.
מתוך: "מאמרים על ירושלים" > "שכונות בירושלים"
.
שכונת ימין משה
.
שכונת ימין משה היא אחותה הצעירה של שכונת משכנות שאננים, ונבנתה כשלשים שנה אחריה. חבלי לידתה של שכונה זו היו קשים.
בשנת 1856 קנה משה מונטיפיורי חלקת אדמה ממערב לעיר העתיקה בת כ – 40 דונם, וגידר אותה. על שליש מהשטח הוקמה בשנת 1860 שכונת משכנות שאננים, ואילו שאר השטח נשאר מגודר אבל ריק. השטח בכללותו נקרא "כרם משה ויהודית". ב – י"ז אב תרמ"ה (1885) נפטר משה מונטיפיורי ללא ילדים, ובן אחותו – יוסף סבאג מונטיפיורי, הופקד כאפוטרופוס ראשי על קיום צוואתו. למרות שהצוואה הכילה הוראות מפורטות, לא הוזכרה בה "כרם משה ויהודית", או "משכנות שאננים", או הנחיה כלשהי לגבי השטח.
עניי ירושלים פשטו על הקרקע וכבשו לעצמם, כל אחד את חלקו.
מתאר זאת "האסיף" משנת תרמ"ט (1889).
"ויבואו שם איש וביתו להחזיק את חלקת השדה, ויהי אחד מלקט אבנים, ורעהו מקדימו לתקוע יתד במקומו. וירוץ האחד לעבר השני ובא השלישי והדפו ממקומו, ותהי מהומה ומבוסה ומבוכה, והשדה נהפך לשדה מלחמה…..ובין כה וכה ואחדים מהמחזיקים בנו למו על נחלתם בתי עץ, כי לבנות בתי אבן דרוש רישיון הממשלה, ולא השיגוהו. והנחלה גדולה עד אלף בית תכיל. ויהי איש מצוק ומר נפש, אשר יודע כי קצרה ידו לשכור מעון, מכר את כליו או העביטם, ויקן לו קרשים חדשים גם ישנים, ויקים לו בית. ובתים חדשים הציצו בהנחלה חדשים לבקרים"
אם כן המגרש התמלא כולו באוהלים, צריפים ומבני פח מכל המינים והצורות.
בינתיים החליט יוסף סבאג מונטיפיורי לתת את השטח לניסים בכר מנהל כי"ח כדי שיקים עליה סניף לבית הספר של אליאנס בירושלים.
עניי ירושלים החליטו להלחם על זכותם בקרקע, אליה פלשו, ופרסמו קול קורא בו הם מסבירים מדוע הקימו בתי מעון על קרקע שאינה שלהם, וכך הם כתבו:
"מקרי הזמן ושפל מצבנו היה בעוכרנו….לא חמסים ולא שודדי ליל, לא עושקים ועושי רשע אנחנו חלילה, כי אם עניים מרודים…. והנה לרגל בואנו לעיר הקודש באה גם המארה המהומה ויוקר בשכר הדירות,….ולעומת זאת ירד חלוקתנו פלאים אשר לא הספיקה עד הנה אף לשכר דירה….והערבים בעלי הבתים והחצרות אצים נוגשים אותנו לאמר:"או עיזבו את הבתים ולכו באשר תלכו, או תתנו את ידינו את המוטל עליכם לשלם."
יותר מאוחר כאשר ניסה ניסים בכר – מנהל כי"ח, לממש בכוח את הבטחת יוסף סבאג מונטיפיורי, פרסמו הפולשים את המכתב הבא:
"אההה!! מה נורא המחזה התוגה לראות בעיני ישראל ושיפלת מצבו. הרים הרי ישראל כוסינו, גבעות נפלו עלינו. יותר משתי מאות משפחות בני אברהם, יצחק ויעקב, זרע ישורון, מתגוללים על פני השדה, מחבקים אשפתות, באו בצורים, כפים וסלעים, באין מחסה משרב ושמש וקרח בלילה. אההה!! ולא די לנו בזה, והנה הדירקטור ניסים בכר בא גם הוא לזרות על פצעינו מלח, וישלח אחד ממשרתיו עם ערבי שחור אשר באו בשכרם. זה הראשון בא בכלי זינו, וזה באגרופו, ושניהם יחד עם כל חייליהם היכונו ופצעונו מכה רבה. אההה!! שיכלה חרב בבית כמות!! חלילה וחלילה אם גם הגבירים אשר כל מבטינו אליהם יסתירו פנים ממנו, ולא ישעו חלילה אל בקשתינו. על מי לנו להישען ואל מי נושיט יד לעזרה…."
בינתיים התערבו רבני ירושלים בענין, וכן גם אחד מחשובי הקהל – יוסף נבון, הידוע כבעל הזיכיון להקמת הרכבת מירושלים ליפו. הם החישו מכתבים ללונדון, בהם הם קובעים נחרצות שהקרקע ניתנה על ידי מונטיפיורי עצמו לעניי ירושלים, ולא לשום מטרה אחרת. וכתב יוסף נבון:
"ישנה ראיה אשר שום אדם לא יוכל להכחישה והיא כתב ידו של השר מונטיפיורי בעצמו, המונח תחת יסוד אחד הבתים הבנויים על הקרקע, ובו כתוב במפורש כי לעניים קנה הקרקע, ולעניים הינה. ולא יכבד עלי לחפור עד היסוד ולהוציא הכתב, וראו כל בני חלד את העול אשר נעשה לעניי ירושלים"
יוסף סבאג נכנע לדרישה והסכים לבנות שכונה עבור עניי ירושלים. הוא העביר את הסמכות ל – "קרן מזכרת משה ויהודית מונטיפיורי", אשר הוקמה במלאת למוטיפיורי תשעים שנה, למען תבנה היא את השכונה.
כמובן שהתנאי היה פינוי השכונה ופיזור המתנחלים הלא חוקיים, ובניה מסודרת.
את הפינוי אירגן הבנקיר "ולרו", שבלית ברירה פנה אל השלטונות, וחיילי הממשלה התורכית פינו בכוח את הפולשים.
רבני ירושלים פנו נחלצו לעזרתם, והם קיבלו קרקע חלופית במקום אחר: האשכנזים יושבו בשכונה בשם "בני משה" ליד "מאה שערים", והספרדים יושבו בשכונת "שבת צדק" היא שכונת הפחים ליד שוק מחנה יהודה.
עתה כשהשטח היה פנוי אפשר היה להקים את השכונה. היה זה בשנת 1892. למעשה הוקמו שתי שכונות: אחת לספרדים שנקראה "רחוב יהודית" (אשתו של מונטיפיורי) והשניה לאשכנזים שנקראה "רחוב נתן" (רבה של לונדון). כל שכונה היותה חברה עצמאית, כאשר כל אחת קיבלה הלואה של 2600 לירות שטרלינג לשם בנית 65 דירות. זמן הבניה הוקצב ל – 3 שנים, והחוב יוחזר במשך 12 שנים מיום סיום הבניה. על שער הכניסה מוצב שלט המזכיר לטוב את השר מונטיפיורי ואשתו, יוסף סבאג מונטיפיורי ורבה של לונדון – הרב נתן אדלר. כשרידים מהחלוקה העדתית הזו נשארו בתי הכנסת : הספרדי בדרום והאשכנזי בצפון.
המצב הזה נמשך עד 1930 (בערך). השכונה היתה שכונת ספר והמאורעות לא פסחו עליה ודילדלו את אוכלוסיתה. ומספר יעקב יהושע (ילדות בירושלים הישנה ד'):
"בני השכונה נקטו תכופות באמצעי הגנה, כגון בחגיגות נבי מוסא. קבוצות של בני נוער יהודים באו מן החוץ וחנו בשכונה. מקום התצפית היה בעזרת הנשים של בית הכנסת, שם החביאו את הרובים. בשכונה נקבעו מספר עמדות והמגינים נשאו עמם אקדחים.
בשנת 1929 – 1930 התחילה הנדידה משכונת ימין משה. הראשונים לעזוב את השכונה היו האשכנזים…."
במלחמת השחרור היו קרבות גם בימין משה ובשכונה מונצח בכמה מקומות אחד מהרוגי הקרבות, בן השכונה – אברהם בינימין קירשנבאום, שנפגע בהתקפה הגדולה ב – 10/2/48 ונפטר כעבור יומיים. השכונה שימשה גם כבסיס ללוחמים וכמקום הערכות לקראת יציאה למבצעים.
אחרי המלחמה היתה השכונה שכונת גבול, מצב הבתים הורע, מי שיכול היה לעזוב, עזב, ואל השכונה הגיעו משפחות במצב סוציו – אקונומי קשה – מפונים ועולים חדשים, וגם חזותה החיצונית היתה בכי רע. לקראת מלחמת ששת הימים ובעיקר אחריה הוחלט להוציא את המיישבים, לשפץ את השכונה, ולהפוך אותה לשכונת אומנים. החברה לפיתוח מזרח ירושלים לקחה את הפרויקט על עצמה ופינתה את הדיירים. וכותב אחד הדיירים (מתוך: ימין משה – פרופ' יפה):
"פנו אלינו בשנת 1966 וביקשו מאיתנו לעזוב את השכונה תמורת קבלת דירות במקום אחר. השיטה היתה לתת לכל מפונה שלשת אלפים לירות ולהכניסו לדירה, שעם הזמן, הדייר יצטרך לשלם את המשכנתא לדירה החדשה. נתנו למפונים דירות בשכונות עוני אחרות כמו הקטמונים ושכונת שמואל הנביא, ובמקום לשפר את המצב, הכניסו אותם לצרות חדשות. הוצאת הדיירים מהשכונה היתה מבצע צבאי שלם. הבטיחו לאנשים הבטחות והאנשים היו תמימים, לא היה להם ניסיון במשכנתאות וחשבו שקיבלו דירה טובה עד שלבסוף התברר להם עד כמה היו טיפשים."
כיום השכונה היא שכונת יוקרה שרוב הזמן ריקה מאדם כי בעלי הדירות גרים בחו"ל, מה שנקרא – "שכונת רפאים".