.
מתוך: "מאמרים על ירושלים" > "מוסדות ציבור בירושלים"
.
כאן שכן בית חולים לעיניים סנט ג'והן
.
בשנות ה – 80 של המאה ה – 19, הגיע לירושלים הדוכס מקונוט – אביר מסדר יוחנן הקדוש, או סנט ג'והן. מסדר זה הפועל מלונדון, רואה עצמו כממשיך דרכם של הצלבנים – ההוספיטלרים שפעלו בירושלים במאה ה – 12. ההוספיטלרים שרתו את ממלכת הצלבנים ואת הצליינים, על ידי שירותי אירוח, הקמת בית חולים וליווי שיירות עולי הרגל והגנה עליהם. גם שמם – הוספיטלרים העיד על עיסוקם – בית חולים ואירוח. הדוכס חיפש דרך לעזור לתושבי העיר ברוח המסדר אותו ייצג, והחליט לבנות בית חולים לחולי עיינים בירושלים. הוא מצא בנין על דרך חברון, רכש אותו ואת האדמה סביבו. בבנין זה התחיל לפעול בית החולים החל משנת 1882.
מחלות העיניים היוו בעיה קשה בארץ, ואל בית החולים הגיעו אנשים, הן מרחבי הארץ והן מארצות אחרות באיזור המזרח התיכון. בית החולים שרת בעיקר אוכלוסיה ערבית, אבל גם יהודים התדפקו על דלתותיו.
דוד ילין בספר "ירושלים של תמול" תאר את נוהלי בית החולים, ואת סיוטי התור בכניסה אליו:
בכל יום קיבל בית החולים רק 100 חולים, כאשר מי שקדם זכה. דלתות הבית נפתחו ב 01:00 אחר חצות, ואז נספרו 100 אנשים שנכנסו אל החצר הפנימית, ובמלאת המספר הזה ננעלו השערים. כדי להיות מהמאושרים שנכנסו אל החצר, הגיעו האנשים מן הכפרים בלילה, ונשארו ללון ליד הכניסה עד לשעת הפתיחה. כמובן שהיה יתרון לבעלי הזרוע, כלומר "כל דאלים גבר".
לא צריך דמיון מפותח כדי לדמיין את הדוחק, הצעקות והלחץ ליד הדלתות.
כאשר נכנסו המאושרים אל החצר, וננעלו הדלתות, חייבים היו להמתין בחצר עד לבוא הרופא, וזה היה רק בבקר.
גם בחצר סבלו האנשים קשות. שם עמדו ספסלים, כאשר כל מי שישב על הספסל קרוב יותר אל דלתו של הרופא נכנס ראשונה. כמובן שגם כאן היה יתרון לחזקים ולבעלי הכוח.
אחרי שישבו על הספסלים, אסור היה להם לזוז ממקומותיהם, שכן מי שקם נתפס מקומו. אין ספק שמי שצריך היה ללכת לשירותים, היה בבעיה גדולה.
ומסיים דוד ילין:
"ואף אם נעלים עין מכל המחלות המתדבקות אשר על נקלה תוכלנה לדבוק בדוחק ובלחץ הזה, נוכל להבין כמה תועיל בתנאים אלה עזרת הרופא, ולו גם יהיה הטוב שברופאים. ובכל זאת ראה תראינה עינינו כפעם בפעם שיירות יוצאות משכונות ישראל בעוד לילה, ורובן אימות רחמניות הנושאות ילדיהן האומללים על זרועותיהן, והולכות לדרוש מרפא למחלת עיניהם. אחרי השארן שם כ – 10 שעות, שבות אחרי כן בעצם חום היום, בדרך המלאה אבק כי מה לא יעשה האומלל המקוה לאור ואיננו."
בימי מלחמת העולם הראשונה השתלטו התורכים על הבנין, שכן אנגליה היתה עבורם מדינת אויב. המקום שימש את התורכים כמחסן נשק, וכאשר נסוגו פוצצו את אחד מאגפיו.
אחרי המלחמה חזרו האנגלים, שיפצו את הבנין ובשנות ה – 30 הוסיפו לו עוד שני אגפים, וכן נבנה בנין עבור מרפאות החוץ ומגורי סגל מול בית החולים. בנין זה מכונה היום "בית אות המוצר".
בזמן מלחמת השחרור, כאשר כוחות ישראליים כבשו את הר ציון, הקשר עם ההר ממול, כלומר בנין בית החולים, היה נתון לחסדיהם של היושבים על החומה. קצין הנדסה בשם אוריאל חפץ בנה רכבל לקשר בין בית החולים שנתפס על ידי ההגנה, לבין הר ציון. ברכבל זה הועברו חמרי ביצורים, ציוד ותחמושת להר ציון, ומההר יכלו להעביר פצועים, כאשר על הקרונית היה מקום להובלת אלונקה עם פצוע.
כיום בנין בית החולים שופץ והורחב ומשמש כמלון "הר ציון". בצידו הצפוני של המלון נמצא מוזיאון קטן המנציח את הרכבל. במוזיאון אפשר לראות גם את מנגנון ההרמה וההורדה של הכבל, אותו היה אפשר להוריד לתחתית הואדי ביום, ולהעלותו לשימוש בלילה. כן אפשר לראות במוזיאון את הכבל והקרונית.
אנדרטה ב"מוריסטן" בעיר העתיקה מספרת את ספור בית החולים בימי הביניים וגם לאחר שפסקה פעילותו בדרך חברון במלחמת השחרור. וכך נאמר בה:
"פה במוריסטן היה שוכן בית החולים לאבירי סנט ג'והן של ירושלים במשך המאות ה – 12
וה – 13. ההנהגה העליונה במלכות הבריטית של המסדר הנערץ ביותר של בית החולים של סנט ג'והן של ירושלים ייסדה בית לחולי עיניים בעיר הקודש, מתוך דבקות למאמצים האנושיים והנדיבים של אלו שקדמו להם בימי הביניים, והיה קיים 11 שנה מן 1949 ועד 1960. מפעל זה היה מרוכז בנכסים הסמוכים הידועים בשם בית ואטסון ובית סטראתרן.
למען זכר אירועים אלו התקין המסדר הנערץ ביותר בעל מקום זה, גינה זו, וכתב על אבן זו ב – 1972. "למען האמונה ולמען תועלת האנשים."
אחרי שנת 1960 עזב בית החולים את העיר העתיקה ונכנס למבנה גדול ב"מושבה האמריקאית".