.
מתוך: "מאמרים על ירושלים" > "עדות ובתי כנסת בירושלים"
.
במרכזו של הרובע היהודי קיים בית כנסת המכונה "בית – כנסת הרמב"ן". במאמר הזה ובמאמר הבא נדון בהסטוריה של בית הכנסת ובשמו.
בשנת 1267 הגיע הרמב"ן לירושלים אחרי ויכוח תיאולוגי פומבי עם מומר שנערך בספרד. הצלחתו של הרמב"ן בויכוח אילצה אותו לעזוב את מקום מגוריו ולעלות לא"י. מירושלים הוא כתב איגרת לבנו ולהלן ציטוט מתוכה: (מתוך אגרות א"י – יערי)
"אין ישראל בתוכה (כלומר בירושלים), כי מעת באו התתרים ברחו משם, ומהם נהרגו בחרבם. רק שני אחים צבעים קונים הצביעה מן המושל, ואליהם יצטרפו עד מנין מתפללים בבתים בשבתות.
הנה זרזנו אותם, ומצאנו בית חרב בנוי בעמודי שיש וכיפה יפה, ולקחנו אותו לבית כנסת, כי העיר הפקר וכל הרוצה לזכות בחורבות זוכה. והתנדבנו לתקן הבית, וכבר התחיל בשיפוצו, ושלחו לעיר שכם להביא משם ספרי תורה אשר היו בירושלים, והבריחום שם בבוא התתרים. והנה יציבו בית כנסת ושם יתפללו, כי רבים באים לירושלים
אנשים ונשים מדמשק, וצובה, וארץ מצרים וכל גלילות הארץ, לראות בית המקדש ולבכות עליו."
כ – 50 שנה לאחר ביקורו של הרמב"ן בירושלים, ביקר במקום אשתורי הפרחי, ובספרו "כפתור ופרח" הוא מזכיר אתר בשם "היכל דוד" שהיה בהר ציון של היום, ובאשר אליו הוא כתב:
"וזה (היכל דוד) קרוב מאד אל ביהכ"נ שהוא היום שם, ואל השכונה"
לפי תאור זה בית הכנסת היהודי היחיד בירושלים שכנראה הרמב"ן הקימו, היה בהר ציון של היום, שכן השכונה היהודית היתה שם.
(ראוי לציין שהר ציון למעשה כולל את איזור קבר דוד, וכן את הרובע היהודי והארמני. החומה היא הפסק טכני בלבד. במאמר אציין "הר ציון של היום" שהוא האיזור שנמצא כיום מחוץ לחומה.)
הנזיר יעקב מוורונה ביקר בירושלים בשנת 1335, כ – 10 שנים אחרי ביקורו של אשתורי הפרחי. הוא מזכיר את השכונה היהודית הנמצאת לפי דבריו ליד בית כייפא, שלפי המסורת הנוצרית נמצא על הר ציון של היום. ההגיון אומר שבית הכנסת היה בשכונה.
המסקנה אם כן היא: שבית כנסת רמב"ן הנוכחי אינו בית כנסת רמב"ן המקורי, שכן בית הכנסת המקורי היה באיזור מגורי היהודים בתקופתו של הרמב"ן, ואלה היו בהר ציון של היום, ולא ברובע היהודי של היום. המסקנה לעיל נובעת מניתוח הסטורי והגיוני של המקורות, בהסתייגות שהוכחה פיזית למיקום שונה של ביהכ"נ הרמב"ן ממיקומו הנוכחי לא קיימת. אבל ללא ספק גם אם בית הכנסת אינו מתקופת הרמב"ן, המקום שימש כבית כנסת כבר לפני מאות שנים.
בערך בשנת 1400 עבר הרובע היהודי למיקומו הנוכחי. לפי "חוקי
עומר" המוסלמיים, אסור היה לבנות ביכ"נ חדש , אלא רק לשקם ביכ"נ ישן, לכן נוסד בית כנסת באורווה שנקנתה ממשפחה מוסלמית. הסיבות לקנית האורווה היו: גודלה ומפלסה הנמוך, על מנת שתספיק לכל יהודי ירושלים, וגם לא תבלוט.
הצליין ג'ון פולנר סייר בירושלים בשנת 1421, ובתאוריו הוא מספר על רחוב בית הכנסת היהודי, שמתחיל 76 צעדים משער ציון של אז.
תיאור זה מתאים מאד למיקומו של ביהכ"נ הרמב"ן הנוכחי, ולכן אין ספק לגבי שימושו של המקום כבית כנסת החל משנת 1400בערך.
איגרת משנת 1435 שנכתבה ע"י ר' אליהו מפירארא שבאיטליה,
מביאה לנו מושג על אופיו של בית הכנסת, וכך הוא כתב:
"ונכבדי הקהל, ישמרם צורם וקונם, באו אלי וביקשו ממני לפרש להם בבית הכנסת הפרק במיימוני (הרמב"ם) כמנהגם,……והלכה עם תוספות בבית מדרש, והלכה עם פירוש רש"י ז"ל עוד בבית כנסת לפנות ערב."
כלומר בית הכנסת שימש הן את הספרדים והן את האשכנזים. הספרדים למדו פרק יומי ברמב"ם, והאשכנזים למדו רש"י. במקום היו בית כנסת ובית מדרש, והעדות השונות התחלקו בהם, הן לצורך לימוד והן לצורך תפילה.
משנת 1473 עד שנת 1475עמד בית הכנסת במרכזו של ויכוח קשה בין היהודים למוסלמים, ומתאר ר' עובדיה מברטנורא: (מתוך איגרות א"י – יערי)
"ובחצר ביהכ"נ קרוב מאד, יש במה ומוסקיטה (מסגד) לישמעאלים, כי היה הבית ההוא של יהודי אחד, ומפני קטטה ומחלוקת שהיתה לו עם יהודים , נעשה ישמעאל. ובראות אמו כי בנה המיר דתו על כל הכעסים שהכעיסוהו היהודים, עמדה והקדישה את ביתה אשר בחצר
בית הכנסת, לבית טרפות של ישמעאלים, לעשות בו מוסקיטה להנקם מן היהודים."
המוסלמים בנו מסגד שעמד בסמיכות גדולה לבית הכנסת היהודי, ששמו "אלעומרי אל כביר".
המסגד עומד עד היום ליד ביהכ"נ הרמב"ן, אבל סמיכות זו הביאה לסכסוכים שגרמו לכך שברוב הזמן בבית הכנסת לא התפללו.