מתוך: "מאמרים על ירושלים" > "משוט בירושלים"
המאמר נמצא בגרסת שמע בסוף הדף
גן דניאל נמצא בין רחוב יפו לבין קרית העיריה.
הגן ניטע בשנת 1892 כגן העיר של ירושלים. הוא נועד להיות כעין מגרש מסדרים של הצבא התורכי וגם מקום מנוחה ומרגוע לתושבי ירושלים ששם יכלו גם לשמוע מוזיקה של התזמורת הצבאית. בתמונות ישנות אפשר לראות מעין סככת עץ עגולה ששימשה גם את התזמורת כשזו התארחה בגן.
על היוזמה מספר עיתון החבצלת (23/3/1891):
"ראוי לתהילה כבוד האדם סלים איפענדי ראש בית מועצת עירנו על אשר השתדל לבנות את כל הבתים אשר להממשלה לפי רוח אייראפא, וגם את גן העיר יכין עתה קרוב לשער יפו, במקום מישור ורחב ידיים, והיה כל אורח הבא עתה לעירנו וראה את הכניסה להעיר כבאחת הערים הגדולות אשר באייראפא."
וכותב גם לונץ ("ירושלים" שנה רביעית תרנ"ב – 1892):
"ולמען היטיב את מצב הבריאות בעירנו, כונן בית המועצה בהכר הנרחב אשר לפני מקלט הרוסים אשר היה מאז ומעולם מרבץ לגמלים וחמורים ומלא אשפה ודומן, גן טיול נחמד. שעריו פתוחים לכל איש, ופעמיים בשבוע, ביום ראשון וביום השישי, ינגנו בו מנגני הצבא להנעים את רוח הבאים להינפש בו מעמל היום."
במקורות אנו מוצאים עוד שני שמות שהיו לגן בתחילתו והם: "גן ג'מאל פאשה" ו"גן אל מנשיה".
על הגן מספר גם יעקב יהושע בספרו: "ירושלים תמול שלשום (2):
"לה מנשיה", הגן הציבורי היחידי בירושלים שימש, כפי שמספרים זקני העיר, מעין "נקודת גבול". עד כאן העזו ללכת מחוץ לחומות העיר העתיקה ללא מורא וללא פחד. שטח הגן היה רחב יותר מהשטח היום. היו בו שיחי פרחים שונים ופרחיו הבודדים נמכרו על ידי החוכר היווני לאותן המשפחות האירופאיות, שבקשו לקשט את בתיהן בפרחים. כך שימש הגן מעין "חנות פרחים" הראשונה בירושלים.
תושבי ירושלים התייחסו בכבוד לגן הציבורי הזה שאליו נהגו לסור, בעיקר בימי חג ומועד כשהם מלובשים בגדי חג. לבית הקפה בן שתי הקומות אשר שכן בפינת הגן, נהגו לסור בסתר ה"חפשיים" דהיינו אלה שלא הקפידו במצוות, וביחוד במוצאי יום השבת לאחר שנפשם ערגה "לשתות סיגריה" יחד עם ספל קפה, שרק בעלי בתי הקפה היווניים והערבים ידעו להכין כמוהו. סמוך לבית הקפה עמדה סוכת נצרים קטנה עגולה שבה ניגנה התזמורת הצבאית יומיים בשבוע בניצוחו של בעל החנות לכלי נגינה המנוח קובלסקי, אשר לימד את בני ערב "לאחוז בתוף ובחליל" ואשר שפמו העבה הטיל מורא ופחד גם על חיילי תורכיה האמיצים והגיבורים. תזמורת זו לא ניגנה את יצירות מוצרט או בטהובן, אלא את המרשים הצבאיים התורכים שאנו כה אהבנו לשמוע אותם.
מסתבר כי הגן הזה סייע לקרוב לבבות, לאחווה ורעות בין העדות…העיתון הערבי "אל קודס". (9/3/1909) … מספר כי מפקד הצבא, הקומנדאן, עבד אל רחים ביי שלח אתמול, יום השני, שלא כמנהגו בעבר, את התזמורת הצבאית לגן העיר, והשמיעה את מיטב מנגינותיה, וזאת לרגל חג המן או חג הסוכר (פורים) אצל אחינו הישראלים. מאורע מעין זה לא ראינו בעבר, ימים אשר הבדילו בין עדה לעדה, ואילו היום, קירבה הקונסטיטוציה (חוקה) התורכית את הלבבות. העיתון מפזר שבחים למפקד הצבא אשר עשה את המעשה המבורך הזה, מעשה אשר הוכיח כי אין כל הבדל בין עדה אחת לשניה, וכל העותומנים הם שווי זכויות."
קוריוז בנושא זה סיפר גד פרומקין בספרו: "דרך שופט בירושלים":
"לימים בא לירושלים, כמנצח על התזמורת הזאת תורכי אחד, שהיה לידידו של "ארקע שפילער", הוא אהרן ינובר, ה"כלי זמר" המשובח ביותר בעיר, ולמד ממנו לנגן כמה ניגונים עממיים יהודיים. לתקופה קצרה הנהיג המנצח התורכי הזה לנגן בגן העיר גם בשבתות, להנאת הצבור היהודי במיוחד. בתוך הניגונים שהקנה לו חברו היהודי, היתה גם "התקוה" שעלה בידי ה"כלי זמר" היהודי להגניבה לתוך מחזור המנגינות של התזמורת, ולא ידע התורכי על טיבה של מנגינה זו ושהמנון לאומי יהודי הוא, ושהיא אסורה לבוא בקהל ככל ענין אחר הנוגע לציונות. ההמון היהודי היה נוהר לגן העיר לעונג שבת זה, ואף על פי שרוב הנוער הביא אתו בכליו את ה"פופיטאס" (גרעינים) התחילו נטורי קרתא לחשוש לחילול שבת מחמת קניית גרעינים אלה מהרוכלים הערבים. בדרך כלל היתה עינם צרה בשעשועי ההמון. אינני יודע אם עקירתו של המנצח, חובב היהודים, למקום אחר או יד הרבנים, שהביאה להפסקת ניגוני התזמורת הצבאית בגן העיר בשבתות."
באותו נושא כתב גם יעקב יהושע (ירושלים תמול שלשום 2):
"השבועון הערבי "אל כוכב" שיצא לאור בקהיר בשלהי מלחמת העולם הראשונה כתב (26/8/1919) כי הממשלה המנדטורית, הורתה להפסיק את השמעת ההמנון הציוני על ידי נגני התזמורת, שנהגה להשמיע את מנגינותיה בגן העירוני, וזאת בעקבות המחאה שהגיש המועדון הספרותי הערבי "אל מונתדה אל אדבי" הירושלמי. מתוך דברי השבועון הערבי הנ"ל מסתבר, כי בעלי בית הקפה אשר בגן העיר נהגו להזמין תזמורת ישראלית מספר ימים בשבוע, וזאת כדי להנעים את ישיבתם של באי בתי הקפה. ומאחר שתזמורת זו היתה תזמורת פרטית נהגו חבריה להשמיע בטרם נעילת שעריו של בית הקפה את ההמנון הציוני (התקוה)."
מתברר, אם כן, שגם בתקופה הבריטית ניגנה תזמורת בגן העיר.
בתקופה הבריטית תוכנן הגן מחדש על ידי האדריכל קליפורד הולידיי. התכנון החדש נתן לגן מראה בינלאומי ושולבו בו אלמנטים בסגנון ה – אר – דקו . ליד הגן נבנו על ידי אותו אדריכל גם בניין העיריה ובית החברה התנ"כית. באזור הקרוב נבנו: בניין ג'נרלי, הדואר ובנין בנק לאומי.
לאחר קום המדינה שונה שמו של הגן ונקרא "גן דניאל" על שמו של דניאל אוסטר – ראש העיר העברי הראשון של ירושלים.
בשנת 1997 הוצב בגן פסל של הפסל רוי ליכטנשטיין "ראש מודרני" . הפסל עשוי נירוסטה ואלומיניום וגבהו 10 מטרים והוא כעין פסל המשך לפסלו "הראש" בברצלונה. ליד הפסל לוח זיכרון ליצחק רבין אותו העריץ רוי ליכטנשטיין מה גם שיצחק רבין אהב מאד את הפסל – "ראש מודרני”.
