרגיש חוסייני שתהיה לו שפה משותפת איתם ולכן יצר איתם קשרים. קשרים אלה נמשכו לאורך מלחמת העולם השניה שכן חוסייני האמין שהיטלר יעזור לו בשאיפותיו הלאומיות בארץ ישראל.
בשנת 1936 פרץ המרד הגדול המכונה בפי היהודים – "המאורעות". חוסייני היה הרוח החיה מאחורי האירועים. כאמור לעיל הוא עמד בראש המועצה המוסלמית העליונה ועכשיו נוסף לו עוד תואר והוא נשיא הועד הערבי העליון. ביולי 1937 החליטו הבריטים לאסור אותו אבל הוא חמק להר הבית והתחבא שם. הבריטים לא העזו להיכנס להר מחשש שהדבר יגרום לליבוי המהומות. בהר הבית ישב חוסייני משך שלשה חדשים ואז נמלט לבירות ומשם שלט על העניינים.
בלבנון ישב עד שנת 1939 ואז נמלט לדמשק שם שהה שנתיים ואז עבר לאירן.
גם באירן לא מצא מנוח שכן הכוחות הבריטיים נכנסו לאירן ושוב נאלץ לברוח ואחרי מסע לא פשוט הגיע באוקטובר 1941 לאיטליה.
באיטליה זכה חוסייני בכבוד מלכים, קיבל וילה, משרתים ומימון וכך יכול היה להמשיך לפעול. באיטליה נפגש עם בניטו מוסוליני שתמך בו ובשאיפות הלאומיות של העם הערבי וכמובן נגד בריטניה.
ב – 28/11/1941 נפגש חוסייני עם היטלר וניסה לשכנע אותו לחתום על הצהרה משותפת שתקרא לעצמאות ואחדות פלסטין סוריה ועירק וביטול ההחלטה בדבר בית לאומי ליהודים. היטלר לא הסכים לחתימה על הצהרה כזו, אם כי הסכים עם מה שנאמר בה. הוא הבטיח שבבוא הזמן גם יחתום.
עד סוף המלחמה חי חוסייני באיטליה כאשר מידי פעם קפץ לברלין. הוא פעל רבות למען מטרותיו ואף גייס מתנדבים מוסלמים מבוסניה והרצוגובינה ומהקוקז ליחידות מוסלמיות לטובת הצבא הגרמני.
הוא הביע את דעתו החיובית על רעיון ה"פתרון הסופי" של הגרמנים ואף היה מוכן לקחת בזה חלק.
הוא עודד את הגרמנים בבצוע השמדת היהודים וכך כתב בזכרונותיו בעיתון "אחבאר אל יום" שהתפרסם בקהיר לאחר המלחמה:
"אחד התנאים שלנו לשיתוף פעולה צבאי בין הערבים לבין גרמניה היה מתן יד חופשית לחיסול היהודים בפלשתינה ובמדינות ערב אחרות. באיגרת ששלחתי לאדולף היטלר תבעתי הצהרה מפורשת מצד גרמניה ואיטליה כי הן מכירות בזכותן של המדינות הערביות לפתור את בעיית המיעוטים היהודים בצורה ההולמת את השאיפות הגזעיות והלאומיות שלהן, ובהתאם לשיטות המדעיות בהן נקטו גרמניה ואיטליה כלפי היהודים שלהן".
כאשר נודע לו שמדינות רוצות לשלוח יהודים לפלסטינה (כמו רומניה ובולגריה ובמקומות אחרים) עשה ככל שיכול היה למנוע את זה.
אין ספק שידיו של חוסייני מגואלות בהרבה דם יהודי במהלך השואה.
לאחר המלחמה הוכרז חוסייני כפושע מלחמה על ידי כמה מדינות אבל בגלל החשש מהגיבוי של העולם הערבי לא נעצר ממש, ובסופו של דבר הגיע למצרים.
במלחמת השחרור היה בעזה ואף הקים שם את "ממשלת כל פלסטין".
לאחר המלחמה הגדה המערבית הפכה להיות חלק מירדן וכמובן שנוכחותו של חוסייני לא היתה רצויה שם, וכך הגיע חוסייני ללבנון שם המשיך לפעול למען הקמת מדינת פלסטין.
בשנת 1964 הוקם אש"ף (ארגון לשחרור פלסטין) על ידי שליט מצרים ג'אמל עבדול נאצר ובראשו הועמד אחמד שוקיירי. חוסייני לא היה חלק מהארגון.
חוסייני התחבר אז עם המלך חוסיין לאחר שנים של יריבות, שכן גם חוסיין התנגד לאש"ף ולשוקיירי כי הם רצו להפריד את הגדה מהמדינה הירדנית. חוסייני הגיע בשנת 1967 לירושלים המזרחית ואף התפלל בהר הבית.
אש"ף גדל, הוכר על ידי מדינות ערב וקרנו של חוסייני החלה לרדת. הוא מת בביירות ב – 4 ליולי 1974 מהתקף לב וממשלת ישראל סירבה לקבור אותו בהר הבית לפי בקשתו. הוא נקבר בביירות.