מתוך: "מאמרים על ירושלים" > "שכונות בירושלים"
המאמר נמצא בגרסת שמע בסוף הדף
מרכז שכונת בית ישראל
שכונת בית ישראל ממוקמת מצפון לשכונת מאה שערים. שמה ניתן לה לפי הפסוק:
"וְהִרְבֵּיתִי עֲלֵיכֶם אָדָם כֹּל בֵּית יִשְׂרָאֵל כֻּלָה וְנוֹשְׁבוּ הֶעָרִים וְהֶחֳרָבוֹת תִּבָּנֶינָה". (יחזקאל ל"ו י')
השכונה נוסדה בשנת 1886 ובספר התקנות שלה מובאות הסיבות העיקריות להקמתה ולמעשה להקמת שכונות רבות בירושלים. בספר זה מתואר המחסור הכלכלי, יוקר הקמת בתים וחוסר היכולת לשלם עבור שכירות. מוסיף ספר התקנות ומזכיר את החלוקה ממנה התפרנסו תושבי ירושלים והיא מתמעטת והולכת.
לכן הוקמה חברה שתיתן הלוואות ותאפשר את הקמת השכונה במתכונת של "שכונת חברה".
נקנה מגרש בן 50,000 אמות מרובעות במחיר של 30 פרוטה לאמה ונרשם על שם ר' יוסף זוננפלד שתרם רבות להקמת השכונה ותרם להקמתה גם מזמנו. פעילים נוספים להקמת השכונה היו: ר' זלמן בהר"ן, ר' אריה לייב דיין, ר' אליהו גודאל, ר' שמואל צוקרמן, ר' יחזקאל מנדלמן, ר' אברהם קורפו, ר' אליעזר סלנטר, ר' אלטר ורשבסקי, ור' יצחק צבי ריבלין.
בתחילת דרכה נקראה השכונה "מאה שערים החדשה" ולחברים החדשים ניתנה תעודת חבר מטעם ועד מאה שערים. כל הפעולות נעשו מבית הועד של מאה שערים ורק לאחר שנים רבות ניתן לשכונה השם "בית ישראל".
אחד הדברים שמשכו יהודים לרצות להתיישב בשכונה היה המסורת בדבר מקום שפך הדשן של קרבנות בית המקדש שהיה בסביבה.
באתר ישנו מאמר בנושא זה: "הר שפך הדשן".
בעיה קשה טרם הבניה היתה ביצה שהיתה ממוקמת במרכז השכונה. על ביצה זו כתב יצחק שפירא בספרו: "ירושלים מחוץ לחומה":
"עוד בשנת תרנ"ג היה המקום הזה ארץ צייה ושממה, ארץ אוכלת יושביה. מעידים על כך הכינויים בהם כיבדוה התורכים: שמה האחד היה "בירכה" ופירושה בריכת מים, על שם האגם העכור שנתהווה ממי הגשמים מידי שנה בשנה, וברוב חודשיה "לא חרבו מים מעל הארץ", מעין ביצת "חולה" נוספת בדרום. תפקידה המיוחד היה להפיץ על פני הסביבה כל מיני מחלות על ידי שליחיה הנאמנים, אלה היתושים אשר פרו ורבו על חופיה "חמרים חמרים"…….
על יבוש ביצה זו ישנו מאמר באתר בשם: "ייבוש ביצות נוסח ירושלים"
על דרך התנהלות החברה אנו לומדים מתוך ספר התקנות:
"מטרת החברה – לבנות בתים לבאי בריתה מכסף אשר ישלמו החברים מידי שנה לאוצרה.
מספר החברים – הם 100 במספר, עליהם אין להוסיף ומהם אין לגרוע כי אם בהסכם רוב באי ברית החברה.
התנהגות החברה – יהיה על פי ועד מ – 7 אנשים וסוכן ורואה חשבון אשר יבוחרו אחת לשתי שנים.
התמנות הועד – תהיה על פי דעות נעלמות מכל אנשי החברה…מועד הבחירה בימי חנוכה אחת לשתי שנים.
חובות החברים לחברה – לתת מידי שנה בשנה 6 לירא נפוליאון זהב למבנה הבתים והבורות משך 12 שנה.
צרכי הקהילה והישוב – כמו בית כנסת, בית מדרש, תנור, בית טבילה ובורות כלליים יבנה הועד מכסף אשר יטיל על כל אחד ואחד מבני החברה חלק כחלק בלי שום פדות בין עשיר לעני, והכסף הזה לא יבוא בחשבון ה – 6 לירות השנתיים.
בנין הבתים – מכסף אשר יביאו חברים לאוצר החברה יבנה הועד מידי שנה בשנה בתים על אחוזת החברה. אורך הבית פנימה 11 אמה (8.25 מ') ורוחב שישה (4.5 מ') וקומה חמישה אמה (3.75 מ') באמת בנין (אמת בנין 0.75 מ'). שני פתחים לכל בית למען יוכל כל איש, אם דל אם עשיר לחלק ביתו לשני בתים……לכל שני בתים יבנה הועד בור אחד: חמש אמות רוחבו, שבע ארכו וחמש אמות קומתו (5.25×3.75×3.75מ' – 74 קוב). החצר יהיה רחב ידיים וימלא אורך (רוחב) הבית.
על הועד להשתדל ולבקש עצות ולמהר בנין כל בתי החברה ואם ישיג ללוות כסף אף בנשך חמישה למאה, ילווה.
משפט הגורל – מידי שנה בשנה ככלות בנין הבתים הנבנים מטעם החברה, טרם תעשינה הטיח, והמרצפת והמעזיבה, למען יוכל הזוכה לעשותן כרצונו, יודיע הועד בקהל כי במקום פלוני וביום פלוני ובשעה פלונית יהא גורל. כל המאה נומערין (יחידות דיור) יוטלו בגורל, ואם יאמרו אחדים מבני החברה לא נרצה עדנה לזכות בגורל, אין שומעים להם.
הזוכה בבית ידור בו או ישכירו לאחר המרוצה להקהל, ועליו לתת שכר דירה לאוצר החברה שנה בשנה, כאשר ישיתו עליו המנהלים קודם הטלת הגורל, עדי יגמור תשלומי כל הבנין ויקיים כל חובותיו להחברה, עד אז לא נחשב עדנה להחזיק בביתו רק כיושב בתור שכירות.
על היושבים בבתי החברה – להשגיח על נקיון בתיהם וחצריהם ורחובות המושב מאשפתות וזבלים ומי מדמנה ולהשגיח על האילנות שיטע הועד בנחלת החברה לבלי ילכו לאבדון.
אם אחד היושבים בבתי החברה הנהו איש ריב ומדון או מעורר מדנים בין היושבים……יוציאו הועד מביתו אף אם זכה את הבית בגורל."
בשכונה שני רחובות אורך וביניהם רחובות רוחב מקשרים. בתחילה נבנה רחוב זוננפלד (במקור רחוב בית ישראל) ואחר כך רחוב לייב דיין. במרכז השכונה היה בית כנסת שנקרא "בית יעקב" בית כנסת שהפך לשטיבלאך (חדרים – כלומר סביב בית הכנסת המרכזי נבנו כמה חדרים שכל אחד מהם הוא בית כנסת בפני עצמו). על בית הכנסת הזה ושלט ההקדשה המעניין שלו יש באתר מאמר בשם: "בית הכנסת בבית ישראל והשלט שלו".
בית כנסת נוסף נקרא: "באר שבע" על שם התורמת – חוה בת שבע גנוזין. מתחת לבית כנסת זה נמצא גם מקוה טהרה.
בתי השכונה עצמה היו דו קומתיים ומאחוריהם חצר. לכל שני בתים היה בור מים.
בתקופת המנדט התפשטה השכונה ונבנתה גם "בית ישראל החדשה"
רבה הראשון של השכונה היה המייסד ר' אריה לייב הרשלר שנקרא: ר' לייב דיין". כתב עליו ר' חיים המבורגר בספרו "שלשה עולמות":
"איש פעיל, פיקח וחריף, בעל שכל ישר ומתון, בקיא מצוין בדיני ממונות. מתחילה היה ספרא דדיינא בבית דינו של הרב סלנט, ואחר כך היה לדיין. בדין תורה קשה היה נמלך ברב סלנט. היה גבאי בישיבות : עץ חיים, מאה שערים ותורת חיים, חבר בוועד השחיטה שלא על מנת לקבל פרס. ממיסדי בית התבשיל הכללי והשכונה בית ישראל נבנתה על ידו, והוא היה האדריכל, מנהל בניינה וראש הועד של השכונה…..בהשתדלותו נבנה בית הכנסת הגדול "בית יעקב" בשכונה זו, במורד השכונה, ובית כנסת גדול ומפואר בשם "באר שבע", נדבת חוה בת שבע גנוזין, במעלה השכונה. על ידו נבנו חדרים בחצר בית הכנסת בשביל תלמוד תורה לנערים והוא נתן 10 נפוליאון זהב, וחרות על האבן: "נדבת פלוני על ידי ר' לייב דין". כן יש חדרים בודדים בשכונה מאנשים ונשים מתנדבים שידורו בהם עניים וחרות על האבנים: " בהשתדלות ר' לייב דין". הוא היה הגבאי הראשי בבית הכנסת ורבה של שכונת בית ישראל. הוא היה בא כוח היהודים האשכנזים במועצת העיריה…..כן היה יושב בועדת הדיירים של הממשלה וידע ערבית על בוריה".
משך הזמן נבנו בתי כנסת נוספים כמו: בית כנסת בית יוסף לחסידי חב"ד, בית כנסת "שושנים לדוד" בית כנסת של חסידי פינק וקרלין, בית כנסת של חסידי סלונים, בית כנסת של חסידי לעלוב, בית הכנסת של חסידי זעוויל, בית כנסת "מעין גנים", הישיבה הגדולה לבעלי תשובה. גם בתי כנסת ספרדיים נבנו בשכונה משך הזמן כמו: בית הכנסת של היהודים ההרריים הקווקזים מדגסטן, בית הכנסת ליהודי כורדיסטן, בית כנסת "תורה ויראה" של העולים מהראט וכאבול שבאפגניסטן ועוד….
בשכונה קיימות גם ישיבות שהמפורסמת בהם היא ישיבת מיר שנחשבת לישיבה הגדולה ביותר בארץ. הישיבה ממוקמת במספר בניינים. היא הוקמה בבית ישראל בשנת 1944 וכיום מספר תלמידיה נע בין 7000 – 8000 כאשר חלק גדול מתלמידיה הם תלמידי חוץ. חציים של התלמידים נשואים. לישיבה אין פנימיות ולכן תלמידיה שוכרים חדרי מגורים בסביבתה.
את השכונה בערך בשנת 1948 תאר יצחק שפירא בספרו: "ירושלים מחוץ לחומה":
"מעניין הוא הערב רב של העדות והמעמדות בתלבושותיהם השונות והמשונות בשבתות ובמועדים. בטיילך ברחובותיה עוברת לפניך גלריה של כל מיני טיפוסים : זוג אלגנטי עם תסרוקת ושפתיים צבועות, חלוץ וחלוצה, ששניהם במכנסיים קצרים, בוכרי באדרתו הצבעונית כעין הקשת, תימני המסתפק בחלוקו ובסנדליו, ואחריהם האשכנזי הירושלמי בתלבושתו המשולשת: ג'ובי, אבנט ושטריימל. וכתלבושותיהם כך לשונותיהם, הרגליהם ונימוסיהם, בבל – בילול ועירבוביה."
למעשה עד המלחמת ששת הימים היתה בית ישראל שכונת גבול. בשכונה היה אזור תעשיה כאשר המפעל הידוע ביותר היה היקב של משפחת שור. לאחר המלחמה עזבו המפעלים את השכונה ונשארו כמה נגריות ומסגריות.
בשכונה מספר מאפיות כאשר המפורסמת היא "מאפית נחמה" הפתוחה כל השבוע יום ולילה למעט שבת. מאפיה נוספת ותיקה מעד היא "מאפית לנדנר" הפועלת משנת 1903. עד היום עוד משתמשים בה בתנור מתקופת המנדט וכל העבודה נעשית בידיים.
